נבי סמואל: הפלסטינים גורשו מהאזור כדי להקים "סביון שנייה"

מסמכים שאותרו על ידי "שיחה מקומית" בארכיון המדינה מגלים כי ישראל גירשה ב-1971 את תושביו של כפר קטן צפונית לירושלים במטרה להקים במקומו יישוב של כ-1,000 וילות ליהודים "בעלי יכולת".

חשיבות החשיפה אינה רק היסטורית, אלא נעוצה בהווה: כ-300 מתושבי הכפר נבי סמואל – אלו שסולקו מבתיהם, ילדיהם ונכדיהם – גרים מאז בתנאים קשים, כ-200 מטר מהמקום שממנו גורשו.

מזה כחודש התושבים מפגינים בימי שישי במחאה על כך שהצבא מונע מהם תשתיות, היתרי בנייה, ואת הכניסה לירושלים במיקום בו הם גרים מאז גורשו ב-1971. המסמכים שאותרו שופכים אור גם על המניע הפוליטי שמאחורי המגבלות בהווה.

ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שאישרה את פעולת הגירוש והרס בתי התושבים במסמך מסווג מ-1971, כינתה את היישוב היהודי שתוכנן לקום במקום הכפר "עוד סביון אחת". תוכנית הבנייה בנבי סמואל עברה גלגולים ושינויים רבים, ולא התממשה בסופו של דבר, בשל התנגדות מטעמי סביבה וקשיים טכניים.

בשטח הכפר שנהרס ב-1971 פועל כיום גן לאומי ואתר ארכיאולוגי. על פי המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שם מצוי קברו של הנביא שמואל. מאמינים יהודים רבים מגיעים להתפלל בציון הקבר, שנמצא במערה במבנה צלבני, שהיה פעם חלק מהכפר. באתר שרידי עתיקות, והוצבו בו שלטים המגוללים סיפור מימי בית ראשון ועד מלחמת ששת הימים, בלי להזכיר ולו במילה את הכפר שנעקר, ואת תושביו, שגרים בסמוך.

נור ברכאת, אם לארבעה, לבושה באלגנטיות, תיק צד תלוי על כתפה, מספרת שנדרשו לה שלושה ימים לנקות את זרמי הביוב והלכלוך, שהציפו את הבית שבו גרים ילדיה. "אנחנו ארבעה בתים שחולקים את אותו בור של ג'ורה. והוא קטן. והשכנה", מכאן והלאה דבריה נלחשו, "פותחת את השירותים אצלם, והכל עולה אצלי מהכיור במטבח. הריח לא עוזב במשך ימים".

זו לא אשמתה. אסור לתושבי נבי סמואל להתחבר לתשתית ביוב נורמליות. הצבא לא מכין לכפר תוכנית מתאר במיקום החדש, שאליו הועברו התושבים אחרי הגירוש. לכן, יש מי שמטמין את הפסולת בבור בחצר, ויש מי ששופך אותה בוואדי שבקצה הכפר.

ברכאת סיפרה שלפני שנה שוטר סייר בכפר, הצביע על החדר נמוך התקרה שבו ישנים ארבעת ילדיה, ושאל שוטר אחר, ברצינות גמורה, אם מדובר באורוות סוסים. היא אמרה שהרגע הזה שבר אותה. "אני לא מצליחה לחיות ככה. הבתים פה הרוסים לגמרי, ואסור לנו לשפץ אותם או לבנות, כי הצבא תכף יהרוס".

בבית אחר בכפר היו חמישה ילדים, מיטה לצד מיטה, בחדר מלבני קטן. משפחה אחת גרה בתוך קרוואן לבן מתקלף, ואחרת במערה. רוב הצעירים פשוט עוזבים. נולד תינוק, אין איפה לגדל אותו, כי הצבא אוסר לבנות חדרים או בתים חדשים.

כמו במקומות אחרים בשטחי C, זהו גירוש אטי, שמפרק קהילה מגובשת, שיושבת על אדמות שבבעלותה. חלק מהתושבים גרים באותם בתי אבן שאליהם הצבא העביר אותם ב-1971.

עאידה ברכאת, אישה מבוגרת, ישבה בביתה על מזרון דק, וחתכה תרמילים של במיה. הבית הוא חדר אחד, שבו ניצבים האסלה, הכיור והמיטה יחד באותו חלל. היא והנכד ישנים פה. "זה חיים?", היא שואלת אותי, "אני הולכת לישון בתוך המטבח".

ראש המועצה, אמיר ברכאת, קיבל את פניי בחוסר חשק ניכר. "כאילו אנחנו לא קיימים בעיניכם", הוא אמר, והראה לי מבנה עשוי פח שהקים לילדיו. שאלתי אותו מה ההבדל בין בית מפח לבית רגיל. הוא השיב: "ההשפלה".

עיד ברכאת, פעיל מקומי, סיפר לי שעזב את הכפר, אך חזר אליו כאשר הוריו מתו. רק אז התפנה לו מקום. "כבר עשרים שנה אנחנו מנסים להגיש תוכנית מתאר למנהל האזרחי", אמר, "לא נותנים לנו". הנכד שלו, שקרוי על שמו, שיחק כדורגל עם קבוצת בנות בדרך הגישה בסמוך אלינו.

"כל כמה שנים מגיע קצין חדש במנהל האזרחי, מבטיח הבטחות, ובסוף לא עושים כלום. על כל הבתים שלנו יש צוי הריסה. חפרתי באר, הרסו לי. בניתי גדר, הרסו אותה. שתלתי עצים, עקרו אותם", אמר עיד.

"אני אמרתי שימוש בכוח?"

ב-1995 החליטה ממשלתו של יצחק רבין להכריז על שטח אדיר של 3,500 דונם סביב נבי סמואל כגן לאומי – קצת לפני כניסת הסכמי אוסלו לתוקף, שהיו מונעים מישראל הכרזות נוספות כאלה. המנהל האזרחי מזכיר כיום את הגן הלאומי כסיבה לאיסורי הבנייה בכפר. העילה הרשמית היא שמירה על חורש ים תיכוני.

הגן הלאומי לא כולל רק את מרכז הכפר ההיסטורי, שממנו גורשו התושבים ב-1971 ושבו קבר הנביא, אלא גם את המיקום החדש שאליו גורשו התושבים – מישור צחיח למדי, שבו לא ניכרת אקולוגיה ייחודית.

עיד ברכאת ואני הלכנו יחד בכפר. בחצר אחד הבתים ראינו גדר  מחביות אדומות, שאותה הצבא לא יהרוס. הוא נעמד ליד מגרש גדול. "עשיתי אותו לילדים", הצביע, "עם דשא סינתטי. אבל בצבא אמרו לי שאסור דשא. אז הורדתי את הדשא. אחר כך אמרו לי עשית גדר של ארבעה מטרים, ואנחנו מרשים רק גדר שני מטרים. שאלתי למה, ואין מענה. אז הנמכתי את הגדר".

תשובה לשאלה של עיד ברכאת – "למה" – נמצאת אולי בעשרות מסמכים שאותרו בארכיון המדינה. בדיון במרץ 1971 התקבלו ההחלטות שהובילו לגירוש התושבים והרס בתיהם חודשיים לאחר מכן.

"אם אפשר להעביר את 11 המשפחות הערביות משם – יש לבצע זאת", אמרה ראש הממשלה מאיר ביחס לפלסטינים בנבי סמואל, בפרוטוקול הדיון שסווג כסודי ביותר.

בחדר נכחה קבוצה מצומצמת של בכירי ממשלה, שדנו בבעיה: איך אפשר להקים בנבי סמואל יישוב חדש ליהודים, כאשר במקום גרות משפחות פלסטיניות?

"משפחות אלה אינן מפריעות לי", אמרה מאיר לנוכחים, "אבל אם ממשיכות הן לשבת, בלי שאנו נכנסים לשטח – מהוות הן נקודת משיכה לעוד משפחות, שירצו להצטרף בחזרה לאלה היושבות בכפר, מאלה שישבו בו קודם לכן".

המשפחות שעלולות לחזור לכפר הם 700 תושבי נבי סמואל, שנמלטו במלחמת ששת הימים מהבתים שלהם ולא הורשו לחזור. מכפר של יותר מ-1,000 איש נותרו בו אחרי 1967 רק 300 בני אדם.

כאשר מאיר דה הציעה להעביר את התושבים שנותרו בכפר, העיר שלמה גזית, ראש מחלקת ממשל צבאי, כי זה אפשרי "רק מתוך הסכם איתם". מאיר שאלה: "אני אמרתי שימוש בכוח?"

"כל הדברים הטובים, בלי שימוש בכוח", היא אמרה, והוסיפה: "שהשטח ישאר נקי".

בסיכום הפרוטוקול של אותו דיון נכתבו שלוש משימות: להרוס את מבני הכפר הריקים, לפעול כדי לקנות מהתושבים הערבים את האדמות שלהם, ו"לנהל איתם משא ומתן" כדי שיתפנו למקום אחר. בפועל קרו דברים אחרים.

"זה קרה בארבע או חמש בבוקר", נזכר עיד, שהיה אז בן שמונה. "בהתחלה הגיע הצבא. הם סגרו את הכפר. ואז, הבולדוזרים והמשאיות. משכו אותנו מהבתים בכוח".

"היו לנו בתים יפים, כל אחד עם שתי קומות", סיפרה עאישה ברכאת, אישה מבוגרת. "היו תושבים שפינו ציוד מהבית, אבל אבא שלי סירב לפנות. השארנו הכל בתוכו. גם תעודות זהות. הם קשרו את הבתים שלנו לשרשראות מברזל ומשכו, עד שהמבנים קרסו. לקח להם הרבה זמן. אנחנו איבדנו את הכל ככה. הבתים שאנחנו גרים בהם היום הם לא שלנו, הצבא העביר אותנו אליהם".

חיילים ריכזו אותם במיקום הנוכחי של הכפר, בכמה בתי אבן, שהיו שייכים לתושבים נפקדים, שנמלטו ב-1967. כל שאר המבנים נהרסו. עיד אמר שהחיילים הציעו לתושבים פיצוי כספי, אבל אף אחד לא הסכים לקחת.

כשסיפרתי לאנשים בכפר על המסמכים שמצאתי בארכיון, המעידים כי ברקע הגירוש עמדה תוכנית להקים יישוב וילות יוקרתי – הם אמרו שזו הפעם הראשונה שהם שומעים על כך. "החיילים אמרו לנו שזה בגלל שהבתים שלנו ישנים ושהם מפחדים עלינו", אמר עיד.

"הבית שלנו היה בקומה השנייה. אני זוכר שהם זרקו את כל החפצים מלמעלה, ואת ארון הבגדים זרקו מהמרפסת. והיה כלב, של אחד השכנים, שסירב לצאת מהבית. הקירות נהרסו עליו".

"עשויות להזדקר סכנות לגבי חזקתנו שם"

ימים ספורים לאחר גירוש התושבים, במאי 1971, השר ישראל גלילי כתב למאיר שהמשימה הושלמה בהצלחה. "השטח מסביב למסגד יושר", המבנים נהרסו, המפונים "קיבלו פיצויים".

ואז הוא עידכן אותה כי התפנה מקום ליישוב היהודי. "לפי הערכת מנהל מקרקעי ישראל, מהווה השטח המפונה מקום ל-1,000 מגרשים", כתב גלילי, והזכיר את החלטת הממשלה כי "השטח יהווה מרחב מגורים בעל אופי עירוני, ברמה גבוהה, לבעלי יכולת".

"ראיתי נגד עיני עוד סביון אחת פורחת ועולה", אמרה מאיר בדיון בנוגע ליישוב היהודי המתוכנן, ב-71'. "השטח יהיה מרחב מגורים לבעלי יכולת, על מנת שהשתתפות המדינה בהוצאות תהיה מינימלית", נכתב במסמך, שהוביל להחלטת ממשלה ב-1970 להקים יישוב עירוני בנבי סמואל.

נבי סמואל נישא גבוה, על פסגת הר, ונשקף ממנו נוף עוצר נשימה. גלילי טען שמסיבה זו יהיה קל יותר למצוא דיירים שיגורו בו, וגם יבנו בית מכספם. "זה מקום יפה, ובתל אביב אין מקום כזה", אמרה מאיר.

וכך היה. מסמכים בארכיון מגלים כי שלושה חודשים בלבד אחרי גירוש הפלסטינים, המוני ישראלים ביקשו לרכוש לעצמם מגרש בנבי סמואל, וליישב את ההר העקור. ליתר דיוק: 663 בני אדם. אפילו תיאטרון "הבימה" ביקש לרכוש שם חלקה.

"עובדי מדינה, משפחות של חיילי צה"ל, מורים, מרצים, ואחרים מהאוניברסיטה, ואזרחים אחרים", נכתב ברשימה של הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באוגוסט 1971.

שנה לאחר הגירוש, ביוני 1972, מנהל מקרקעי ישראל שלח לגולדה מאיר תכנית ליישוב בנבי סמואל, שכללה 1,400 מגרשים, מבני ציבור, מרכזי מסחר, ודרכים. במסמך נכתב כי מבין 2,154 דונם שהם שטחי הכפר, 1,076 דונם נמצא בבעלות של ערבים – חלקם "ערבים נפקדים הנמצאים בארצות אויב" וחלקם "9 משפחות ערביות המתגוררות בכפר".

בניגוד לשטחים רבים מסביב לירושלים, שסופחו לישראל מיד לאחר המלחמה ב-1967, אזור נבי סמואל לא סופח, וקו הגבול עובר קילומטר בודד דרומה ממנו. כך המצב נותר עד היום: הכפר, שנמצא בין שכונת רמות לגבעת זאב, מוגדר כשטחי C. מצב עניינים זה תרם להחלטת הגירוש.

"נעשתה שגיאה חמורה שאזור נבי סמואל לא נכלל בשטח שעליו הוחל החוק הישראלי", כתב גלילי למאיר באותן שנים, "הנסיבות המדיניות יכולות להשתנות, ועשויות להזדקר סכנות לגבי חזקתנו שם. מן ההכרח כי ישבו שם יהודים". יגאל אלון הסכים איתו.

"שטח זה (נבי סמואל; י"א), צריך לדאוג לכך, שלא יהפוך שוב שטח שהוא מעבר לגבול ישראל", הסכימה גם מאיר, בדיון בנושא ב-1971, "השאלה כיצד מבטיחים זאת, שאמנם כך יהיה, והשטח יישאר בכל זאת בישראל".

דבריהם מסבירים את ההיגיון שהוביל לגירוש הפלסטינים: ב-1971, האפשרות שיוחזרו השטחים היתה ריאלית יותר, והקמת יישוב יהודי היה ניסיון להבטיח כי נבי סמואל תישאר בריבונות ישראלית.

מנקודת מבט ציונית, לאחיזה בכפר היתה חשיבות מהיבטים שונים. אסטרטגית: הכפר שוכן על אחת מהפסגות הגבוהות באזור, חולש על סביבתו, ומשקיף על ירושלים. דתית: קבר שמואל מזוהה באופן מסורתי עם המקום. ואולי גם רגשית: במלחמת 1948 כשלו אנשי ההגנה בניסיונם לכבוש את הכפר במבצע יבוסי, ו-38 חיילים נהרגו. גם ניסיונות קודמים של יהודים להתיישב במקום עלו בתוהו.

אבל היישוב היהודי בנבי סמואל לא קם בסופו של דבר, משתי סיבות. ראשית, הבנייה על ההר עוררה התנגדות עזה של ישראלים, שפחדו כי היא תכער את הנוף.

"בנייה על הרכס תראה למרחוק ולדעתנו תפגום בכל הסביבה", כתבה המועצה לארץ ישראל יפה למאיר ב-1972. גם טדי קולק, אז ראש העיר, הביע התנגדות נחרצת ליישוב ההר, שבחזונו אמור להיות חלק מ"טבעת ירוקה שעתידה להקיף את ירושלים". גלילי, מתומכי היישוב, כתב ביחס לקולק כי "עם כל הכבוד לשיקולים של אקולוגיה, אלה אינם שיקולים כלפי השיקולים הלאומיים המכריעים".

אבל יש עוד סיבה. אדמות במקום התגלו, באופן לא מפתיע, כאדמות פלסטיניות פרטיות. בדיון מ-1973, היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, הסביר לחברי הממשלה כי "אם הבעלים של האדמה נוכחים, לא ניתן יהיה להפקיע אותה". הנוכחים הם, כמובן, אותם 300 תושבי נבי סמואל שגורשו.

ואז שמגר הוסיף משהו חשוב: "כמובן, ניתן יהיה לחייב את הבעלים הנוכחים לא לעשות פעולת בנייה". הרעיון הזה חזר על עצמו באופנים שונים במסמכים מאותן שנים: גם אם לא נצליח להקים יישוב יהודי במקום, יש לכל הפחות למנוע בנייה מערבים בנבי סמואל.

"אם אלה שטחים ערביים שיוקמו בהם בניינים, זה עלול להפריע מאוד", אמר שר הבריאות דאז, חיים גבתי, ב-1971 על נושא הבנייה הערבית בנבי סמואל. "אני רואה את הפעילות שלנו כפעילות מנע, למנוע עשיית דברים".

במובן הזה, ממשלת רבין המשיכה את המהלך של ממשלת מאיר, כאשר ב-1995 הכריזה על גן לאומי במקום, שמונע מהתושבים בנייה עד היום.

מילים גדולות בארכיון המדינה, כמו אחיזה יהודית, ריבונות, ושיקולים לאומיים, מתבטאות בסוף בפרטים קטנים: ילדים שישנים בתוך פחון, ביוב שמציף את הסלון, מגרש כדורגל בלי דשא.

הכלוב השקוף

שקועים בתפילה, פניהם מכווצות בריכוז, עמדו כעשרים אנשים במתחם קבר שמואל. היה קר. למעלה, השומר שיחק מחבואים עם שלושה ילדים קטנים. גרם מדרגות מוביל אל נקודת הציון לקבר, מתחת לאדמה, במבנה אבן ממוזג. על שלט מזכוכית כתוב: "שופץ בסיוע המנהל האזרחי".

בסמוך למבנה הזה, מהתקופה הצלבנית, ניצב מסגד קדום, שבעבר עמד במרכז הכפר הערבי. המסגד נותר פתוח למוסלמים, והכניסה אליו חופשית.

אחד מהמתפללים היהודים סיפר לי שהוא מגיע למקום מדי יום, כבר 12 שנה. "בעיקר מגיעים לכאן מהציבור החרדי", אמר. מתחם הקבר מלא בקופות צדקה, ובכניסה יש עלוני מידע, שבהם נכתב: "שמואל הנביא התפרסם בכך שלא החזיק אצלו שום רכוש וממון שאינם שלו, אלא החזירם מיד לבעליהם. לכן ישנה סגולה והקפדה יתרה לתת צדקה בעת העלייה לקברו".

בסמוך למסגד ישב גבר מבוגר על כיסא מפלסטיק. פלסטיני יחיד באתר. הוא בהה בנחיל האנשים, שנכנס ויצא מהקבר. "פה היה פעם הבית של המשפחה שלנו", סימן בראשו אל מעבר לפינה. "הייתי בן 12 כשהם הרסו". מאז, כמו האחרים, האיש מתגורר בסמוך, בלי יכולת להתחבר לתשתיות או לבנות בית לילדיו.

חמש פעמים ביום הוא פותח את דלתות המסגד. שאלתי אותו אם באים הרבה להתפלל. "באים, אבל לא הרבה. לפני שבנו את החומה היו באים מהגדה, אבל עכשיו אין להם איך להיכנס לכאן".

בניית חומת ההפרדה באזור ניתקה את תושבי נבי סמואל מהגדה המערבית. הם נותרו "בצד הישראלי" של החומה. מאז הם גרים במעין כלוב שקוף.

מצד אחד יש בינם לבין הגדה חומה ומחסום. מצד שני, כפלסטינים, אסור להם להיכנס לירושלים הסמוכה, מרחק דקה נסיעה במכונית, ואליה הם יכולים להגיע בלי מחסום.

מרבית הצעירים בכפר נכנסים לירושלים בכל זאת, או לגבעת זאב, כדי לעבוד כשוטפי כלים, טבחים או פועלי בניין. נכנסים בלי היתר, בהיעדר אפשרות אחרת להתפרנס, ובלית ברירה – רובם לא מקבלים היתרים. כל אדם שני שדיברתי איתו נעצר בעבר על שהות בלתי חוקית בישראל.

"זה מעגל קסמים", אמר עורך הדין חיים הדיה, שייצג רבים מתושבי הכפר בתיקים כאלה. "גם אם שחררתי מישהו, אז יש לו תיק פתוח או הרשעה. ואז ממילא משטרת ישראל, בגלל שיש לו הרשעה, לא נותנת לו אישורי כניסה".

הגדה מעבר לחומה, וכרוכה במעבר במחסום אל-ג'יב. לחיילים במחסום רשימה של כל תושבי הכפר, והם בודקים אותם בכל מעבר, ועורכים חיפוש בכלי הרכב.

תושב אחד סיפר שביקש להעביר במחסום עשר תבניות ביצים, אבל החיילים הירשו לו להכניס רק אחת. אחרים סיפרו על קרטון עגבניות שסורב במחסום, שני שקים עם גרגרי חיטה, קופסאות חמוצים. החיילים סברו כי הכמות גדולה מכדי להיחשב ל"שימוש אישי", ולכן אסורה בכניסה לישראל.

בהפגנות שהם מקיימים בימי שישי, דורשים תושבי הכפר רק קצה של תיקון לעוול גדול שנעשה להם: שהצבא יכיר בכפר שלהם במיקומו הנוכחי ויתיר להם בנייה, לקבל מעמד מהמנהל האזרחי שיאפשר להם תנועה לירושלים, ולהקל על המגבלות במחסום שניתק אותם מהגדה ב-2007, עם בניית חומת ההפרדה.

אלו דברים שישראל יכולה לעשות מחר בבוקר. כמה סבל מיותר נגרם לתושבי נבי סמואל. אי אפשר שלא לתהות מה שמואל הנביא, אחרון השופטים, ששפט את בני ישראל כל ימי חייו, היה חושב על כל זה.