newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עקירה, פליטות ובריחה מהכלא: סיפורה של משפחת זביידי

התגובות לבריחת האסירים מכלא גלבוע וללכידת ארבעה מהם, ובהם זכריא זביידי, העידו על התהום הפעורה בין הנארטיבים הישראלי והפלסטיני. סיפורה של משפחת זביידי משקף בצורה נאמנה יותר את הסכסוך. דודו של זביידי: "הידיים שלנו מגואלות בדם? וידי הישראלים מקושטות בחינה?"

מאת:
משפחת זביידי מול ביתם ההרוס, באינתיפאדה הראשונה

תמונה מאוזנת ונאמנה יותר למציאות. משפחת זביידי מול ביתם ההרוס, באינתיפאדה הראשונה

התגובות הרבות וההיסטריות בשני צדי הסכסוך על בריחת ששת האסירים, ובהם זכריא זביידי, מכלא גלבוע משקפות את התהום העמוקה שפעורה בין שני הנארטיבים, ומבטאות היטב את שבריריות הסטטוס קוו, שעלול להתפוצץ בכל הארץ – מהים עד הנהר, בייחוד לקראת ערב יום השנה לאינתיפאדה השנייה בסוף החודש.

סוגיית האסירים הפלסטינים, על כך מה שכרוך בה, רגישה, כאובה וסמלית מאוד לשני הצדדים. אבל התגובות אליה מלמדות גם על בורות, שמנציחה ומלבה את הסכסוך. חלק גדול מהתגובות ומהתובנות משני הצדדים מצייר תמונה מעוותת, ומצמצם את הסכסוך ההיסטורי והפתוח.

בעיני פלסטינים רבים, הבריחה של שישה מבין כ-4,500 אסירים פלסטינים נחשבה הירואית וסמלית מאוד. מנגד, רבים בחברה הישראלית ראו בה מחדל חמור ומדכא. בתגובות רבות הוצג ההישג התודעתי והמוראלי באופן חסר פרופורציה. נדמה היה שהמשחק נגמר לטובת אלפי האסירים, שעומדים לפתוח בשביתה על רקע הרעה בתנאי כליאתם, בניגוד לטענות המופרכות בישראל שהם חיים בבתי מלון ועושים "חגיגות". התמונה המעוותת והמדומה הזאת התהפכה בין רגע עם לכידתם של ארבעה מהאסירים, ובהם זביידי.

צודק מאוד החוקר תא"ל במיל' שאול אריאלי בספרו החדש, "ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", שבו הוא מזהיר מהסכנות של המיתוסים שבהם מחזיקים הישראלים בנוגע לסכסוך, מכיוון שהם מהווים מכשול בדרך לפשרה אפשרית. תמונה מאוזנת יותר ונאמנה יותר למציאות הסכסוך בן מאה השנים – שסוגיית האסירים היא חלק מהפרק הנוכחי שלו – ניתן להשיג באמצעות סיפורה של משפחת זביידי עצמה.

משפחתו של זכריא זביידי, שנולד במחנה ג'נין ב-1975, נעקרה פעמיים מביתה – פעם אחת ב-1933, ופעם שנייה ב-1948. בפעם השנייה, היא נעקרה מהכפר שבו נולדו סביו, ואדי אל-חווארת, שאזור עמק חפר נושא גם הוא את אותו שם פלסטיני היסטורי.

דודו של זכריא מצד אביו, גמאל זביידי, בן 65, שנולד גם הוא במחנה ג'נין וחי בו גם כיום, מספר ל"שיחה מקומית" שאביו, סבא של זכריא, נולד ב-1910 בכפר ואדי חווארת כבן יחיד למשפחתו, ועבד כפועל פשוט בחקלאות כבר מגיל צעיר. זאת משום שאביו, סבא רבא של זכריא, הוכרח על ידי העותמאנים להשתתף במלחמת העולם הראשונה, שממנה לא חזר.

זכריא זביידי בבית המשפט בנצרת אחרי שנתפס, ב-11 בספטמבר 2021 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

זכריא זביידי בבית המשפט בנצרת אחרי שנתפס, ב-11 בספטמבר 2021 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

כך, הסב היתום עבד כפועל בפרדסים באדמות מה שכיום נקרא עמק חפר, שחלק ממנו היה שייך פורמלית למשפחה אוליגרכית לבנונית מאז ימי השלטון העות'מאני, ונמכר לקרן קיימת לישראל (קק"ל) ב-1929.

ההיסטוריון הפלסטיני הידוע וליד כאלדי מספר בספריו שחלק ניכר מאדמות הכפר, שמשתרעות על פני 30 אלף דונם, נמכרו על ידי משפחת אנטון אל-תיאן מלבנון, אחרי ששועבדו בגלל חובות לטובת איש עסקים צרפתי בשם הנרי אוסטרגאן.

כאלדי מצטט את החוקר הישראלי אדלר כהן, שמספר שבית משפט מנדטורי עליון פסק לבסוף לטובת קק"ל בדצמבר 1932, ואז פרץ סכסוך עם תושבי הכפר, שמנו כ-1,300 נפשות, שסירבו להצעת הנציב העליון להעביר את רובם למקומות אחרים בארץ.

על פי כאלדי וכהן, תושבי הכפר גורשו מהיישוב ביוני 1933, אבל חלקם נשארו במקום והמשיכו לעבד את האדמות ולגדל תירס, גרגרים ואבטיחים. הם היו חדורי אמונה שעליהם להיאחז באדמותיהם, שעליהן ישבו מאות שנים, והבעלות הפורמלית של המשפחה הלבנונית עליה לא הקנתה לה בעיניהם יותר מאשר חלק מהיבול במקרה הטוב.

כהן מבהיר בספרו שמי שנשארו בכפר הצליחו לבנות במקום עשרות בתים, ומספרם גדל. זה לא סייע להם להימנע מגירוש שני על ידי ההגנה ב-15 במרץ 1948, במסגרת מבצע שהחל קודם ל"טיהור רצועת החוף".

בחודש אחרי שהושלם הגירוש סופית, כפי שמאשר ההיסטוריון בני מוריס ב"לידת בעיית הפליטים הפלסטינים", האזור התחיל לשנות את פניו. סביב ואדי חווארת ועל אדמותיו נבנו יישובים יהודיים, ובהם כפר ויתקין, גאולי תימן, מעברות ומכמורת.

אדלר כהן רואה בסיפור של הכפר הזה, שממנו נעקרה משפחת זביידי כבר בשנות ה-30, סמל לאומי בקרב הפלסטינים, שביטא את חששותיהם מהשתלטות הציונות על קרקעותיהם.

בריחות מהכלא, מוות ולחימה

המאבק לא איחר לבוא אחרי הגירוש הראשון. ב-1936 פרץ המרד הגדול בארץ, על רקע עליית היהודים המתגברת והמאבק הגובר על האדמה. במרד הזה השתתף ונפצע סבו של זכריא, עבד אלרחמן זביידי. הסב שוחרר ממאסר בריטי בכלא עתלית הודות לפשיטת מורדים, בהובלת אבו דורה, אחד ממנהיגי המרד, ומנהיג נוסף – עיסא אלבטאט מחברון, שנהרג ב-1938.

בנו של אלבטאט, מחמד, היה ממנהיגי המרד והבריחה הגדולה מבית הכלא שטה ב-19 ביולי 1958. אז הצליחו לברוח כ-60 אסירים, ובהם סבו של זכריא מצד אמו, מחמד גהגאה – שנמלט למחנה ג'נין, משם לירדן ולבסוף לגרמניה. הוא חוסל שם ב-1972 במקרה עלום, והמשפחה וגם אש"ף האשימו את המוסד בחיסולו.

