סוף סוף צונאמי

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

אני שייך לאותה חבורה מבוזה ומתוסכלת, שכבר עשור שלם מזהירה מפני "צונאמי מדיני". עם זאת, כזכור, עד 6 באוקטובר לא רק שלא היה צונאמי, על ישראל אף ירדו רק גשמי ברכה מדיניים, הבולט שבהם "הסכמי אברהם". אנחנו, מתריעי הצונאמי, יצאנו ממש קטנים ואכלנו אינסוף כובעים. הנחת היסוד שלנו, שהפסקת התהליך המדיני על ידי ישראל תפגע בנו בזירה הבינלאומית, קרסה כמגדל קלפים. בטרם המלחמה, נאלצתי לבלוע חזק את הלשון ולהודות לא אחת שמצבה המדיני של ישראל מעולם לא היה טוב יותר.

והנה בחודש האחרון, השביעי-שמיני למלחמה, החלו גשמי זעם: 143 מדינות הצביעו באו"ם בדרישה לקבל את פלסטין כמדינה חברה בארגון; והשבוע, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ביקש להוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט לצד ראשי חמאס.

יחד עם זאת, רק אתמול (רביעי) הפכו גשמי הזעם האלה רשמית לצונאמי: נורבגיה, אירלנד וספרד הכירו במדינה פלסטינית, מלטה וסלובניה בדרך, ויודעי דבר טוענים שגם בלגיה. קולומביה, שניתקה את יחסיה עם ישראל לא מכבר, הודיעה שתפתח שגרירות ברמאללה.

באווירה הציבורית הישראלית הקשה, האבלה על הרוגיה וחרדה למר גורלם של חטופיה, אפילו אי אפשר להגיד "אמרנו לכם", ולכן לא אומר; עם זאת, עשרות רבות של אנשי ציבור ישראלים התריעו ללא הרף שהיום הזה, שחלק קראו לו "צונאמי" וחלק קראו לו "האג", אכן יגיע. הפוליטיקה הישראלית זלזלה והתעלמה ביהירות האופיינית למעצמה אזורית, שאכן היינו עד לא מכבר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הזווית האישית שלי בכל הסיפור מעצבנת למדי. איך אני, שנולדתי בישראל וגדלתי בה, שירתי בצבאה (אפילו כקצין), נלחמתי בשורותיו (ואפילו נפצעתי) ולאחר מכן שרתּי אותה 30 שנה כדיפלומט, רואה בהכרה האירופית של פלסטין יום חג, בעוד מדינת ישראל, על כל הפוליטיקאים הציונים שבה, כולל באופוזיציה, ועל כל מוסדותיה ופקידיה, רואים בכך אסון.

אני רוצה לבדוק יחד אתכם – מי השתגע? אני או מדינת ישראל?

עליי קצת קשה להגיד שאני לא בתחום: ביום שהשתחררתי מהצבא כבר הופעתי באוניברסיטה העברית בירושלים. עשיתי בה תואר ראשון, שני ושלישי ביחסים בינלאומיים (עם לימודים משלימים בלונדון ושיקגו). בשנת הלימודים השנייה כבר נכנסתי למשרד החוץ (כולל ארבע שליחויות ארוכות בעולם), ומיד עם פרשתי התייצבתי שוב באוניברסיטאות שונות ללמד ולחקור בתחום, עד עצם היום הזה. אני יודע ממקור ראשון שיש עולם ואני יכול להעיד בשבועה שלא כולו אנטישמי.

בממשלת ישראל יש אדם אחד עם ניסיון מדיני גדול בהרבה משלי. הוא בקודקוד המערכת ונחשב דיפלומט מבריק (גילוי נאות: שנה וחצי עבדנו צמוד כשהוא סגן שר החוץ ואני דובר המשרד). הוא יודע בדיוק שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית גם בלי שישאלו אותו בכלל. הוא זה שהצעיד את הדיפלומטיה הישראלית אל תוך הצונאמי הנוכחי, שבהחלט רשום על שמו.

גשמי הזעם הפכו לצונאמי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט. 13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

זה קרה בהדרגה. הוויתור על החתירה לשלום ועל הנכונות לוותר על שטחי הגדה תמורת שלום אמת הוא אם כל חטאת, המונח "שתי מדינות" נעלם ותחתיו צמחה החתירה לסיפוח. העולם ראה ולא הצליח לעמוד בפרץ. לאסכולת הכוח של נתניהו ("מקום תחת השמש") הלך קלף משוגע. ישראל פיתחה לצד כיפת הברזל גם הרתעה מדינית. אף מדינה, בעיקר באירופה, לא העזה להתעסק איתנו. נצברו שם כעסים, אבל הם ננצרו ונאגרו.

מלחמת 7 באוקטובר שינתה לא רק את מצבנו הצבאי, הכלכלי והחברתי, אלא גם את מצבנו המדיני. אבדה לנו לא רק ההרתעה הצבאית, אלא גם ההרתעה המדינית: מדינות באירופה ראו את המתרחש בחצי השנה האחרונה בעזה, אבל לא רק. הן שיחררו את ההתחשבנות הנצורה: על הפסקת תהליך השלום, על אי ציות מתמשך להחלטות האו"ם, על המשך בוטה וחסר מעצורים של ההתנחלויות ועוד כהנה וכהנה. מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל.

האם יש עדיין מה לעשות? בהחלט יש: אנחנו עדיין בצומת "רפיח–עסקה". צומת צבאי-מדיני היסטורי. הבחירה באופציה הצבאית תחזק את הצונאמי הבינלאומי, הבחירה באופציה המדינית תבלום אותו.

אין לי כל ספק שנתניהו מבין זאת אפילו טוב ממני. הוא בכל זאת נוקט באופציה הצבאית. הצד המדיני של ההגה (לכיוון פלסטין) כבר לא מתפקד. כל כך הרבה שנים הזנחנו אותו, הוא חלוד ושבור לגמרי. האופציה הפלסטינית הפכה תיאורטית בלבד בפוליטיקה הישראלית העכשווית. כדי לבחור כרגע בכיוון הנכון, צריך להחליף את ההגה.

אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ בממשלת ברק ושגריר ישראל בדרום אפריקה לשעבר.