עם שלם מופקר לחוקים אמורפיים וגחמות של ילדים

ביום שישי האחרון נאסר היה בדרך לבקר את דוד שלו בבית חולים. הוא עבר במחסום שבין סוסיא ליטא, העיר השכנה. נאסר הזדהה, ובתגובה, לדבריו, החיילים לקחו ממנו את מפתחות הרכב והטלפון, אזקו אותו, כיסו את עיניו ודחפו אותו לקרקע.

הם אמרו לו שהוא מבוקש על ידי השב"כ. זו בדיחה. נאסר הוא דמות ידועה באזור, ואם הוא היה מסוכן כל כך לא היו משחררים אותו לאחר 40 דקות בלי אפילו חקירה.

אף ילד בן 18 לא אומר לעצמו "המטרה שלי היא למרר את חיי הפלסטינים". אבל המערכת המציאה עבורו כל כך הרבה שמות שונים לאותו הדבר: חיפוש, מיפוי, בדיקה, סיור, הריסה, זימון, נוכחות. בסופו של יום נאסר חי בתוכנית ריאליטי, והצבא הוא האח הגדול של חייו.

אני יודע כי גם אני השתתפתי בריאליטי הזה כחייל בדיוק ליד ביתו של נאסר, ואת הסירחון של הקו הזה, בדרום הר חברון, אני יכול להריח עד היום.

זה התחיל במרדפים אחר שב"חים – שוהים בלתי חוקיים, שם קוד לפלסטינים שנכנסים ללא אישור לישראל, בניסיון להתפרנס. מיטב בנינו מטפלים בהם בדרכיהם. בתמונה אחת, שנשלחה בקבוצת הווטסאפ עם הקדשה אישית: "כך יעשה לאיש שהתעסק עם הסיירת. מוקדש לאילוק", נראה מפקד בשטח שהחליט ללמד שב"ח לקח והשבית לו את הרכב תוך פירוק גלגליו.

אבל זה לא מפקד אחד או מכונית אחת. בסוף הקו הגיעה משאית עצומה לקחת את כל הגלגלים שפירקנו ממכוניות של פלסטינים. כאילו שאם נפרק גלגלים ולוחות רישוי אז אנשים יפסיקו לרצות להאכיל את הילדים שלהם. אני לא אשכח את היום הזה. כמה גלגלים העמסנו שם בחום.

וזה המשיך לתוך חג הרמדאן. הצוות שלי פשט על כפר קטן, ג'ינבה, בשטח אש 918 שבדרום הר חברון. הרמנו שני מסוקים (!) כדי לערוך חיפוש בפזורה שאין בה חיבור למים, לתשתיות, לכלום. חיפשנו "מפקדה להעברת שב"חים לישראל". מצאנו כמה מוטות של אוהלים גנובים.

חיל האוויר מחפש פה על מה ועל מי להתאמן, חשבתי ביני לביני, ואנחנו, לא רק שהפכנו את הכפר כולו, גם את סירי המזון שהוכן לצאת הצום הפכנו. בפינת העישון בפלוגה זה נשמע תמים בהרבה: "הנגב [מקלע] שלי נתקע לה בסיר. אני נשבע לך אילוק לא התכוונתי!" הוא לא התכוון, אבל התוצאה אותה תוצאה.

החיילים מתחלפים, הפלסטינים נשארים

הימים ממשיכים והסיפורים מצטברים, עד שאני מחליט לכתוב. התחלתי לכתוב את כתב ההגנה שלי בפני עצמי. את כל הסיפורים מפינת העישון כתבתי. כתבתי וחקרתי ורעדתי, אי אז לפני תשע שנים. כי עוד רגע כולם יהיו בהודו, כי זה יעבור, כי לא יהיה מי שיספר.

לא יהיה מי שיספר איך עם שלם מופקר לגחמותיהם של ילדים בני 18 עד 20, שיוצקים לפקודות וחוקים אמורפיים ממילא פרשנות של, ובכן, ילדים.

זה אומר שיש פלסטינים שיכולים להיות מעוכבים בשמש במשך שעות, ורק אלוהים יודע אם זו ענישה או שמתנהל בירור אמיתי בעניינם; זה אומר שיש מ"פ שאומר לך להוריד עצורים באמצע הלילה ואמצע שום מקום ("תחזרו לבד", "אבל איפה אני?"); זה אומר שאתה פקוד מבוהל שפשוט עושה מה שהוא דורש; וזה גם אומר שבכל סיטואציה הפלסטיני יהיה החשוד המיידי. ואתם יודעים מה קורה לחשודים בדרום הר חברון: הם לפעמים נורים.

אבל לפעמים הסיפורים הקטנים יותר גם מרתיחים יותר. אתה קם בבוקר כחייל, לובש ציוד כאילו אתה יוצא למלחמה, אבל לא למלחמה אתה יוצא אלא לפגוש אנשים שמנסים לנהל את חייהם. השיא היה ביום שישי אחד, שתרגלנו תקרית של טבח במערת המכפלה. כל כוחות הגזרה נהרו למרכז העיר. מישהו הודיע לכל הילדים והאימהות שיצאו לסידורי שישי שזה רק תרגיל? הבהלה שלהם אמרה שלא. אבל מה זו בהלה של ילדים ואמהותיהם מול הודעה של דובר צה"ל שהכל כשורה?

הקו הזה, בדרום הר חברון, החל להסריח מיום ליום. תשובות לא מצאתי במסגרת היחידה. מה כבר אפשר לצפות מסמ"פ שמרים את הפלנלית מעיניו של עצור, מחייך חיוך גדול, אומר: "אתה זוכר אותי נכון? עוד פעם אחת אני רואה אותך ולא יהיה טוב", ומחזיר את הפלנלית. אני בספק אם הפלסטיני הבין מילה, אבל רוח המפקד עברה הלאה לכל הלוחמים שצפו מהצד.

וככה שמעתי על קבוצת חיילים קטנה ולא מוכרת בשם שוברים שתיקה ועל ארגון בשם לוחמים לשלום. ביולי 2012, כשעוד הייתי חייל, הגעתי לסוסיא לפעילות של לוחמים לשלום. לא הכרתי אף חייל אחר שחזר בסוף השבוע לאזור שממנו הוא יצא בשישי. אם המציאות היתה ממשמעת אותי, גם לא הייתי "לוקח חלק באירוע פוליטי". אבל הריח הסריח מיום ליום וקול פנימי אמר לי "לך תדבר עם האנשים האלה". ככה גם פגשתי את נאסר נווג'עה.

ישבנו לקפה, וסוף סוף, אחרי שסדקים רבים נפערו, הקשבתי. סימני שאלה הוחלפו בסימני קריאה: שמעתי מנאסר איך הקימו על אדמות ביתו אתר תיירותי מרהיב, "העיר העברית הקדומה סוסיא". שמעתי איך כשהיה בן 4 הגיעו חיילים, כמו זה שאני הייתי, והודיעו שהאדמה מופקעת "לצורכי ציבור". איך הרסו וגירשו ואסרו לחזור. כך הגיע נאסר לגור במערה שצופה לנוף ילדותו.

הוא סיפר איך החלו לבנות את ההתנחלות סוסיא, ואיך הוא, משפחתו וקהילתו נותרו כלואים בין האתר הארכיאולוגי לבין ההתנחלות. אפשר להבין איך הגיע נאסר להיות תחקירן של בצלם, ואיך הפך המאבק בכיבוש למשימת חייו – בתיעוד, במשפט, בדיפלומטיה, בצומוד אנושי.

החייל שעיכב את נאסר, ככל חייל, תופס קו שלושה חודשים בלבד. אחריו תגיע יחידה אחרת. החיילים מתחלפים – אבל הפלסטינים, לרבות נאסר, נשארים.

אני שואל את עצמי לעתים קרובות איך יכולנו, אני והחברים שלי, לעשות את כל הדברים האלה לאנשים שאנחנו לא מכירים, שלא עשו לנו כל רע. אולי כי הוכשרנו לתפקיד במשך שנים. ההכשרה שלי לא התחילה בטירונות. היא התחילה בגן הילדים. היא לא כללה רק אימוני ירי, שדאות וסיור אלא גם הפנמה של הפחד מערבים באשר הם, של היגיון ההפרדה, הדיכוי והאפליה.

זו ההכשרה ששלחה ילד בן 19 להושיב את נאסר כפות וכסוי עיניים בחום הצהריים של דרום הר חברון. כשאני יושב עם נאסר, כשאני מסייע לו במאבקו, כשאני עושה שימוש בארגז הכלים המשפטי, כשאני מדבר מול מכינות ומפגיש נערים עם פלסטינים, זו ההכשרה שאני מתחיל לפרום ולשרטט, במקומה, דרך אחרת.

שי אילוק הוא עו"ד לזכויות אדם, חבר הוועד המנהל של תנועת לוחמים לשלום ועד של שוברים שתיקה