newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עסקת החבילה במשק: הישג אדיר לפקידי האוצר על חשבון העובדים

בניגוד להכרזת יו"ר ההסתדרות, שלפיה ההסכם הוא "הישג אדיר" לעובדים, בפועל מדובר בחדשות רעות עבורם - הכוללות בין היתר פגיעה בביטחון התעסוקתי, בתנאי ההעסקה, בשעות העבודה בשבוע ושחיקת השכר

מאת:

אחרי הודעות והודעות סותרות, ואף שעדיין לא פורסם נוסח ההסכם הקיבוצי שנחתם בעניין עסקת החבילה במשק, ניתן לנתח את העסקה פחות או יותר על פי העקרונות שפורסמו.

ירייה לאבן הראשה של העבודה במגזר הציבורי. שר האוצר, אביגדור ליברמן, בעת הצגת "עסקת החבילה למשק". (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

פורמלית, על פי ההסכם, העלאת גיל הפרישה לנשים נמצאת מחוץ לעסקת החבילה שנחתמה, אולם בפועל היא אחד מאדניה. לחתימה על עסקת החבילה קדמה הסכמה בין ההסתדרות והממשלה בדבר העלאה נוספת של גיל הפרישה לנשים (כנגד הסרה זמנית של איום הממשלה לפגוע בחוסכים המקבלים גמלאות מקופות הפנסיה), ותוך התחייבות לשפות נשים מוחלשות.

התוצאה של העלאת גיל הפרישה היא העמקת העוני בקרב נשים מבוגרות הנפלטות משוק העבודה, כמו גם החמרת הנטל על אלה שאינן יכולות לפרוש, אולם קצבת הזקנה משפרת את הכנסתן מעבודה.

טענת התומכים, שלפיה העלאת גיל הפרישה תאפשר לנשים לצבור יותר שנות ותק לצורך הפנסיה, היא מתעתעת: גם היום נשים אינן פורשות בפועל בגיל 62 מרצונן. המוחלשות שבהן  נפלטות משוק העבודה עקב שחיקה פיזית ו/או מנטלית או פיטורים, והסיכוי של אישה למצוא עבודה בגיל מבוגר נמוכים.

מכאן, שהנשים הללו ממילא לא יעבדו ולא יצברו זכויות בקרן הפנסיה. מה שיקרה הוא שהביטוח הלאומי לא ישלם להן את קצבת הזקנה. הסיכון שהן יאלצו לכן לפרוץ את החיסכון הפנסיוני שלהן ולהישאר בלי כלום גדל בעקבות העלאת גיל הפרישה.

קבוצה נוספת שנפגעת היא נשים שקיבלו קצבת זקנה וגם עבדו בשכר נמוך, וכעת תישלל מהן הקצבה. נשים שאינן נפלטות בגיל הזה ממעגל העבודה ממילא יכולות להמשיך לעבוד גם על פי ההסדר הקודם.

כך גם ניתנה הסכמה – לכל הפחות בשתיקה – לביטול כמעט מוחלט של ההגנה לחוסכים בקרנות הפנסיה, שניתנה באמצעות איגרות חוב מיוחדות (אג"ח מיועדות) שהמדינה היתה מנפיקה לשם כך. הביטול נעשה כנגד הבטחה ערטילאית לבטוחות אחרות.

שני נושאים אלה הוסדרו במסגרת חוק ההסדרים, ולכן הם לכאורה לא חלק מעסקת החבילה. בפועל, מדובר בפרקים משמעותיים בעסקה לרעת העובדים, שהועברו על דרך חקיקה, ללא התנגדות מצדה של ההסתדרות. הכספים יישארו במשרד האוצר – על חשבון החוסכים והנשים.

בלי העלאת שכר המינימום, בלי קיצור שבוע העבודה

על פי ההסכם, שכר המינימום יעלה עלייה מתונה ומספרית בלבד, מ-5,300 ל-6,000 שקל בחודש – בפעימות שייפרסו על פני ארבע שנים נוספות. בסך הכל, על פני שבע וחצי השנים מהעלייה הקודמת, שכר המינימום יעלה ב-700 שקל, שהם 13%. מדובר בעלייה של 1.7% בשנה בתקופה הכוללת. על פי התוכנית, השכר במגזר הציבורי יוקפא, ולא יעלה כלל בשנת 2022.

