עכשיו צריך חלום, לא געוואלד

בחירות 2022 היו מכה קשה, אבל ניתן גם לראות בתוצאות קריאת השכמה עבור רבות מאיתנו, שמתעלמות מהמציאות כבר זמן רב. לי אישית הן גם הציפו רגש מוכר באופן כואב. כחלק מהפריבילגיה של חיים כ"אזרחית העולם", שעבודות אקדמיות לוקחות אותה למקומות שונים, יצא לי לחוות את היום שאחרי תוצאות משאל הברקזיט בבריטניה, ואת היום שאחרי בחירת דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

ביום שלאחר הבחירות לנשיאות ב-2016 בארה"ב, הייתי אמורה להעביר הרצאת אורח בבית ספר גבוה למחול בניו יורק. אפשר היה להריח את הייאוש במסדרונות בית הספר. רקדנים צעירים מכל העולם בהו בי בבלבול ובחוסר אונים. ישבנו במעגל, על הרצפה בסטודיו, ודיברנו על הפחדים שלנו: התחזקות הגזענות ושנאת הזרים, ההומופוביה והפעולה המכוונת נגד זכויות נשים ולהטב"קים.

אני זוכרת שהרגשתי אמפתיה אינסופית לתחושות שעלו בחדר, ותהיתי מה יקרה כאן ביום שבו נרגיש את מה שהם מרגישים. והוא הגיע. אבל יש מספיק לקחים שאפשר להפיק כדי לצאת מהנקודה הנמוכה שבה אנחנו נמצאים. ובגדול גם אין לנו הרבה ברירה, כי אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

אז מה אפשר לעשות?

איחוד מאבקים ועבודת גראסרוטס מתמשכת

אנו אמנם רואים פילוג משמעותי בין חלקים שונים במרכז-שמאל, וביקורת על מחנה "רק לא ביבי", אבל צריך לזכור שבשנים האחרונות רבים יצאו לרחובות להרים קול נגד שחיתות ולמען דמוקרטיה מתוקנת, וזה אינו דבר של מה בכך.

המאבק נגד שחיתות והדרישה לאחריותיות של השלטון משלימים זה את זו, ויוצרים תשתית לבנייה מחדש של דמוקרטיה מהותית. דוגמה לקשר מורכב כזה ניתן לראות בהמשכיות המאבק נגד האפרטהייד למאבק נגד שחיתות בדרום אפריקה. הרצון לחיות במדינה שבה נבחרי ציבור חייבים בדין וחשבון כלפי הציבור שלהם ולעצב את הדמוקרטיה שבה חיים אינו תופעה חולפת.

יתרה מכך, כל מחאה היא הזדמנות לפעולה פוליטית רחבה יותר. גם בבלפור היו מי שצעקו נגד הכיבוש, ותבעו צדק לסלומון טקה ולאיאד אלחלאק. עכשיו זה הזמן לחשוב כיצד להכיל את המאבק בשחיתות כחלק מהשיח השמאלי הישראלי, ובמיוחד לקשור אותו למאבקים אחרים, כמו המאבק ביוקר המחיה ובגזירות מתמשכות נגד אוכלוסיות מוחלשות; המאבק נגד הדתה כבסיס למאבק נגד עליונות יהודית; והמאבק נגד הכיבוש.

מחאת בלפור והגשרים היתה תנועת הגראסרוטס הכי מעניינת ומשמעותית שפעלה פה בשנים האחרונות. אסור לנו לקחת את הקמפיינים המפלגתיים (למשל של מרצ) שהתבססו עליה כאינדיקציה לכך שההתארגנות הזאת, או הנושאים ששמה במרכז, נעלמו מהשיח הציבורי ואינם מהותיים יותר. עליית השיח על פסקת ההתגברות זמן קצר אחרי הבחירות רק מוכיחה שבנימין נתניהו מתכוון לגייס את המערכת המשפטית והפוליטית לצרכיו.

האתגר העומד בפני השמאל הוא לייצר שיח שפונה לאוכלוסייה רחבה – מהמרכז, דרך השמאל הציוני ועד השמאל הרדיקלי – וכולל מאבקים רבים, הקשורים בטבורם אחד לשני.

שותפות יהודית-פלסטינית סולידרית

לו הפוליטיקאים ועסקני המפלגות היו מראים עניין בפלסטינים אזרחי ישראל באופן רציף, ולא רק במערכות בחירות, חלק נכבד ממשבר האמון שעמד בבסיס בחירות 2022 היה נמנע. זהו גם רגע מצוין להבין שהעוולות שנגדן מוחה השמאל בעקביות, כולל הכיבוש, לא התחילו ב-1967, ושאי אפשר להתעלם מזהות פלסטינית בין הירדן לים.

עלינו להיזהר מפני שעתוק לא ביקורתי של שיח אוסלו, ולהביט במציאות הנוכחית ברחוב ובמסדרונות הכנסת בעיניים מפוכחות: בפועל, הימין נתן תגובה אידיאולוגית לאירועי מאי 2021 –  מדינה אוטוריטרית, שבה אלימות היא יסוד מכונן, והשאלה "מי בעלי הבית" כבסיס לעליונות יהודית היא לגיטימית.

נורמליזציה של ההשוואה בין "ערבים" ל"מחבלים" (ובהשלכה, נורמליזציה של הקבלה של "עונש מוות למחבלים", למתקפה מערכתית כנגד אוכלוסייה אזרחית), מתקבלת בחוסר רעיוני מהצד השני. אם השמאל היהודי יפעל בצורה אקטיבית למען סולידריות פלסטינית-יהודית אמיתית, הריק הרעיוני והמדיני יתמלא. אם השמאל ישכיל לארגן מאבק כולל למען סולידריות, נגד אלימות, בעד זכויות אדם לכולן.ם והבנה של המחיר הכבד של ההדרה הפוליטית, העליונות היהודית והנישול הכלכלי של הפלסטינים אזרחי ישראל – הוא יכול להתחיל להציע אידיאולוגיה קוהרנטית שתהווה אתגר לפתרונות מהימין.

השבת השיח על פתרון מדיני, בשילוב עם הגנה על זכויות אדם

השמאל, ובמיוחד השמאל הציוני, איבד את הבמה הפוליטית לימין הקיצוני, שדה פקטו מציע פתרון לסכסוך: כיבוש מתמשך, נישול ומדינת אפרטהייד על-מלא. הגיע הזמן להבין שאזהרות "עוד שנייה יהיה פה נורא" לא עובדות; רוב הציבור הישראלי-יהודי אינו משלם מחיר יומיומי על הכיבוש, שנתפס כסוגיה ועיסוק לפריבילגים המוחים מתוך מגדלי השן שלהם.

אין כמו אויב משותף כדי לגרום לכל הפלגים השונים בשמאל ובמרכז הישראלי לחשוב מחדש על הפתרונות שהם מציעים לבוחרים שלהם. אל מול ניהול סכסוך אינסופי והעמקת האפרטהייד והסיפוח דה פקטו, ניצב ואקום של שיח אמיתי, ריאלי, בין יהודים ופלסטינים, המבוסס על סולידריות מהותית, שמסתכל על המציאות ושואל: מה הפתרון המיטבי לסיום הכיבוש, וכיצד הוא מתכתב עם הבעיות הבוערות במדינת ישראל?

האם אלו שתי מדינות, ואם כן מהם התהליכים שיכולים להוביל אליהן? האם זו קונפדרציה? ואולי חזון המדינה האחת? באיזו דרך אפשר לעבוד יחד מול הסיפוח המתרחב, העמקת האפרטהייד, הנישול והכיבוש?

הבסיס לחזרה לשיח על פתרון מדיני חייב להגיע בדיאלוג בין פלסטינים ליהודים, מאחר שהאופוזיציה לעליונות יהודית לא יכולה להתבסס בעצמה על הדרה ועליונות יהודית. הגיע הזמן לשיחה אמיתית, מלב אל לב, על פתרון מעודכן לזמננו אנו, ניסיון להרחיב את הדמיון הפוליטי שלנו, תוך מאמץ להרחבת המחנה וביקורת על הנקודות העיוורות בעברו.

בה בעת, אי אפשר להמשיך לדבוק בשיח על "פתרון מדיני" בלי להביט ישירות ברוע שנעשה כאן ועכשיו כלפי הפלסטינים בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה: גזל זכויות אדם שיטתי, דיכוי ונישול מזכויות פוליטיות. הגיע הזמן שהגנה על זכויות האדם לא תיתפס כנחלתם של "שמאלנים" (רחמנא לצלן). הגיע הזמן שאל מול איום שלילת זכויות שכולנו יראים ממנו, נבין שרק על ידי הגנה על זכויות אדם, עמידה אל מול עוול ומחאה כלפי הפרת זכויות, נוכל לצאת מהוואקום הרעיוני שאנחנו מצויים בו. זה הזמן להתלכד כמחנה שהוא מחנה המגן על זכויות אדם לכולם.ן.

פיתוח תודעת מיעוט

הנטייה להיתפס לספירת קולות או למאזן מספרי כדי למסגר את בחירות 2022 ככישלון אלקטורלי חד פעמי הוא שגוי ובעייתי, ויוביל לעוד כישלונות פוליטיים. אחת הסיבות להצלחה המסחררת של הימין, כולל הימין הפשיסטי הקורא בגלוי לעליונות יהודית, היא תודעת מיעוט שתפסה אחיזה בקרב כלל הציבור הישראלי.

בבסיס תודעת המיעוט עומדת ההבנה שכל הצלחה פוליטית תלויה בעבודת שטח יומיומית, במחשבה כיצד להרחיב את האלקטורט, בניסיון לתפוס עוד ועוד אחיזה בתודעת הציבור – ולא לחכות שיוכרזו בחירות כדי לעשות זאת.

"ממשלת השינוי" היתה ממשלה ימנית לכל דבר, כשבוחנים את המדיניות שלה בפועל: סיפוח מתגבר; מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית המבוססת על עליונות יהודית, שהלכה והעמיקה את חוסר השוויון ואת דיכוי האוכלוסיות המוחלשות בישראל, בצד המשך דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה וברצועת עזה. כדי לייצר תודעה שמאלית של ממש, יש צורך להילחם כמיעוט המנסה לבסס תודעה, ולמקד את המאבק במעגלים רחבים, ולא בדיונים בתוך המחנה.

היפרדות מאשליית הדמוקרטיה הליברלית ומאבק בינלאומי בגזענות ובפשיזם

שנים רבות מדינת ישראל ניסתה "ללכת עם ולהרגיש בלי": מדינה ששולטת על מיליוני פלסטינים נטולי זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל מקדמת זכויות להט"בים, מובילה במדע, באמנות ובספורט, מיישרת קו עם השיח הליברלי וטוענת ל"ערכים משותפים" עם המערב הדמוקרטי.

הקרעים באשליה הזו התחילו להופיע עם משברים שונים ב"מערב": מהברקזיט ועד טראמפ, מוויקטור אורבן בהונגריה ועד ג'ורג'יה מלוני באיטליה. "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה, שהתפרסם ב-1992, לא הגיע – ועכשיו פוקויאמה עצמו חרד לדמוקרטיה הליברלית. קרל מארקס אמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. ואני מוסיפה: ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם שלישית, כהכרזה שהפעם באמת נגמרת ההיסטוריה והדמוקרטיה הליברלית הביסה את כל האלטרנטיבות הרעיוניות והפוליטיות.

יש לנו הזדמנות פז לנסות לבנות חזון אחר, מתוך הבנה של עומק המשבר של הליברליזם והרצון להציע לו אלטרנטיבה משמאל, לא רק מימין: חזון שמנסה לראות קולקטיב כנושא זכויות, ולא רק פרטים; חזון שמשלב אמונה בהכרח הבלתי מתפשר בזכויות אדם יחד עם הבנה של דיכוי מערכתי, נישול כלכלי מתמשך והצורך להילחם נגד כל העוולות יחד.

אנחנו יכולים לשלב זרועות בשם ה"ערכים המשותפים" יחד עם אחיותינו ואחינו ברחבי העולם, ולא עם אלו שנאבקים להחזיק אשליה של ליברליזם אנטי דמוקרטי מראשית שנות ה-90.

הנעה חיובית ויצירת אופק לשינוי

מרטין לותר קינג אמר שיש לו חלום, הוא לא אמר שיש לו געוואלד. פחד מאסון מניע אנשים בצורה אפקטיבית פחות מאשר תקווה. לכל האנשים שגרים כאן, בין הירדן לים, יהודים ופלסטינים, מגיע עתיד טוב יותר. מגיע להם לשאוף להגשים רצונות, לחלום מעבר להישרדות בסיסית ולא ליפול קורבן לאלימות הולכת וגוברת. לא קל לייצר חזון למשהו אחר, צריך מגוון רחב של קולות, שיחות כנות וקשות וסולידריות, שנבנית תוך פעולה יחד.

תקופה ארוכה הפחידו אותנו מפני ביבי ובן גביר, וכעת, אשר יגורנו בא לנו. כעת השאלה מה הלאה? האם השמאל ימשיך להפחיד ולפחד מהדמון הבא? או שייצר אופק חיובי שימשוך אליו אנשים שרוצים משהו אחר, אך לא יודעים מה?

נלסון מנדלה אמר שאדם לא נולד כשהוא שונא אדם אחר בגלל צבע עורו. אני מאמינה לו. האחריות היא שלנו, של כולנו, לייצר אלטרנטיבות של ממש, רעיונות שימשכו אנשים וייתנו להם אופק לשינוי מעבר לאלימות ולהסתה ולהישרדות.

עכשיו נדרשת עבודה רחבה בתוך המחנה. עלינו להעמיק את ההבנה ששמאל רחב, שמצליח להתארגן סביב מאבקים משותפים (ולהניח לעתים חוסר הסכמות אידיאולוגיות בצד) יכול לנצח. הסולידריות חזקה מהשנאה, דמוקרטיה טובה יותר מאפרטהייד. מי שאכפת לה משוויון, שכואב לה איך משתמשים בשמה לשם עליונות יהודית, שרוצה לראות איך הזכויות של כולנו – לא רק שלה – מוגנות, צריכה לשנס מותניים ולהפשיל שרוולים.

הרבה מאבקים לפנינו. יש לנו עמוד שדרה חזק, שהתגלה לא פעם כשא.נשים יצאו לרחובות למחות, לארגן ולהתארגן. זהו הזמן למנף את כולן.ם. יש לנו הרבה מה להפסיד, אבל גם הרבה מה להרוויח – דמוקרטיה אמיתית, שאנחנו מאמינות בה בלב שלם.

דנה מילס היא פעילה ותיאורטיקנית פוליטית. היא פרסמה שני ספרים על מחול ופוליטיקה, וביוגרפיה של רוזה לוקמסמבורג. לשעבר מנכ"לית שלום עכשיו, ובהווה מנהלת המחלקה הבינלאומית של עמותת גישה. המאמר משקף את דעתה האישית בלבד