מתקפת חמאס חשפה באופן איום את מגבלות המשטר האחד

ההתקפה הברברית של חמאס יצרה בציבור היהודי-ישראלי טראומה קולקטיבית, שביטוייה הספונטניים והאותנטיים רווחים ברשתות החברתיות. ביטוייה הפוליטיים מצויים בדברי ראש הממשלה על הצבת פירוק החמאס כיעד של המלחמה, הצהרה שמזכירה את דברי הרהב של הרמטכ"ל דוד אלעזר בערבו של השישה באוקטובר 1973, "נשבור להם את העצמות". מביטוייה המבצעיים של אותה טראומה סובלים קשות אזרחים ואזרחיות ברצועת עזה, שישראל מפציצה ללא הצדקה וללא רחמים.

>> גנץ, אייזנקוט ונתניהו מכרו לנו אשליות על הגדר. עכשיו הם בקבינט

מוקדם עדיין לדעת את מלוא ממדיה והשפעותיה של הטראומה על היהודים בישראל. הזיכרון הקולקטיבי הוצף בטראומות קודמות, מההיסטוריה היהודית הקרובה. הביטחון במדינה, כממסד שדואג לשלום האזרחים ולרווחתם, הוכה קשות. כגודל הטראומה כך גדולה התקווה שמכת הנגד הקשה של ישראל תרפא אותה. זו אשליה.

כאן אני מבקש להתייחס רק למטרות מרחיקות הלכת של הפעולה הישראלית. גם אם המטרות שהוגדרו לצבא בפועל אינן מרחיקות לכת עד כדי חיסול חמאס, יש משאלה כזו בקרב חלק גדול של הציבור היהודי.

פעמיים בעבר ניסתה ישראל לשנות את המשטר במדינה ערבית ונכשלה. היא עשתה זאת ב-1956 כשותפה זוטרה בקנוניה עם צרפת ובריטניה להפיל את נשיא מצרים נאצר. ב-1982 היא יזמה לבדה את שינוי המשטר בלבנון ודחיקת אש"ף לירדן, כדי שיקים שם את המדינה הפלסטינית. זה נגמר במפח נפש, ולא רק זה של מנחם בגין.

חולשות הסכמי אוסלו נתנו לישראל אמצעים לעצב משטר פלסטיני נוח לצרכיה. שרון מוטט ב-2002 את ממסד הרשות הפלסטינית, ובאמצעות גדר ההפרדה העמיק את הפיצול הפנימי בין הגדה ובתוכה לבין ירושלים מזה ורצועת עזה מזה. נתניהו העמיק את השליטה על השטח והאוכלוסייה פלסטינית באמצעות הרחבה מסיבית של התנחלויות. הרשות הפלסטינית הפכה לקבלן ביצוע של מנגנון השליטה הישראלי. חתימת הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות רחוקות בודדה את הרשות הפלסטינית מהעורף הערבי. תחת נתניהו, החליף ניהול העימות את פתרון העימות שתהליך אוסלו סימן אך לא מימש. היריבות בין פת"ח לחמאס שירתה את ישראל ולכן גם עזרה לה להתקיים. ישראל החלישה בשיטתיות את ממשל אבו מאזן וניהלה עם חמאס משחק של גזרים כלכליים ומקלות צבאיים. בעוד אבו מאזן מנסה לשרוד ולשמור על שאריות סמכותו, חמאס מדי פעם התקומם וניסה להפוך את המגמה הישראלית באמצעים מדיניים וצבאיים. שניהם נכשלו.

המלכוד של ישראל

הימין הישראלי יצר מציאות חדשה של משטר אחד בין הירדן לים התיכון, משטר העליונות היהודית. תחתיה הקצתה ישראל לכל קבוצה פלסטינית – תושבי הגדה, הרצועה, מזרח ירושלים ואזרחי ישראל, מקבץ שונה של זכויות ושללה אחרות. העימות בין יהודים לפלסטינים הפך לעימות בתוך המשטר הישראלי, ולא מחוצה לו. מהגדה, העימות התפשט בשנים האחרונות להר הבית ולערים המעורבות בתוך קווי 1948. בהר הבית נוהגת המשטרה להתיר למעשה ליהודים להעלות אליו במספרים גדלים ולהתפלל. אל הערים המעורבות בתוך ישראל הגיעו גרעיני משימה דתיים לאומיים, חלקם מההתנחלויות, כדי "לייהד" אותן בדומה לעקרון המנחה אותם בגדה. המסר של רוב מדינות ערב לפלסטינים ולישראל היה – זו בעיה שלכם. מדינות מערב אירופה וארצות הברית התייאשו מלנסות לפתור את העימות ואימצו גם הן גישה זו, תוך מלמול שאולי יום אחד יימצא פתרון. נתניהו אמר לכולם: אין בעיה. אני יודע איך לנהל את העימות.

דווקא כשנדמה ששיטת נתניהו עומדת להגיע לשיא הצלחתה בהסכם נורמליזציה עם ערב הסעודית, הגיעה המפולת. את המפולת בישרו העימותים המקומיים בצפון הגדה, של חמושים פלסטינים מכל הזרמים עם כוחות הצבא ומתנחלים, ולשיאה היא הגיעה בהתקפה הברברית של חמאס. המרד של חמאס חשף באופן איום את מגבלותיו של המשטר האחד, במסגרתו מחצית מהאוכלוסייה שולטת ומדכאת את המחצית האחרת. המלחמה שישראל פתחה נגד חמאס הביאה להתערבות ארצות הברית ומדינות ערב, והן מנסות לעצור את מכונת המלחמה הישראלית.

ישראל רוצה למוטט את חמאס בפעולה ישירה, כיוון שכל הפעולות העקיפות – כולל מצור והרג שיטתי של בכירי הארגון – לא צלחו. למעשה, ישראל נתונה במלכוד קשה. היגיון המשטר האחד מוליך למסקנה שאת שלטון חמאס צריך להחליף שלטון ישראלי. לכך דוחף הימין הלאומי-דתי, שהציג תוכנית לבניית התנחלויות עירוניות ברצועת עזה. ספק אם יש רוב בציבור הישראלי שיסכים לזה. ויתור על שלטון ישראלי ישיר מוליך להתמוטטות שיטת נתניהו. ספק רב אם הרשות הפלסטינית תסכים להיכנס לרצועה בעקבות הטנקים הישראלים, ואם יש לה את הלגיטימציה הפנימית והיכולת המנהלית לעשות זאת בהצלחה. גם אם כן, כניסתה של הרשות ברמאללה תמוטט את מדיניות הבידול וההחלשה שלה, וזהו פתח לחידוש המאבק להקמת מדינה פלסטינית ריבונית על כל שטחי 1967. לחלופין, ניהול הרצועה בידי רשות מנהלית ערבית או בינלאומית תחזיר את מעורבות מדינות ערב, מערב אירופה וארצות הברית שאותן נתניהו הדיר. מטבע הדברים, מנהל זה יכול להיות זמני בלבד ולחפש דרך להחליפו בניהול פלסטיני. כך תיפתח מחדש הדרך למדינה פלסטינית.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה