newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פוחד על אהוביי בטהראן, מבין את מי ששמח על מות סולימאני

ההתנקשות בסולימאני היא פרובוקציה שבני משפחתי באיראן עלולים לשלם עליה בדמם. אבל אני לא שוכח שבסוריה ובעיראק שמחים על מותו על של מי שדיכא אותם. איראן תהיה חופשית רק אם תפסיק לתמוך ברודנים. הרהורים של גולה איראני

מאת:

האגדה מספרת שבפיהם של אינטלקטואלים והולכי רכיל שנהגו להתחכך בבתי הקפה המפורסמים של וינה  במאה ה-18, היתה שגורה אימרה: "מה יש היום בחדשות? האם הטורקים הורגים או נהרגים?" בציניות שלו, הציטוט הזה אמור לייצג את הביטחון שחשו בערים באירופה ואת המרחק הרגשי שלהם מהאימפריה העות'מנית, שרק כמה עשורים בודדים קודם לכן כמעט כבשה את העיר.

עבור קרובי משפחתי באיראן סוליימני הוא גיבור. ידידי הסורים חגגו את מותו. משמר בעזה לזכרו של סוליימני (צילום: חסן ג'די / פלאש 90)

ריחוק רגשי כזה אפיין את רוב התגובות הראשוניות באמריקה לידיעות המטלטלות על כך שקאסם סולימאני, המפקד רב-העוצמה של הפעולות הצבאיות של איראן בחו"ל, חוסל בשעה שביקר בעיראק, על פי פקודת התנקשות שיצאה מהבית הלבן. זה אופייני. "המלחמה הניצחית" היא תו אופי של החיים האמריקאיים כבר עשרות שנים, אבל באופן יחסי מספר מועט של חיים אמריקאיים אבדו בסכסוך, בעוד אומללות והרס מוחלט נשמרו לעמים החיים בארצות, שאת שמותיהם רוב האמריקאים מתקשים להגות.

בתור סוציאליסט איראני שחי באמריקה, התגובות שלי היו שונות בתכלית. גופי אולי רחוק מבגדאד כמו השכנים שלי במנהטן, אבל החיים שלי ושל האנשים האהובים עליי קשורים למאורעות במזרח התיכון באלפי עבותות. מהרגע הראשון, היו לי שני סוגים של תגובות לחדשות: הלם ודאגה מפני מה שעלול להתרחש; ורגע של הרהור על מי שהיה סוליאמני ומה המשמעות של חייו ומותו לאזור. הרשו לי להתחיל בראשון.

כמו רוב האיראנים, אחזה בי מייד השאלה המפחידה מכול: מה יקרה אם תפרוץ מלחמה בין איראן לארצות הברית? ההתנקשות האמריקאית בסולימאני, מנהיג צבאי בכיר במדינה ריבונית, סותרת את מאפייני היסוד של החוק הבינלאומי, מערכת של כללים אזרחיים, שארצות הברית יותר הפרה מאשר כיבדה. זו היתה גם פרובוקציה פרועה, מהלך מסוכן מאוד של הליכה על הסף, הקשור באופן כה ברור ועלוב לחישובים הפוליטיים של דונלד טראמפ בשנת בחירות.

בעוד צעירים אמריקאים התבדחו בשנינות בטוויטר על "מלחמת עולם שלישית", גם בעלי חוש ההומור הכי מפותח במזרח התיכון לא יכלו לצחוק. שלא כמו אנשים באיווה או בדרום דקוטה, האנשים במקומות כמו בצרה או חלב מכירים טוב מדי את טעמה של המלחמה. הם ראו אותה בשנים האחרונות: משפחות שלמות נהרסו והתרסקו, חברות שלמות קרסו. במלחמה אין שום דבר מופשט. חשים אותה דרך הדם והבשר של בני אנוש.

איראן לא תהיה חופשית, עד שלא תפסיק לתמוך ברודנים במזרח התיכון. קאסם סוליימני עם המנהיג הרוחני של איראן עלי ח'מינאי (צילום: ויקיפדיה)

כמתנגד של המשטר האיראני, כבר יותר מ-11 שנים נאסר עליי לבקר במולדתי, גורל ששותפים לו עשרות אלפי מתנגדי משטר איראנים. כדי להיפגש עם חברים או בני משפחה, עלינו לארגן פגישות במדינות שכנות לאיראן – טורקיה, אזרביג'אן, גאורגיה, איחוד האמירויות. המפגשים האלה נעשים קשים יותר ויותר משום שהסנקציות הכלכליות פגעו בכוח הקנייה של האזרח האיראני הממוצע, והאפשרויות של מחזיקי דרכונים איראניים לבקר בחו"ל הולכות ומצטמצמות.

רק לפני שבוע, הייתי בטיבילסי, בירת גאורגיה, המלאה עכשיו באיראנים העוזבים את מדינתם הנצורה כדי לחפש הזדמנות שנייה. אני נוסע הרבה לטיבילסי ושם אני מצליח להיפגש עם בני הדודים שלי, הדודות והדודים. שם לקחתי את סבתי לראות את המסגד העתיק של העיר. פחות מ-24 שעות אחרי שעזבתי את טיבילסי לניו יורק, התפרסמו הידיעות על ההתנקשות בסולימאני. בעוד חששות ממלחמה קרובה משתלטים עליי, נזכרתי בצחוק הלא-נגמר של בת דודתי היפהפייה בת ה-23, שעובדת בחנות הלבשה של מנגו ורוצה לפתח קו אופנה משלה באחד הימים. ביליתי שעות בשיחות אתה על נושא חביב ניצחית: חיזורים וסיפורי אהבה.

חשבתי על בן דוד אחר שבעבר למד לימודי דת בעיר הקדושה משהד כדי להיות לאיש דת. החלפנו המלצות לספרים זה עם זה. חשבתי על סבתא שלי ועל כל העצב שהיא ידעה בימיה: ילדיה נעצרו משום שהיו פעילי שמאל בשנים הראשונות שאחרי המהפכה ב-1979; אחיינה נהרג במלחמה הנוראה בין איראן לעיראק בשנים 1980 עד 1988; נכדיה עזבו את איראן לגלות. איכשהו היא עדיין מצליחה לחייך ולהיות אדיבה כלפי כולם, כולל חתולי השכנים שהיא מאכילה. המלחמה אינה מפלה: התקפה על טהראן עלולה להביא לסופם את חייהם של האנשים הממשיים האלה שאני אוהב ועוד רבים אחרים כמוהם.

האנשים שימותו במלחמה באיראן הם אנשים אמיתיים שאני מכיר. מפגינים בטהראן

אבל יהיה צבוע מצדי אם אחשוש לחייהם של בני עמי האיראנים, ואשכח את חייהם של אלפי הסורים והעיראקים שסולימאני ונושאי כליו הרסו. אם אחשוש מפני מלחמה על איראן, אבל אשכח את פשעי המלחמה הרבים שחוללו במדינות ערביות באזור חיילים בני עמי, תחת פיקודו של סולימאני. אם אשכח את הפחד הממשי שאוחז במיליוני ישראלים כאשר חבריו של סולימאני מבטיחים את הרס המדינה היהודית, בעוד מנהיגם, האייתוללה ח'אמנהאי, מכחיש בהתרסה את השואה.

אבל אפשר גם לתעב את ההתנקשות האמריקאית בסולימאני בהיותה פרובוקציה מסוכנת ובה בעת לא להזיל דמעה עליו. בעמודים במדיה החברתית, ראיתי תגובות מיידיות מהחוגים הקרובים אליי. בני משפחה רבים באיראן מבכים את סולימאני כ"גיבור מלחמה" שנלחם בדאע"ש, אבל נוח להם לשכוח את מעשיו האחרים בדיכוי מהפכות שואפות חירות בסוריה ובעיראק. אני אינני יכול להרשות לעצמי לשכוח משתי סיבות. הראשונה, הפיד שלי במדיה החברתית כולל חבר סורי החי בניו יורק, שלא היה מסוגל להסתיר את פרץ השמחה שלו לנוכח מותו של אדם שאחראי למותם של רבים כל כך מבני ארצו. "הבקשה הראשונה שלי לשנה החדשה כבר התמלאה", הוא כתב בדף הפייסבוק שלו. ראיתי תגובות דומות אצל חברים סורים אחרים החיים בביירות, ברלין, קליפורניה וברזיל, שכולם נפוצו בגלל המלחמה הברוטלית שבסיומה בשאר אלאסד – הדיקטטור הנתעב, רוצח ההמונים – נשאר בשלטון בעזרתו של סולימאני. לא לחינם הזדרז אסד לשבח את סוליימני.

הסיבה השנייה היא הזהות שלי כאיש שמאל אינטרנציונליסט. בעיני, אחת המסורות הכי טובות של השמאל הגלובלי היא סולידריות קוסמופוליטית והתייצבות נגד העוולות של העם שלך מחוץ לארצו. כפי שמרקסיסטים אירופאים רבים סירבו לתמוך בצבאות "שלהם" במרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה, כפי שהסוציאליסטים האמריקאים התייצבו נגד הפשעים של ארצם בווייטנאם, זוהי חובתם של הפרוגרסיבים האיראנים להתייצב נגד המיתוסים הלאומניים שטהראן מפיצה ולהתנגד למעורבות של איראן באזור. שמו של סולימאני הפך לשם נרדף לדיכוי במדינות כמו סוריה ועיראק.

לפני שנים רבות כתב קארל מרקס, שהפועלים הבריטים לא יכולים להיות חופשים כל עוד ארצם מדכאת את חירותם של האירים. היום ברור שהאיראנים לא יזכו לראות את חירותם כל עוד הרפובליקה האיסלאמית תומכת ברודן מדמשק, מדכאת את ההפגנות בעיראק ובלבנון ומאיימת על העם בישראל בחורבן. מותו של סולימאני יעזור לטהראן להפיץ רעל לאומני, אבל סוציאליסטים חייבים להיאבק למען אמת ברורה ופשוטה: האינטרסים של כל האנשים הפשוטים באזור, האנשים בטבריז, מוסול, חומס, שכם ואשקלון הוא אחד וזהה – התנגדות למלחמה, התנגדות לנישול כלכלי והתנגדות לרודנות. עבודתם של הפרוגרסיבים היא לבנות חזית פוליטית שתייצג את האינטרסים האלה, חוצי הלאומים, מעבר לגבולות המפרידים בינינו.

ארש עזיזי הוא סופר ופעיל סוציאליסטי איראני החי בניו יורק, דוקטורנט בהיסטוריה ב-NYU

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf