newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשלביבי בורח הפוטין: על היעילות של צנזורה עממית

נתניהו לא יכול לאפשר לבוחריו להקשיב לשמאלנים כי אין בידיו טענות נגד. לכן מה שנותר הוא ללכת בדרכיו של פוטין, להכריז על השמאל כאויב העם ולגרום לבוחרי הימין להפעיל בעצמם את מנגנון סתימת הפיות

מאת:

כותב אורח: ארקדי מזין

ניתן לדמות את העקרונות והמוסדות הדמוקרטיים למערכת החיסונית של החברה, זו שמטרתה להגן עליה מהפיכה לדיקטטורה. חוסנה של מערכת חיסונית זו משתנה ממדינה למדינה.

מקובל לחשוב שבישראל מתקיימת דמוקרטיה חסונה ועל כן לזלזל בדבריהם של נביאי הזעם מגיני הדמוקרטיה מבית. ברצוני לכפור בהנחה זו: אכן, אם ננסה להשוות בין מצבנו הנוכחי למה שנהוג לכנותו "דיקטטורה", הפער ייראה לנו תהומי, אך זאת מכיוון שאנו בוחנים רק את נקודת הסוף ואת נקודת ההתחלה, ולא רואים את הדרך הארוכה מאוד המחברת בין השתיים. כל צעד בדרך זו מתאפיין בהיגיון משלו, ועם כל צעד כזה משתנה תפיסתה של החברה באשר לנורמה. אם כן, אף על פי שאיני נוטה לנבא את הפיכתה של ישראל לדיקטטורה מסוג זה או אחר, איני יכול לשלול אפשרות כזאת. כי דיקטטורה, בדומה לנגיף, עוברת דרך קבע מוטציות על מנת לצלוח את שורת המלכודות שמציבה בפניה הדמוקרטיה, והחשובה בהן היא הביקורת.

מסע הדה-לגיטימציה נגד ארגוני השמאל, המתרחש אל מול עינינו, מאפשר לנו הצצה אל תוך אחד המנגנונים המקובלים ביותר שבאמצעותם מפלסות דיקטטורות צעירות את דרכן. מנגנון זה, כפי שאני רואה אותו, בנוי על העיקרון הבא: שלטון שאין ביכולתו להנהיג צנזורה ישירה מעודד את אזרחיו להפעיל צנזורה עצמית. השלטון מתייג את מתנגדיו לא בתור בעלי דעה שונה אלא בתור אויבים ובכך משיג את מטרתו – האזרחים, מרצונם החופשי, מפסיקים לקבל דעה שונה זו כלגיטימית.

זהו דבר נורמלי וראוי לנהל דיון משמעותי עם אדם שרוצה בכל לבו בטובתה של המדינה – גם אם אינו מסכים אתך באשר לדרך. אך עם אויב אין טעם להתווכח, אויב יש לכופף ולהביס. כל מילה היוצאת מפי האויב משולה לשירת הסירנות המובילה בהכרח אל האבדון. מול סכנה ממשית כזו לא מתעכבים על נימוקים והוכחות.

> השינויים בלימודי האזרחות אינם הבעיה – הם משקפים את המציאות

מחליפים חוויות? ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

מחליפים חוויות? ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

שלטון פונה להשתמש בשיטות מעין אלה כאשר הוא חושש להפסיד בוויכוח ישיר וכן. תהליך דומה התרחש ברוסיה: עד לא מזמן הפנה השלטון הרוסי לאופוזיציה חיוך סלחני ושלף מול כל טענה או האשמה קלף של צמיחה כלכלית. כשקלף זה נלקח מידי השלטון בעקבות גילויי השחיתות ומדיניות החוץ ההרפתקנית, הפכו האופוזיציונרים בין לילה ל"שתולים" ולאויבים.

אותו התהליך, אם כי בממדים קטנים יותר, מתפתח בישראל. עמדתו של הימין היא חסרת פרספקטיבה, אין ולא יכולה להיות לו אסטרטגיה, ועם טקטיקה לבדה אי-אפשר להגיע רחוק. מחאת ההמונים ב-2011 הפחידה מאוד את פוטין, וזירזה את כינונה של הדיקטטורה הרוסית הנוכחית. בישראל, לדעתי, הזרז הוא הבחירות האחרונות. נתניהו היה קרוב מאוד לאבד את השלטון – ונתקף בהלה. הוא ראה שיש לו יריבים עשירים ומשפיעים, והבין עד כמה עייפו ממנו רבים מבוחריו המסורתיים. מה שהציל אותו מתבוסה הייתה קריאתו ההיסטרית: "שמאלנים! שמאלנים וערבים! האויב בשער!"

אין מראה מפחיד יותר ממראהו של דיקטטור שחש בתבוסתו ונאחז בכל כוחו בשלטון. ודאי שביבי אינו דיקטטור לעת עתה, אך עם השנים הופך סגנונו הפוליטי לאוטוריטרי יותר ויותר. ובדומה לפוטין, לאחר שניצל בנס מאבדון, מיהר נתניהו להדק את המושכות. אני מניח שזו גם הסיבה שבגללה הוא בחר בקואליציית ימין צרה שהיא אסון ומכשול להסכמים מדיניים, אך אין יעילה ממנה לקיבוע המצב. קדנציה זו תוכננה בידי נתניהו כתקופה שתוקדש להנחלת הקיצוניות ולהעמקת הקרע בעם. ביבי לא יכול לאפשר לבוחריו להקשיב לדברי השמאלנים כי אין בידיו טענות נגד. לכן מה שנותר הוא להכריז על השמאל כאויב העם ולהפעיל בבוחרי הימין את מנגנון הצנזורה העצמית.

במצב הנוכחי רבים כבר הבינו את הצורך להתייצב להגנתם של "שוברים שתיקה" וארגונים דומים, גם אם אינם מסכימים אתם אידאולוגית. בשורות המגנים התייצבו הנשיא רובי ריבלין, ראש השב"כ לשעבר עמי איילון ואחרים. למרבה הצער, פוליטיקאים פעילים רבים מאכזבים בהשוואה אליהם.

אני מבין שקל הרבה יותר לתלות על המתנגדים האידאולוגיים את התג "בוגדים" ולהפעיל את מנגנון הצנזורה העצמית מאשר להתווכח עמם. אך אם תתפתו ללכת בדרך זו היום, בעתיד הקרוב מאוד ההשפעה השלילית שלה על החברה תכה גם בכם בכל הכוח. בזמן שאתם רוגמים באבנים את "שוברים שתיקה", בשקט-בשקט מעצב לנו בנט ספר אזרחות חדש הפותח לא במגילת העצמאות, כמו כל קודמיו, אלא בתפילה. האם זאת ישראל שאנחנו רוצים?

ארקדי מזין הוא יועץ תקשורת למגזר הרוסי ובעל טור באתר "רלוונט אינפו", שם פורסם המאמר במקור ברוסית.

> מה באמת עושים הפעילים של תעאיוש בשטחים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf