מה באמת עושים הפעילים של תעאיוש בשטחים?

זה כבר הפך מזמן לסוג של כלל אצבע בישראל: אם ארגון שמאל כלשהו או פעיל שמאל "זוכים" להגיע לכותרות התקשורתיות, הם כבר, בהגדרה, בבעיה קשה. מציאות שנוצרת מפעולת מלקחיים משולשת שסוגרת על השמאל, בעיקר זה הלא ציוני, מכמה כיוונים שונים: רדיפה ממסדית שעיקרה חקיקה משולחת רסן וחסרת עכבות, פעילות של ארגונים אזרחיים ממומנים היטב לדה-לגיטימציה עקבית של ארגונים ופעילים בשמאל, ואולי הזרוע המדאיגה ביותר בסיפור, התקשורת, המתגייסת בחדווה להדהד את שני הראשונים במסגור הנוח להם ביותר, תוך התפרקות (למעט בשוליים צרים) מכל חשיבה ביקורתית או אתיקה מקצועית.

כך גם במקרה של "תעאיוש", ארגון הפעילים שזכה לככב בתוכנית "עובדה", שמילאה גם היא את חלקה בתסריט העוועים הזה והקיאה עלינו את התבשיל הסרוח שרקחו פעילי "עד כאן" במסווה של כתבת "תחקיר". אני בספק אם טרם שידור התוכנית, היו בישראל יותר מכמה אלפים בודדים (בהערכה נדיבה) שידעו בכלל על קיומו של הארגון הזה. היום, השם הזה כבר מתגלגל על לשונם של רבים כשם נרדף לשמאלנים בוגדים שמסגירים פלסטינים לרשות.

אולי משום שמדובר יותר בהתארגנות של פעילות ופעילים מאשר בארגון של ממש, אנשי תעאיוש ("חיים ביחד", בערבית) מעולם לא היו עסוקים ביחסי ציבור אלא בעשיה עצמה, עשייה ארוכת שנים, סיזיפית ועיקשת, שדבר ממנה לא קיבל ביטוי בכתבה המבישה ההיא. תעאיוש קמה בשנת אלפיים על ידי קבוצת פעילים פלסטינים ויהודים בתל-אביב, ופעילויותיה הראשונות היו ארגון משלוחים של מזון וציוד לערי הגדה הנצורות בתקופת האינתיפאדה השנייה. בשיאם הם הצליחו לגייס אז מאות אנשים שהיו יוצאים בשיירות ארוכות לעבר המחסומים, מתעקשים להמשיך ולהסתכל על המקומות והאנשים שהציבור הישראלי הרחב העדיף להעלים מהם עין. מאוחר יותר קם גם גרעין ירושלמי של התנועה, שנשאר עם הזמן גם הגרעין הפעיל היחיד בה.

> למה הפלסטינים לא נעמדים לצד ארגוני השמאל המותקפים?

מה "לא חוקי" במאחזים?

הפעילות של התעאיושים הירושלמים מתרכזת בשנים האחרונות באזור דרום הר חברון, אחד המוקדים הקשים ביותר של הכיבוש. זה המקום בו ההתעללות המשולבת של המדינה על כל זרועותיה – הצבא, המתנחלים ומנגנוני הבירוקרטיה – בתושבים הפלסטינים הפגיעים ביותר, החיים בחורבות, באוהלים ובמערות ומתקיימים ממרעה וממעט חקלאות, מגיעה לשיאה. לשם מתעקשים פעילי תעאיוש להגיע מדי שבת, ולסייע במה שניתן. לעתים, מדובר בעצם הנוכחות שלהם שם. באיתות העיקש הזה לשלטונות שיש מי שלא מעלים עין, שנמצא שם, שמתעד.

יום שבת, שבע וחצי בבוקר. אנחנו נפגשים, כשלושים איש, בנקודת המפגש בירושלים ועולים על ההסעה. ההוראות שקיבלנו בעת ההרשמה הפתוחה לכל דכפין היו להביא אוכל שיספיק ליום, כובע, ומים לשתיה. התחנה הראשונה היא ביקור אצל סעיד עווד, שכן בעל כורחו של המאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר.

יש משהו גרוטסקי כמעט בשימוש במושג "לא חוקי" בהתייחס להתנחלויות או מאחזים בגדה. לא רק משום שכל המפעל הזה, כולל חלקיו המוכרים על ידי חוקיה של מדינת ישראל, הוא לא חוקי על פי החוק הבינלאומי, אלא משום שגם מדינת ישראל עצמה לא נותנת כל ביטוי ל"אי-חוקיות" הזו, לשיטתה. המאחז הזה, שבחלקו הוקם על אדמות משפחת עווד, זוכה לא רק לאבטחה של כוחות הביטחון אלא גם לכל התשתיות שהתושבים הפלסטינים באזור לא זכו להן מעולם.

השיטה עובדת כך: עם הקמת מאחז, המדינה מחוייבת לדאוג לביטחון תושביו על אף היותו לא חוקי גם לשיטתה, ושולחת לשם חיילים. ומשנמצאים שם חיילים, אך טבעי הוא שהם זקוקים למים זורם וחשמל ראוי, ולכן האמתלה היא שהתשתיות נועדו לשרת למעשה את החיילים ולא את המתנחלים עצמם, אבל יד הגורל היא שגם האחרונים זוכים ליהנות מכל הטוב הזה על הדרך. באתר של מועצת יש"ע, מצפה יאיר מתואר כך: "האווירה הקסומה במצפה יאיר והנחלה הפרטית רחבת הידיים מאפשרת למשפחות במצפה יאיר לנהל חיי משפחה הרמוניים ולמקד את עיקר הפעילות החברתית בחיקה החם של המשפחה". צווי ההריסה העומדים וקיימים נגד מבני המאחז, מיותר לציין, טרם מומשו.

שם המשחק הוא קביעת עובדות בשטח. מכיוון שמדינת ישראל או אף ריבון אחר ששלט בשטח הזה לא דאג מעולם להסדיר בצורה ברורה את סוגיית הבעלות על האדמות, בפועל מיושם הנוהג העות'מאני לפיו החזקה על האדמה שייכת למי שמעבד אותה. מכאן נגזרת אסטרטגיה מתנחלית לא מאוד מתוחכמת, לפיה יש למנוע בכל מחיר את הגישה של הפלסטינים לאדמותיהם, כיוון שאם לא יעבדו אותן הם יאבדו את חזקתם באופן כמעט אוטומטי. הפלסטינים, שיושבים במקום הרבה לפני הגעת הכיבוש, יודעים היטב למי שייכת כל חלקה: גם סעיד עווד יודע. לאחר מאבקים מתישים, הוא הצליח להשיג גישה לעבד חלק מהאדמות שלו.

> חשיפת ידיעות אחרונות: "עד כאן" הסתננו לשוברים שתיקה ולא מצאו כלום

כשהמתנחלים תקפו את השתולים

לחלקים אחרים עווד ובני משפחתו עדיין מנועים מלהגיע. אז בשבתות הם מגיעים לקצה החלקה האסורה למעין פיקניק, הפגנת נוכחות שקטה שמסמנת לחיילים, למתנחלים ולמדינה: לא שכחנו ולא ויתרנו. אנחנו מצטרפים אליהם לכוס תה ולכיבוד. ילדי המשפחה, המכירים בחלקם את הפעילים האלה מיום היוולדם, מקבלים אותם בחיבוקים וחיוכים רחבים. לא מעט מההצלחה החלקית של סעיד נזקפת גם לזכות הפעילות והפעילים של תעאיוש, המקפידים להגיע וללוות את בני המשפחה אל אדמותיהם. במעוזות הכיבוש, לנוכחותה של עין ישראלית יש עדיין משמעות מסויימת. קצת יותר קשה להתעמר בפלסטינים כשהיא פקוחה ונוכחת; רק קצת.

על כוס תה ועוגיות, כשהמתנחלים והחיילים משקיפים מלמעלה, אפשר לרגע לשכוח שמדובר באחד ממוקדי החיכוך האלימים ביותר בשטחים. פעילי תעאיוש מספרים על אינספור תקיפות מצד המתנחלים, לנגד עיניהם האדישות של החיילים. באחת מהן, אגב, הותקפה גם יוליה, השתולה מ"עד כאן", מספרים החברים. החבר השתול איציק לא מיהר להיחלץ לעזרתה, וכשחיפשו אחר כך תיעוד הוא טען שלא צילם את האירוע. יוליה, לדברי הפעילים, סירבה להגיש תלונה בעקבות התקיפה.

מתנחלים תוקפים פעילי תעאיוש בסמוך למצפה יאיר. השתולה יוליה בחולצה הכחולה:

מי יתקן את הכביש

עוד בטרם סיימנו לשתות את כוס התה – הקפצה. חברי תעאיוש עובדים מזה זמן לשפץ כביש הרוס המשמש גישה יחידה אל כמה מהכפרים הפלסטינים באזור. על פי הדין הבינלאומי, האחריות לדאוג לתשתיות עבור האוכלוסיה הכבושה מוטלת על הכוח הכובש. אבל הכובש הזה מסרב להתרשם: לא רק שהוא לא נוקף אצבע לתקן את הכביש, המשמש את תושבי הסביבה גם במקרי חירום רפואיים, למשל, אלא שהוא מונע גם מהתושבים עצמם לעשות זאת.

זו מלחמת התשה; בכל שבת מנסים פעילי תעאיוש לעבוד עוד טיפה על תיקון הכביש ביחד עם התושבים, עד שמגיע הכוח שמודיע שמדובר בשטח צבאי סגור ומסלק אותם משם. לא ממש צו, בעצם, אלא צילום דהוי של פיסת נייר שפעם נחתמה בידי קצין כלשהו; זה מספיק. הכביש נמצא בין שני מאחזים לא חוקיים – מצפה יאיר ולוציפר. משמאלנו משתרע עמק עליו הצליחו המתנחלים לבסס חזקה תוך דחיקת רגלי הבעלים הפלסטיניים, ומרגע שעשו זאת איבדו בו כל עניין. המקום עומד שומם ומוזנח.

הפעילים מחליטים שלא להתעמת הפעם עם החיילים ולהתנגד לצו, אלא לעזוב את המקום. אנחנו ממשיכים לכפר מופַקַרָה, כפר פלסטיני המורכב מכמה חושות והריסות של מסגד, ללא חיבור לתשתיות של מים וחשמל, לכוד בתוך אזור שהוגדר כשטח אש לטובת אימוני הצבא, ולפיכך מיועד להריסה. בדרך אנחנו חולפים על פני מצפה אביגיל, מאחז לא חוקי נוסף שעלה על הקרקע בשנת 2001. המדינה התחיבה לפנות אותו תוך שבוע, והנה מקץ 15 שנה הוא עדיין עומד, משגשג ופורח. התיק נגד המאחז, שתושביו מונעים בינתיים מהפלסטינים להגיע ולעבד את אדמתם, תלוי ועומד בפני בג"צ. המדינה הסבירה באחד הדיונים שהוא נמצא בהליכי הכשרה.

גם חוות מעון, השלוחה ה"בלתי חוקית" של ההתנחלות מעון שבאופק הקרוב, נמצאת בתנופת התרחבות. עמיאל, אחד הפעילים הוותיקים בתעאיוש, מספר שכאשר הבחינו הפעילים לראשונה בבנייה במאחז, הם התקשרו לדווח לרשויות על הפעילות הלא חוקית. תגובת הצבא היתה סילוק הפעילים משם בטענת שטח צבאי סגור, תוך שהם טוענים – בעודם עומדים בתוך אתר הבנייה במאחז – שהם לא הבחינו בשום בנייה.

> למה מחביאה המדינה מהפלסטינים את הנהלים שמשפיעים על חייהם?

זהירות, רעל

חוות מעון יושבת במיקום אסטרטגי, על הדרך המחברת את א-טוואנה, הכפר הפלסטיני הגדול בסביבה, עם קבוצת כפרים מסביב. המאחז הזה ידוע לשמצה באלימות הקשה של תושביו; התעמרויות מתמשכות שלהם גרמו למרבית ילדי הכפרים להפסיק ללכת לבית הספר מהחשש להתקרב למתנחלי חוות מעון. יותר מפעיל אחד שהגיע ללוות את הילדים מצא את עצמו בבית חולים עם חבלות קשות.

כיום הצבא עצמו אמור ללוות את הילדים בכביש בו אסורה תנועה של פלסטינים בוגרים, כלומר הורים מנועים מללוות את ילדיהם לבית הספר בעצמם. על כן הם צריכים לסמוך על ליווי הג'יפ הצבאי, שכאשר הוא כבר טורח להגיע, הוא נוסע לא פעם לדברי הפעילים במהירות שרגלי הילדים הקטנים המשתרכים אחריו ברגל פשוט לא עומדות בה. הנה תמונה להתפאר בה: חיילים בתוך ג'יפ ממוגן היטב, ששועט על האדמה הבוצית של ימי החורף, ומאחוריו רצים הילדים שעליהם הוא אמור להגן, מנסים לחמוק מהבוץ הניתז עליהם מבעד לגלגלי הרכב.

מתנחלי חוות מעון לא אוהבים את פעילי תעאיוש. מאוד לא אוהבים. אנחנו ממשיכים ברגל לכפר א-טוואנה, בסמוך לחורשת האורנים שנטע קק"ל ושבתוכו יושב המאחז. עמיאל מבקש מאיתנו לשמור על ערנות מירבית כשאנחנו עוברים למרגלות החורשה הזו; אין לדעת מה עלול לנחות לנו על הראש משם.

אחד האירועים הקשים ביותר הזכורים לו מכל שנות פעילותו בתעאיוש היה לפני מספר שנים, כאשר "אלמונים" פיזרו בסביבת הכפרים הפלסטינים רעל קטלני מסוג שנאסר לשימוש. בזה אחר זה החלו התושבים למצוא את פגרי בעלי החיים בשטח: תחילה עכברים, אחר כך נחשים, אחר כך עופות, ומאוחר יותר גם עדרי הצאן. הוא נזכר בתקופה ההיא בחלחלה; במשך ימים ארוכים עמלו פעילי תעאיוש לצד התושבים כדי לאסוף את גרגרי הרעל מהשטח עם כפפות. התושבים נאלצו להשחית את כל תוצרת החלב אז. המכה שספגו היתה קשה ביותר. גם אז, מיותר לציין, איש לא נעצר או נחקר.

אנחנו מסיימים את היום בסוסיא הפלסטינית, שם מקבלים את פנינו בתה, עוגיות ופירות. מבעד לאוהלים (בניית קבע אסורה על תושבי המקום), אפשר לראות לא רחוק את ההתנחלות סוסיא. התושבים מספרים על אינספור המאבקים שהם נאלצים לנהל במקביל מול הבירוקרטיה של הכיבוש, ומתעניינים בשלומו של פעיל השמאל העצור ששמו נאסר לפרסום. אנחנו נפרדים לשלום כשקבוצת תושבים מהכפרים בסביבה מגיעה לביקור, ויוצאים בחזרה לכיוון ירושלים.

כשפעיל שמאל ניסה להתלונן על תקיפה מצד מתנחלי סוסיא:

כך נגמר יום פעילות שגרתי של חברות וחברי תעאיוש. בניגוד לרושם שנוצר מכתבת "עד כאן" ששודרה בתוכנית "עובדה", סדר היום של הפעילים לא מורכב מהסגרת משתפי פעולה ורקיחת מזימות מול "סוכנים זרים", אלא מהעבודה הסיזיפית של ליווי פלסטינים כדי שיוכלו לעבד את האדמות שלהם, לרעות את הצאן שלהם ולשלוח את הילדים שלהם לבית הספר בצל האיום המתמיד מצד החיילים והמתנחלים. לפעמים הם מתגייסים לשפץ איזה כביש רעוע לטובת התושבים, לפעמים הם עוזרים להכשיר תשתית חיונית אחרת.

כשהצבא והמתנחלים לא תוקפים אותם באלימות ולא יוזמים חיכוך, היום עובר בשקט. כשלא, הם מסתכנים במכות ובמעצרים כדי לנסות ולהגן במשהו על אוכלוסיה מדוכאת וחסרת אמצעים החשופה לכל סוג של התעללות והתעמרות שעולה על דעתם של הרשויות והזרוע הביצועית שלהם, המתנחלים.

זה אולי לא מספיק "סקסי" בשביל תוכנית התחקירים של אילנה דיין, אבל הפעילות והפעילים האלה הם אולי עוד מהאנשים האחרונים שמתעקשים על הציווי האלמנטרי ועם זאת הקשה כל כך ליישום מפרקי אבות, ולהיות בני אדם במקום שבו לא נותרו עוד אנשים.

> פגשתי את עזרא נאווי כשהייתי שתולה, וזה מה שראיתי