גמאל זביידי מספר שאביו התחתן ב-1940, בתקופת המנדט, עם עאישה כמיס נגאר מהכפר הסמוך ג'סר אל זרקא, ונולדו להם 12 ילדים. הבכור היה דעאס, ומחמד – אביו של זכריא – היה הבן השני. הוא מת מסרטן ב-1993.

הבת הגדולה, עלייא, היא אמו של זיאל עמאר, שהשתייך לכתאאב שוהדאא אל אקצא, ונהרג במחנה הפליטים ג'נין תוך כדי לחימה במבצע חומת מגן ב-2002. האחות הצעירה יותר, נסרה, חיה כיום בכפר בורקין סמוך לג'נין. בנה, נידאל אברהים אבו שאדוף, פוצץ את עצמו בתחנת הרכבת בבנימינה ב-2001 וגרם להריגתם ופציעתם של עשרות ישראלים.

מחמד זביידי התחתן עם סמירה גהגאה, ונולדו להם ארבעה בנים – זכריא, טאהא, יחיא וגבריל, ושתי בנות – עדן וכאתר. האם נהרגה מאש ישראלית בתחילת מבצע חומת מגן ב-2002, כשעמדה מול חלון בית שכניה. כמה ימים לאחר מכן נהרג בנה טאהא, אחיו של זכריא.

זכריא זביידי עצמו לקח חלק פעיל בלחימה במבצע חומת מגן. ספרו של כותב שורות אלה אודות מחנה הפליטים בג'נין בזמן המבצע מכיל ראיון עם זביידי מיד עם תום הלחימה ב-2002, שבו הוא מזכיר כי הוא וחייליו קיבלו את פני החיילים הישראלים עם הגעתם לפאתי המחנה בשחר ה-3 באפריל 2002 בזיקוקים, כדי לפגוע במורל שלהם.

עטיפת הספר "ג'נין", ודיע עואודה

עטיפת הספר "ג'נין", ודיע עואודה

לפני כן, לפי הראיון, הם נשבעו שכל אחד מהם יהיה נאמן ואחראי ויפקד על עצמו. זכריא ממשיך שם בתיאור של מה שראה: "הישראלים הגיעו עם כ-200 טנקים, מכוניות, רחפנים, כדי לכבוש את המחנה מהצד המערבי ההררי, שנודע בשם 'אלגבריאת', אבל לא עלה בידם מול האש העזה שלנו".

זכריא מספר גם שבעקבות זאת, הישראלים עשו ניסיון נוסף מהצד הצפוני, ואז פרצו קרבות קשים מאוד למשך יומיים, ברחוב ומבית לבית. זה אילץ את הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, להחליף את מפקד הכוח, והוא מינה לתפקיד את סגנו. לפי סיפורו של זכריא, במסגרת הניסיון הכושל השני של צה"ל הותקפה שכונת אל דמג, שתושביה הם ממשפחת אל דמג – עקורים מהכפר אל מנסי באזור חיפה.

"בשכונה הזאת היינו עדים לזירת הקרב הגדולה, שבה נהרגו שמונה חיילים בשעות הראשונות ואיבדו בעצם את השליטה. ואז הגיע מופז עצמו ומיד התחילו להמטיר עלינו טילים ממסוקי אפאצ'י", מספר זכריא בראיון. "אז נסוגנו מרחובות המחנה לתוך הבתים בשכונת אל חואשין, שפינינו את תושביה, וישבנו בה כ-200 לוחמים שיזמו מלכודות. באחד מהם הם נתקעו בתוך סמטא ובתים צפופים, והיו מוקפים בלב המחנה".

לפי הודעות דובר צה"ל, אז נהרגו 13 חיילים ונלקחו מהם כלי נשק, כולל מקלע גדול מסוג נגב. על פי זביידי, הכוחות במחנה הסכימו להצעת צה"ל להפסקת ירי לשעתיים, שהתקבלה על ידי מגבירי קול, על מנת לפנות הרוגים ופצועים, אבל צה"ל חידש את הירי אחרי רבע שעה, כשנוכח לדעת שכל חייליו הנעדרים נהרגו.

זכריא זביידי התפאר בגבורת הלוחמים, שעשרות מהם נהרגו במבצע בנוסף לעשרות אזרחים, ומדגיש שצה"ל סיים את הקרב על ידי שימוש בדחפורים מפלצתיים מסוג די9, שטחנו את בתי המחנה לרסיסים. הלוחמים הפלסטינים נלחמו מבית לבית בשלושת הימים האחרונים, עד שאזלה להם התחמושת.

על פי נתוני ישראל, במבצע נהרגו 23 חיילי צה"ל ונפצעו עשרות. על פי נתוני בית החולים בג'נין, בצד הפלסטיני נהרגו 56 לוחמים ואזרחים.

אכזבה מהאחים הפלסטינים בישראל

גמאל זביידי מספר שאחרי 1967, משפחתו חידשה את הקשר עם חלקים מהמשפחה בכפר זבידאת ליד טבעון, אבל זה נותק שוב במהירות אחרי שהבינו שדרכיהם שונות, מול התגייסות של חלק מבני הדודים לצה"ל.

גמאל זביידי סבור שבהסתמך על ניסיון העבר, קשה מאוד לפתור את הסכסוך. "תביט סביבך היום, ביום השנה לחתימת הסכמי אוסלו (ב-13 בספטמבר; ו"ע), ותסיק לבד. הפלסטינים ויתרו על 78% מפלסטין, וישראל עדיין רוצה לבלוע שני שלישים מהגדה המערבית. הפכו את המנהיג הכי מתון בעם הפלסטיני ל'לא פרטנר'. זה הופך את הסכסוך לקיומי ולא פתיר".

בנוגע למעורבות של משפחת זביידי במאבק הפלסטיני מאז ועד היום, אומר גמאל: "אנחנו חלק מהעם הזה, פליטים כבר עשרות שנים אחרי שתי פעולות גירוש, שוקעים בחיי עוני ודוחק וסבל אמיתי. רעיון המֻקַאוַמַה (התנגדות) הוא תגובה טבעית ומתבקשת".

זכריא זביידי מובל לבית החולים לאחר שנפצע בפניו באינתיפאדה השנייה (צילום: חאליד ג. שאטי)

זכריא זביידי מובל לבית החולים לאחר שנפצע בפניו באינתיפאדה השנייה (צילום: חאליד ג. שאטי)

בתגובה להאשמות מהצד הישראלי שיש לזכריא ובני משפחתו דם על הידיים, תוהה גמאל: "הידיים שלנו מגואלות בדם של יהודים וידיהם מקושטות בחינה?"

באנחה של מבוגר מנוסה הוא מוסיף: "אם רק נסתמך על מה שכתב רי'צרד גולדסטון מהאו"ם ודו"חות של בצלם, ועדויות של חיילים שהתפרסמו ב'הארץ' בעקבות מלחמת עופרת יצוקה בסוף 2008, נגיע למסקנה שאכן ישראל הסתבכה בפשעי מלחמה. במלחמה הזאת לבדה נהרגו כ-1,500 נשים וילדים".

גמאל מזכיר שמספר גדול של בני משפחה נעצרו לשנים רבות, כולל אביו של זכריא שנעצר כבר ב-1968 והיה בכלא ג'נין שנה שלמה. הוא עצמו נכלא שמונה פעמים במעצרים מינהליים, שבמצטבר הסתכמו בכארבע שנים מאחורי הסורגים בתקופת האינתיפאדה השנייה, ונעצר שוב ב-2011 במעצר מינהלי בתואנה שהשתייך לחזית העממית.

גמאל מדגיש שזו זכות לגיטימית של האסירים הפלסטינים, לעשות כל מאמץ לברוח. הוא מזכיר את פעולת האצ"ל לשחרור אסירים יהודים מכלא עכו בתקופת המנדט.

גמאל מבטא את אכזבת משפחת זביידי מהאחים הפלסטינים בישראל, שלא תמכו באסירים הבורחים וככל הנראה הסגירו את מי שראו במקום להעניק לו מחסה. "כשהלכתי לפני כמה שנים להיות נוכח בהארכת מעצר של בני כאב לי לראות שהשומרים שליוו אותו, וגם כל השוטרים והסוהרים והשופט והמתרגם, היו כולם ערבים, בעיקר דרוזים ובדואים. נדמה כאילו שאנחנו שופטים את עצמנו ומתנכלים זה לזה. זה חזר על עצמו בהארכת המעצר של ארבעת האסירים השבוע".

בתגובה לתהיה שאולי הוא מגזים, ומתעלם מכך שזו תופעה שקיימת בחברות אנושיות רבות, חידד גמאל את ההתייחסות, ואמר: "אני לא מתכחש לתפקיד הפטריוטי של הפלסטינים בישראל. יש בהם אנשים מכובדים מאוד. אבל באותה נשימה אומר שאין להתעלם מהשפעת הישראליזציה עליהם מאז 1948. למרות כל החיבה והכבוד, לזכריא לא היה סיכוי גדול לתפוס מחסה ולקבל תמיכה בכפר קנא שבו אתה גר, למשל (שנחשב לכפר פטריוטי; ו"ע)".

אולי אתה מאמץ בכך את הנרטיב הישראלי הרשמי והתקשורתי בסוגיה זאת?

"אני מכיר הרבה אנשים פטריוטים אצלכם, אבל זה לא מבטל את הסברה שהמצב לא כאשורו, ויש לזה ביטויים רבים, כמו השירות במנגנוני הביטחון, הפלגנות הפוליטית והמחלוקות הרבות בין המפלגות הערביות, והתגברות כוחו של המחנה האסלאמי".

האם זו ההרגשה בקרב כל בני המשפחה?

"בחלקים גדולים מהמשפחה שוררת אכזבה ממה שקרה ומהיעדר התמיכה של הפלסטינים של 1948. נכון, גם הארגונים כאן אצלנו לא עשו שום דבר, אבל אנחנו יודעים מה מצבם".

אחיו של זכריא, גבריל, ביטא בשיחה עם "שיחה מקומית" רגשי חמלה וכאב כלפי אחיו זכריא, שניצל מארבעה ניסיונות חיסול, נפצע קשות בפניו ונעצר כמה פעמים והוכנס לכלא בניגוד להסכם אתו ב-2019, בתואנה שחזר לטרור.

גבריל מזכיר שזכריא איבד את אביו, את אימו, את אחיו וקרובי משפחה רבים, ושבית משפחתו נהרס שלוש פעמים, ועדיין הוא מוצג כטרוריסט צמא דם "בלי שום הבנה לרקע המדמם שממנו בא, ולמציאות העגומה של החיים בצל הכיבוש המתמשך ללא שום אור באופק".

ודיע עואודה הוא עיתונאי וסופר

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתנגד למעורבות זרה - איראנית ואמריקאית. מוקתדא אל-סאדר, שזכה בהכי הרבה מושבים בבחירות בעיראק (צילום: ויקימדיה CC BY 4.0)

מתנגד למעורבות זרה - איראנית ואמריקאית. מוקתדא אל-סאדר, שזכה בהכי הרבה מושבים בבחירות בעיראק (צילום: ויקימדיה CC BY 4.0)

הבחירות בעיראק: ניצני אופוזיציה לשלטון המיליציות והמשפחות הגדולות

המיליציות הפרו-איראניות, שדיכאו את ההפגנות של 2019, נחלשו בבחירות האחרונות, והקריאה של יוזמי ההפגנות להחרים את הבחירות זכתה להיענות רחבה. לעיראקים, כך נראה, נמאס מהחלוקה העדתית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf