פרשת השבוע: ל"ג בעומר כחיסון ללאומנות משיחית

כותב אורח: אבי דבוש*

פרשת "בחוקותי" מציבה אתגר לכל מי שמנסה לגזור ממנה מסר אקטואלי-הומניסטי. רובה של הפרשה נע על ציר אחד: ברכות המובטחות לעברים, בתנאי ש"בחוקותי תלכו", כלומר בתנאי שיקיימו את מצוות אלוהים, וקללות לרוב במידה ויזנחו את אלוהיהם. בהתבוננות מעמיקה על המהלך המאוד בסיסי הזה של גזר ומקל אפשר להבחין בכמה דברים.

ראשית, התורה נדרשת למקלות בהקשרים קולקטיביים. למרות שרובן המכריע של המצוות הן מצוות פרטיות, העונשים הגדולים מכולם שמורים לקהל רב של חוטאים, לשכחה, הזנחה והתרסה כנגד האלוהים. ניתן לקרוא את המסר "לאחור", על דרך החיוב כך: רק ערבות הדדית בקהילה, סולידריות, תציל מגזירות קשות.

בנוסף מה שמעניין ואקטואלי מאין כמוהו בפרשה הוא מסירת הארץ המובטחת "על תנאי" לעברים, בניגוד לתפיסתו של רש"י, המפורסם הראשון בתורה. רש"י שואל מדוע נפתחה התורה במעשה אבות, לכאורה סיפורי מעשיות, ולא בציוויים ובהלכות, שהן העיקר? ומשיב: כאשר יבואו אומות העולם ויערערו על שייכותכם לארץ הקודש תוכלו להוכיח את הקשר ההיסטורי העמוק. במלים אחרות, ישראל מובטחת לנו.

אלא שפשט המקרא בפרשת "בחוקותי" ובפרשות אחרות מסמן כיוון הפוך. את ארץ הקודש יש לקנות באמצעות קיום עיקרי התורה, בראשם הימנעות מעבודת אלילים, קיום מצוות השבת והשמיטה, קיום מצוות הצדק וההימנעות מגזל וחמס. ארץ הקודש פועלת כאורגניזם רגיש, כסיסמוגרף המודד את מידת ההתאמה של ערכי היושבים בה לערכי הצדק והחירות. במידה והסטייה גדולה מדי, היא "מקיאה" את העם היושב בציון ושולחת אותו להשתלמות כואבת אי שם ב"גולה".

הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני כ-1,900 שנה. לאחר המרד הכושל של בר כוכבא, שהביא לעצמאות קצרצרה מידי הרומים, אבל "הרוויח" חורבן פיזי ורוחני נורא מכל אלו שבאו לפניו, גלות כמעט טוטאלית וניתוק העברים מציון. כן, זה אותו בר כוכבא ש"היה גיבור" ו"קרא לדרור", שאת זכרו נחגוג במדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת הקרובה.

זוכרים את משל האריה והחסידה? למעשה, מקורו בגמרא. רבי יהושע בן חנניה, מהמתנגדים למרד בר כוכבא, המשיל את המשל הבא: "ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום – ואין לך שכר גדול מזה". כלומר: לאחר המרד הגדול וחורבן הבית הצלחנו להישאר על אדמתנו ולהביא לשגשוג רוחני חסר תקדים, שבא לביטוי בבתי המדרש. למה נתגרה בגורלנו?

אבל היה מי שהתגרה בגורלו ונתן גב חסר תקדים לבר כוכבא (שהיה, כך נראה, סוג של בריון אמיץ, אך לא משופע בתחכום). קראו לו רבי עקיבא. סביר להניח שתלמידיו לא מתו "משום שלא נהגו כבוד זה לזה", כפי שנכתב בתלמוד ככל הנראה על מנת לעקוף את הצנזורה הרומית, אלא משום שהשתתפו כולם ב"מלחמת הקודש" בראשות בר כוכבא. קשה לחשוב על רבנים "משיחיים" כיום שמגיעים לזרת התפיסה העיוורת של רבי עקיבא. מי שבגיל ארבעים נכנס לראשונה ל"אוהלה של תורה" וחולל מהפכה דרשנית ברזיה, הרשה לעצמו להיות ה"צוואר" של החסידה שלא רק דחפה את ראשה שנית ללוע הארי, אלא גם סיפרה על כך לכל החבר'ה.

בואו נחשוב על הרצף הרעיוני: פסח של ראשית הלאומית, השואה והתקומה, זיכרון הנופלים ורוממות יום העצמאות. כמה יפה היה אם ל"ג בעומר היה החיסון. אם הוא היה החג של האנטי-לאומנות, של הבנת הגבולות, של הצניעות. של לקח מהדהד מחורבן כמעט ללא תקומה, שנשען על חוסר ריאליזם פוליטי מחפיר ומשיחיות פנאטית. אשרי המאמין. בינתיים, נמשיך לשמוע על גבורת בר כוכבא ולהתנחם בתפוחי אדמה בנייר כסף. שבת שלום וחגיגות אש שמחות!

> פרשת השבוע שעבר: פרשת "בהר"

* אבי דבוש הוא פעיל פוליטי, קהילתי וחברתי. מנהל תחום תוכניות בשתיל.