אומץ ודעות קדומות: "לא פה, לא שם" הוא סרט לבוגרים בלבד

מה הסיכויים של פמיניסטית פלסטינית לכתוב ביקורת שתובן כהלכה על סרטה הראשון של במאית ערביה בתחילת דרכה, שבחרה באומץ להביא סרט שצולל אל תוך חייהן של צעירות ערביות בעיר הגדולה תל אביב? התשובה פשוטה – אין סיכוי.

מצד אחד צריך לתמוך בכל יוצרת צעירה ושאפתנית שמבקשת לשבור עוד תקרת זכוכית בפני במאיות ערביות. אגב, נחמד לדבר על "במאיות ערביות" בלשון רבים; אני מכירה חמש בלבד, ואני ממש שמחה שמייסלון חמוד נכנסה לרשימה עם סרט הבכורה שלה "לא פה, לא שם". אז היא בהחלט כבר שם, ואנחנו פה, בין הצופים.

בנוסף, אני הרי נלחמת באלימות ובדיכוי גברי פטריארכלי כל חיי, ואם במאית הסרט מותקפת, ברור שצריך לשנס מותניים ולהיאבק למענה. נקראתי לדגל. זהו רגע חשוב של סולידריות נשית שאני מאמינה בה, למרות שלא ברור לי למען איזה דגל אני נלחמת בדיוק: חופש הביטוי? חופש היצירה? מאבק למען נשים? מאבק בכוחות הרשע והחושך?

אבל רגע. נכון שאני פמיניסטית ואני רוצה לראות שלוש צעירות ערביות על מסך ענק בבתי קולנוע בישראל עם כתוביות בעברית (כי על מסכים מהעולם נשים ערביות כיכבו מזמן), אבל אני גם פלסטינית וגם מוסלמית ואין לי עניין לראות סרט שמציג את הזהות הפלסטינית או האסלאמית שלי בצורה מעוותת או מגמתית או חסרה. אולי קצת שרוטה, אבל לא בפני הזרים ומבלי להיסחף.

בעוד אני משחיזה את הסכינים לקראת המערכה אליה החלטתי להיכנס, התחלתי לצלול לתוך הוויכוח הסוער שהתפתח סביב הסרט, ומצאתי את עצמי לא פה ולא שם. אני לא יכולה להגן על הסרט ועל כל מה שיש בו, ולא יכולה גם לעמוד נגדו ונגד כל מה שיש בו. אני בטח שלא יכולה לחיות בשקט עם הקריאות החפוזות להחרמתו מצד עיריית אום אלפחם, אבל צריך להבין בדיוק מה צרם להם כל כך.

כולנו סופרוומניות?

הסרט הזה חזק במיוחד, עד כדי כך שסחף סביבו דעת קהל רבה, עורר עניין, וכל מי ששמע עליו הרגיש שיש לו דעה ועמדה, בעיקר אלו שלא ראו כלל את הסרט. רק לסייד קשוע היו שתי דעות שונות על אותו הסרט, כנראה גם הוא גבר ערבי שנמצא לא פה, אלא שם בארצות הברית. אז איך זה קרה שכולם רוצים לדבר על זה? כי הפלסטינים החביבים עלי, ובמיוחד הגברים שביניהם, נמשכים לכוורת כמו "לא פה ולא שם", שיש בה נשים יפות וצעירות וגברים מסביבן, מיניות שחוגגת בכל סצנה כמעט על רקע עשן סיגריות, אלכוהול ומוסיקה. מי צריך יותר בסרט ערבי?

למרות שהסרט מביא לנו כביכול סיפור של שלוש נשים ממקומות שונים – חילונית מנצרת, נוצרייה מתרשיחא וסטודנטית למדעי מחשב מאום אלפחם – לכאורה מדגם מייצג, אחת הטעויות של הבמאית הייתה הניסיון לייצר בדיוק את האשליה הזו, של ייצוג כולל. מי שנכנס לאולם מצפה לראות תמונה אמיתית ורחבה על הנשים הערביות פורצות הדרך כביכול ממרפסת תל-אביבית, אך בפועל מקבל הצצה רגעית אל תוך דירה קטנה בעיר הגדולה, בה מתגוררות גיבורות הסרט.

הצעירות החינניות הללו, סלמא, לילה ונור, מתעמתות עם העולם הפנימי והחיצוני שלהן ושורדות בכל שלב – מול המשפחה, הכלכלה, הזוגיות, הלימודים. הן מתנהגות כבעלות יכולות-על שאין בפועל לרוב המוחץ של הנשים הפלסטיניות. המדהימות האלו יכולות להישבר ולקום מיד, להתפורר ולהתאסף מחדש, לעבור אונס ולנקום נקמה מתוקה ומתוחכמת, לקבל סטירה מאבא ולעזוב את הבית מיד, להתאהב עד שכרון חושים ויום אחרי זה להעיף את האהוב לכל הרוחות. והכל בזכות העיר העברית הראשונה.

האם כך אנחנו הנשים הערביות באמת? סופרוומניות קטנות ששוכחות את כל העוולות שלנו בחפלה, ריקודים, מוסיקה טובה וחשיש? בסבבה, כאילו?

> יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה

כל סיפור צריך רשע אחד שמדכא, אונס, מכה, משקר ובוגד. בסרטה של חמוד אנחנו מקבלים חבילת הכל כלול כזאת בגבר אחד. ונחשו מה? במקרה הוא דתי מוסלמי מזוקן, ואין בו טיפה אחת של חן או אנושיות, לפעיל התנועה האסלמית הזה. לפתחו מתנקז כל הרוע של המין הגברי הערבי. ומה אני אגיד לכם? זה לא מוצא חן בעיני, בלשון המעטה.

רבותי ונכבדי, לא מצאתי עילה אחת משכנעת שגרמה למייסלון חמוד לספק דרך הצעיר הזה חומר עסיסי לאיסלאמופוב המתחיל באמצעות סצינת האונס הברוטאלית, המיותרת והאכזרית, שעלולה להיות מופצת בידי ארגון להב"ה מכאן ועד עולם. הדבר צורם במיוחד לאור העובדה שהבמאית הוכיחה יכולת מדהימה להעביר אקט מורכב בחינניות ורגישות רבה בחלקים קודמים של הסיפור.

מוטב היה להציג את הבחור הזה כגבר אלים, נקודה. זה היה מספיק חזק. הוא גבר שתלטן שרואה את ארוסתו כנקבה ששייכת לו, הוא שוביניסט שמנצל ומבזה נשים ורוצה לראות את עצמו מלך על כתפיהן. ולא חסרים גברים מהזן הזה שצריך להיכחד מהעולם, תאמינו לי, לא רק באום אלפחם אלא גם בנצרת ותרשיחא, וכן, גם בגבעתיים ורחובות ורמת אביב.

למזלנו, לנור הנאנסת יש אבא מקסים, תומך ומגבה, מוסלמי אחר, גבר שכל אישה תרצה אותו בחייה בשלב כזה או אחר, למרות שהבמאית בחרה לתת לו פטור ממבחן חייו ולא ידעה אותו שבתו האהובה נאנסה.

מחיר ציבורי על נועזות

וזה הזמן לפנות לאנשי אום אלפחם הזועמים: מאיפה אתם מביאים את כל הרגישות יתר הזו לאזכור העיר שלכם בסרט, תגידו? ממה נעלבתם, רבותי? מדמות של גבר אלים? מהסטיגמה השלילית שהוא הכתים בה את התנועה האסלאמית ללא סיבה? או שבכלל שם העיר הקדוש לא יכול להיות בסרט שמביא שלולש נשים לפתח תודעתכם?

איך הדמות החיובית של האבא לא מצא חן בעיניכם? הוא לא מספיק "גבר" בשבילכם, שמהווה דוגמה טובה למה שרוב רובה של העיר שלכם באמת?

ההתנהגות המתלהמת, האלימות והשבטיות הזו שקומץ "פחמאוויים" יצא להגן עליה ברשתות החברתיות ובאולם הקולנוע בחיפה שם יצאה קבוצה מהאולם בצעקות וכעס על ההקרנה, בלי ידע ושיקול דעת, אין לה מקום בקרב מי שנאבק במדיניות הרדיפה הממשלתית והמיתוג השלילי של תושביה. כולה סרט שיש בו משפחה טובה שתומכת בבת שלה, סומכת עליה, ונותנת בה אמון כדי שתבנה את עתידה. זה מה שצריך לראות שם. אם אתם מתעקשים לקחת ללב אז כנראה שיש לכם מועקה כלשהי בלב ועדיף לטפל בה מאשר לתקוף את הסרט.

אני מבינה ומכבדת את השמרנות כאורח חיים שגדלנו וחונכנו לפיו. אני מבינה את הקושי של אנשים מסורתיים ודתיים לראות סרט כזה, עם המיניות המתפרצת על כל גווניה, נשיקות, מבטים ומגע אינטנסיבי שהצופים הערבים לא חווים ביום יום, בטח לא בפרהסיה ובטח לא יחסים חד מיניים. לראות את כל זה על מסך גדול, במיוחד ליד היהודים המתלהבים מצעירות ערביות "קוליות", היא חוויה שעלולה להיות מטלטלת ומורכבת עבור פלסטינים רבים שלא יודעים איך להתמודד איתה. אבל גודש הבעיות שמוצג בסרט אכן קיים בחברה הערבית. וצריך להתמודד איתו גם אם הבמאית עשתה בו שימוש שמחזק את הדעות הקדומות ומשטח מצבים מורכבים לצורך בניית הסיפור.

> הטרור הגברי הוא כלי שליטה שחייבים לפרק

מה שחמוד לא לקחה בחשבון הוא שיש מחיר ציבורי שצריך לשלם עם פתיחת תיבת הפנדורה הזו בדרך הגסה הזו, שבאה איתה גם התהילה של הראשוניות והחלוציות. ואת זה אף אחד לא יקח מהנועזת מייסלון חמוד.

רובנו בחברה הערבית לא צורכים קולנוע באופן קבוע, ואנחנו לא נהנים מיצירות רבות של אומנות שמאפשרות לנהל סביבן דיונים פתוחים. זו אחת הסיבות, לדעתי, בגללן חופש הביטוי של הבמאית לא נתפס כערך קדוש אצל רבים מהקהל, ערך שצריך להיאבק למענו גם אם התכנים והמסר של הסרט לא לרוחנו. זו למעשה מה שדרשנו מהיהודים שרדפו את מוחמד בכרי אחרי שיצר את הסרט ג'נין ג'נין, וזו אותה ביקורת שהשמענו נגד מירי רגב שלא מוכנה לשמוע את תאמר נפאר, ומאבקנו למען חופש הביטוי מול בנט שמחק את דרוויש מספרי הלימוד.

חמוד החליטה להקדיש את סרטה הראשון לקבוצה קטנה מאד של צעירות ערביות. בבחירה הזו טמונות חולשתו וחוזקתו של הסרט. הוא לא מייצג את כל נשות "המגזר" שנולדו בשנות התשעים, אך בעיני זה היופי שלו. אין יהודיות משום סוג שנדחפות למסך, לא שמאלניות ולא ציוניות, לא חרדיות ולא חילוניות. בנגוד למה שחשבה אבירמה גולן, אין פה אחוות עמים נשית; יש סרט שהוקדש לפלסטיניות מזן מסוים מאוד, וגם להן מגיע סרט טוב.

מבין כל הדמויות הגבריות בסרט, הבמאית עשתה עבודה קפדנית במיוחד עם דמותו של זיאד, הצעיר מטייבה שממש מגלם את הגבר הערבי בצורה כל כך מדויקת שכואבת לכל צעירה ערבייה שהתאהבה פעם בגבר מסוגו. זיאד יפה התואר, שהסתובב בעולם ולא הצליח לנחות בעיר שלו ומצא את עצמו בלב תל אביב, מאוהב באמת בלילא הנצרתית, העוצמתית, עורכת הדין שמצליחה להעמיד את כל הגברים במקומם. קשר שמסתיים עם המפגש הראשון בין משפחתו לאהובתו.

המסכן הזה מסמל בעיני באמת את הלא פה ולא שם, הגבר הערבי שחי בשני עולמות במקביל ולא רוצה להכריע את הכף. הוא מתייסר עם עצמו ובחירותיו, כמו גם מתלותו באישה חזקה ואוהבת, ומתייסר גם מהחוטים שמושכים אותו אחורה למקום המוכר והבטוח של נורמות חברתיות נוקשות המשמרות בידי הגברים את הכוח והשליטה. בעוד שרוב הגברים הערבים חיים על התפר הזה שנים רבות, נשים כמו לילא קיבלו כבר מזמן את ההחלטה מה הן רוצות מהחיים.

לסיכום, "בר בחר" –'יבשה וים', לא פה ולא שם, הוא סרט חלוצי, מורכב ונועז. יש בו חלקים שעשויים טוב וחלקים פחות, אבל הוא בהחלט מבטיח לנו במאית עתידית רבת הישגים ויצירות.

הסרט הוגדר כסרט למבוגרים בלבד. אני הגדרתי אותו סרט לבוגרים בלבד, משני המינים, אלו שבשלים נפשית ומוכנים להתמודד עם דילמות קשות בחיי הנשים הערביות בכל מקום ולא רק בצפון תל אביב. ראיתי סרט שמדבר על הבחירה החופשית שלנו כבני ובנות אדם וחווה. ישראל, הכיבוש והדיכוי הלאומי הגדול ממוסגרים בתוך תמונה עם הכיתוב "זכות השיבה הקדושה" התלויה מעל למיטת האונס, אותו דיכוי אחר שהרבה נשים בעולם הזה סוחבות בתודעתן שנים רבות.

בחייכם, לכו תראו את הסרט כבר!

> "אנחנו לא במשטר צבאי": הדרמה מאחורי החלטת בג"ץ בעתירת אבו אלקיען