שכר המינימום בישראל לא עלה מאז 1 באפריל 2018, לפני יותר משלוש שנים וחצי. לו היה עולה בהתאם לעליית המדד, הוא היה אמור להיות 5,460 שקל בחודש. השוואה של המצב בישראל לעומת המצב ברוב מדינות אירופה מראה כי שכר המינימום בישראל יעלה בקצב נמוך מזה האירופי.

במסגרת עסקת החבילה, ויתרה ההסתדרות על הדרישה לקיצור שבוע העבודה בחצי יום, או אפילו בשעה אחת, לכלל העובדים, והסתפקה בכותרת על יום חופשה נוסף. למרות ההבטחה שבכותרת, בפועל מדובר על יום אחד לעובדים במשרה מלאה (ופחות מזה לעובדים במשרה חלקית, לפי חלקיות המשרה) – בשנים הראשונה עד החמישית שלהם במקום העבודה.

ראוי להזכיר כי ישראל נמצאת כיום במקום השביעי בעולם מבחינת מספר שעות העבודה השבועיות. לפניה עובדים יותר שעות רק בקולומביה, טורקיה, מקסיקו, קוסטה ריקה, דרום אפריקה וצ'ילה.

על אף זאת, פריון העבודה (שמחושב כתוצר המשק חלקי שעות עבודה של המועסקים) בישראל הוא מהנמוכים ביותר ב-OECD – נמוך ב-24% מהממוצע. ישראל גם ממשיכה להיות בתחתית דירוג המדינות מבחינת ימי חופשה בתשלום – הן לעובדים חדשים, והן לעובדים ותיקים.

עובדים יותר, מרוויחים פחות. הפגנת עובדות הניקיון באוניברסיטת תל אביב (צילום: כוח לעובדים)

בהסכם שהושג שוב לא טופל נושא שחיקת גמלאות העובדים בפנסיה תקציבית. שכרם של אלה מחושב על בסיס השכר האחרון, ואינו מוצמד לשכר ולתוספות של העובדים הפעילים – כך שהוא נשחק מדי שנה בשנה ביחס למדד. במקום ליצור מנגנון הצמדה יעיל וקבוע, נקבעו (שוב) פעימות עדכון נקודתיות. השיטה הזו מנציחה את תפקידם של הגמלאים כבני ערובה במשא ומתן.

עסקת החבילה כוללת גם את הסדרת נושא העבודה מרחוק – שנהפכה פופולרית במיוחד בתקופת הקורונה. ההסתדרות רואה בסעיף הזה את אחד ההישגים המרכזיים שלה. בפועל, אין מדובר בעיגון של זכויות העובד, אלא בהיתר למעסיק ליישם נוהלי עבודה מרחוק על פי צרכיו.

העובדים יפיקו מכך מעט מאוד תועלת. הם לא יהיו רשאים לדרוש העסקה מרחוק (אבל יהיו מוגנים מפגיעה בשכר ובתנאים). ודאי שאין פה את המהפך המצופה של העברת עובדים לעבודה גמישה מהבית, ובמיוחד אין פה את הפתרון המיוחל עבור נכים ומוגבלים ויצירת מקומות עבודה נגישים יותר עבורם, או עבור מי שזקוקים לגמישות בהעסקתם לצורך איזון בין בית לעבודה.

תחת הכותרת "פתרון בעיות" מסתתרים הסכמי שכר

במקום הסכמי שכר ותוספות שכר גלויות, הושגה הסכמה על מסגרת תקציבית בלתי ידועה (לפי ההסתדרות מדובר במאות מיליוני שקלים) ל-2022, שתשמש לתיקון עיוותים במקצועות הבעייתיים במגזר הציבורי. איך? מי? כמה? הפרסומים אינם מגלים, ומההצהרות ניתן ללמוד כי מדובר בסייעות גנים ועובדי/ות מערכת הבריאות.

עסקת החבילה נוגסת גם בעקרון הבסיס של יום העבודה בן שמונה השעות, וקובעת למעשה כי ביחס לעובדים ברמות שכר של 1.5 משכר המינימום, יום העבודה יהיה עד 10 שעות – בתנאי של "מנוחת פיצוי", כלומר היעדרות ביום אחר.

ההסתדרות מציגה את ההסכם כמועיל לעובד, באופן שמאפשר לו להתקזז על שעות חוסר כנגד שעות נוספות. כאילו שהעובד יחליט "אני נעדר חצי יום מהעבודה ומשלים אחר הצהריים בימים אחרים את משרת הבסיס שלי – מה רע?"

במציאות, לא העובד קובע את שעות העבודה וההיעדרות שלו. המעביד הוא שמנהל אותן. וביחס לרוב רובם של העובדים, המעביד יהיה מי שיוכל לקבוע כי עובד יגיע ביום כלשהו בשעה 12 במקום בשמונה, אבל ימשיך לעבוד יומיים מהשעה שמונה ועד שש בערב, בלי תשלום שעות נוספות ותוך שיבוש חיי המשפחה וסדר היום שלו.

קושי מיוחד צפוי גם כאן לעבודת הנשים, שהן בדרך כלל מי שנטל הטיפול בילדים מוטל עליהן, ולכן גמישותן בשעות פחותה.

נכון שבשלב הנוכחי קיימת מגבלה של עד 17 שעות כאלה בחודש, אך זוהי הפירצה הראשונה. מטרתם הגלויה של המעסיקים היא ביטולה המוחלט של מגבלת שמונה שעות העבודה ביום – לטובת מכסות עבודה חודשיות.

גם ההיתר הכללי להעסקה במשמרות של 13.5 שעות בתעשייה מהווה כרסום עמוק בזכות העובדים ליום עבודה באורך סביר. למעשה, עובדי משמרות יוכלו להיות מועסקים במשמרות ארוכות של יותר ממחצית היממה.

טענת ההסתדרות, שלפיה העובדים מעוניינים בהעסקה בשעות נוספות (150%) – מתעלמת מהעובדה כי הטעם לכך ההוא השכר הבסיסי הנמוך בתעשייה.

עובד המועסק במשמרת של 13.5 שעות צפוי להיעדר מביתו במשך כ-15 שעות, כאשר יוותרו לו סך הכל תשע שעות לשהייה עם המשפחה והילדים, לארוחה ולשינה. זהו עוד צעד בכיוון הלא נכון.

הקמפיין להעלאת שכר המינימום ל-40 שקל בשעה (צילום: באדיבות עומדים ביחד)

חברות הכנסת אימאן ח'טיב ונעמה לזימי בקמפיין להעלאת שכר המינימום ל-40 שקל בשעה (צילום: באדיבות עומדים ביחד)

אחד הפרקים הפחות מדוברים, אך החמורים והפוגעניים ביותר בזכויות העובדים במגזר הציבורי, הוא הסכם הגמישות במגזר הציבורי. הפרק נותן למעסיקים את הכוח והסמכות להחיל שינויים בהגדרות התפקיד והמטלות של העובדים, לניידם מתפקיד לתפקיד ולשנות את שעות עבודתם.

כל מי שמייצג את עובדי השירות הציבורי יודע כי סעיפים אלה הם בגדר פגיעה בבסיס של העבודה במגזר הציבורי. מתן כוח כל כך דרמטי מול העובדים מאפשר שימוש שרירותי בו ופגיעה בהם. גם לפני הסמכת המעסיק, היינו עדים לניודים שרירותיים; ניסיונות לגרום לעזיבת עובדים ראויים ומוכשרים באמצעות הצרת צעדיהם; פגיעה בעובדים שמטעמים פוליטיים או בגין חשיפת שחיתויות אין בהם יותר עניין; התנכלות לנשים עובדות וכיוצא בזאת.

לסיכום, קשה לראות איך ההסכם הנוכחי יכול להיחשב כהישג אדיר לעובדים, כפי שתיאר אותו יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד. מה הוא כן? הישג אדיר לפקידי משרד האוצר.

מור סטולר היא עו"ד בדיני עבודה ויחסי עבודה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf