נתניהו והנשיא האיראני: מצאו את ההבדלים
ראש הממשלה יכול להמשיך ולהטיח באזרחים המוחים נגדו כי הם "חוברים לאש"ף ולאיראן", אבל האמת היא שהוא עצמו השתקפות כמעט גרוטסקית של הנשיא אברהים ראיסי
משאירים מאחוריהם אדמה חרוכה. נשיא איראן, אברהים ראיסי, וראש הממשלה, בנימין נתניהו (צילומים: Amir Hashem Dehghani וחיים גולדברג / פלאש90)
שני מנהיגים מזרח תיכוניים עזבו ביממה האחרונה את המדינות שלהם בדרך לישיבת העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, כשהם משאירים מאחוריהם אדמה חרוכה. "ברכת הדרך" שקיבלו שניהם מאזרחיהם היתה דומה להפליא: הפגנות ענק וקריאות לחוסר הלגיטימיות של שלטונם. לשניהם מחכה גם קבלת פנים צוננת במיוחד בארה"ב, לצד מחאות ענק נגד עצם הגעתם מצד אזרחי מדינתם, אזרחים לשעבר, ואזרחים מקומיים. את שניהם דורשים המפגינים להוקיע כמנהיגים לא דמוקרטיים ומסוכנים.
בנימין נתניהו יכול להמשיך ולהטיח בייאושו באזרחים המוחים נגד המהפכה הדיקטטורית שהוא מוביל כי הם "חוברים לאש"ף ולאיראן", אבל האמת היא שהאיש עצמו הוא השתקפות כמעט גרוטסקית של הנשיא האיראני, אברהים ראיסי. אלמלא היה כל זה טראגי ומסוכן כל כך, הדמיון בין הנסיבות הפוליטיות הפנימיות והחיצוניות של השניים, ואופן ההתנהלות שלהם למולן, היה קומי ממש.
שני המנהיגים, נתניהו וראיסי, מתמודדים בשנה האחרונה עם גלי מחאה חסרי תקדים במדינות שלהם. באיראן ציינו בסוף השבוע האחרון את יום השנה לרציחתה של מהסא אמיני, הצעירה הכורדית בת ה-22 שהריגתה באכזריות על ידי משמרות הצניעות, לאחר שנעצרה בעוון "חיג'אב לקוי", הציתה את מחאת "אישה, חיים, חירות" ("زن, زندگی, آزادی") המבעירה את רחובותיה של איראן מזה שנה. לנסיעתו של ראיסי לניו יורק קדמו הפגנות ברחבי איראן, לציון יום השנה לרצח ולמחאה.
כמו ראיסי, גם נתניהו מגיע לניו יורק כשהאדמה מתחת לכס שלטונו רועדת. "מסיבת הפרידה" שערכו לו אמש (ראשון) מפגינים בנתב"ג היתה רק רמז לכאוס שהאיש מותיר מאחוריו, ולהפגנות הענק הנערכות נגדו מדי שבוע, מזה חודשים רבים. אבל לא רק במהומה שהם משאירים מאחור דומים השניים; נגד שניהם גם מתקיימות הפגנות ענק בעיר היעד, ניו יורק. אלה נגד נתניהו בחסות הקהילות היהודיות בארה"ב, ואלה נגד ראיסי ביוזמת הקהילה האיראנית הגולה במדינה.
הפגנה של איראנים מול עיריית ניו יורק נגד הביקור של ראיסי
על רקע אמירתו האווילית של נתניהו בטרם נסיעתו, על הקשרים כביכול בין המפגינים נגדו לבין "אש"ף ואיראן", ראוי להצביע על עוד דמיון מובהק בינו לבין כפילו האיראני: האופן שבו מנסים שניהם ליצור דה-לגיטימציה למחאות העממיות נגדם על ידי תיוגם של המוחים כבוגדים ואנטי פטריוטים, המשתפים פעולה עם גורמים עוינים למדינה במטרה להביא לחיסולה.
לפני כשנה, ימים ספורים לאחר פרוץ המחאות ההמוניות באיראן, פרסם זמר איראני צעיר בשם שרווין חאג'יפור שיר מלודי יפה ועצוב בשם "למען", שבו מנה את הסיבות שלמענן יוצאים המוחים לרחובות. תרגמתי אז בחופזה את המילים ופרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי, לאות סולידריות עם המפגינות האיראניות.
תוך זמן קצר פנה אלי עורך הספרות של אחד העיתונים הגדולים בבקשה לפרסם את המילים בעיתון. אחרי התייעצות עם חבר, עיתונאי איראני, סירבתי בנימוס. באותו הזמן השיר עדיין לא הפך להמנון המחאה כפי שהיה לימים, ובעצתו של החבר האיראני העדפתי לא לסבך את הזמר הצעיר עם השלטונות, שבקלות יכלו לגייס נגדו את העובדה שתרגום שירו הופיע בעיתון ישראלי כראייה לכך שהוא משתף פעולה עם ישראל.
"למען" של שרווין חאג'יפור
החשש הזה לא היה משולל בסיס; בדיוק כמו נתניהו, גם ראיסי ניסה לקשר את אנשי האופוזיציה מבית כפועלים בשיתוף פעולה ולמען אינטרסים זרים. בראיון טלוויזיוני שקיים ראיסי כשבוע לאחר פרוץ המחאות, הוא קרא למפגינים "עדר מרומה", וטען כי הם מופעלים על ידי ארה"ב, הלא היא השטן הגדול – קרי מה שאיראן היא עבור נתניהו. ובדיוק כמו נתניהו, גם ראיסי ניסה "לאזן" את הפגנות הענק נגדו על ידי הפגנות תמיכה "ספונטניות" מאורגנת היטב, שבהן, בין קריאות התמיכה במשטר, גם קיללו את מפגיני מחאת "אישה, חיים, חירות" וכינו אותם בוגדים. כן, בדיוק כמו יאיר נתניהו וה"שמאלנים הבוגדים".
בפרפרזה על משפטו הידוע של טולסטוי, המשטרים הדמוקרטיים הם אולי דמוקרטיים כל אחד בדרכו, אבל בין המנהיגים הדיקטטורים בלי ספק שורר דמיון רב, גדול בהרבה ממה שהם מוכנים להודות בו.
נכון שאפשר למצוא קווי דמיון גם בין שני העמים, האיראני והישראלי, ולא רק בין המנהיגים המושחתים והמסוכנים שלהם: בשתי המדינות, רבבות יוצאים לרחובות מזה תקופה ארוכה בקריאות למען דמוקרטיה ונגד רודנות שלטונית, אבל ההבדלים ביניהם עדיין עולים על המשותף. בניגוד לישראל, באיראן ההמונים לא יוצאים לרחובות למען דמוקרטיה בערבון מוגבל, המשרתת את הרוב ורומסת את המיעוט. על כן, אם נתניהו בכל זאת מתעקש על ערוצים לאיראן, במקום לגרור לסיפור את המפגינים נגדו ברחובות, מספיק שיביט במראה בעיניים פקוחות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
