משטר מניעת הכניסה וההפרדה בישראל לא מתחיל בנתב"ג

ברקע מבצע החיסונים החיוני, נמצא המאבק בהתפשטות נגיף הקורונה של השבים מחו"ל. החוויות הקשות של אזרחיות ואזרחים ישראלים, שלא קיבלו אישור מוועדת החריגים להיכנס לישראל ולא הספיקו להיפרד מיקיריהם, או שנדרשים לעבור הליכים רפואיים ועשויים להיות גם מנועים מהצבעה בבחירות, מסעירות בעיקר על רקע ההאשמות על ביורוקרטיה שמתייחסת ופועלת באופן נפרד עבור אוכלוסיות שונות, בעיקר חרדים ואחרים.

דיווחים על "ועדת המאכערים" ומקח וממכר של היתרים מתויגים כשחיתות שלטונית, כמערכת מקולקלת, או כפקידות ששבויה בידיהם של פוליטיקאים וראש ממשלה שעושה ככל העולה על רוחו באמצעות משטר החירום של משבר הקורונה.

שער הכניסה לאולם הנוחתים בנתב"ג, ב-1 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

אבל משטר ההפרדה וניהול התנועה בישראל איננו חדש. גם לא האמצעים שלו. ממשלת ישראל משתמשת בסגר, עוצר, טכניקות איכון ומעקב ומעצרים מניעתיים שהם כמו בידוד, לא מאז משבר הקורונה, כמו מדינות אחרות. מזה שני עשורים ישראל מנהלת את מערכת ניהול התנועה של אוכלוסייה אזרחית המשוכללת ביותר בעולם.

משטר היתרי התנועה על הפלסטינים מתנהל באמצעות בירוקרטיה המבוססת על צווים צבאים וחקיקת חירום, וכולל רשימות שחורות של מאות אלפי מסורבי כניסה, לכאורה מסיבות ביטחוניות. מעטים מטילים ספק בצורך ובמטרות של יד הברזל הבירוקרטית שננקטת נגד הפלסטינים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

למבקרים מתבוננים מהצד, מערך ההיתרים נראה כמו בירוקרטיה מקולקלת, מסורבלת ובלתי יעילה: ועדות חריגים ו-ועדות מכסות שלא נותנות מענה אלא לגורמים בעלי כוח רב, כמו איגוד הקבלנים או גורמי ביטחון שונים, שיקול דעת מופרז של פקידים שאינם עונים או לוקחים אחריות על החלטותיהם ובעיקר – נהלים סודיים ונפרדים עבור אוכלוסיות שונות. אך זוהי מערכת שאינה רק מושחתת או בלתי יעילה. אני קוראת לפעולה שלה "חוסר יעילות אפקטיבי". יצירה של אי ודאות, בלבול, מאבק בין גורמים ונהלים סותרים אינם יעילים ארגונית, אבל הם אפקטיביים כדי לייצר מרחב שלטוני גמיש וכוח אדיר לבירוקרטיה.

אורי משגב חשף את האפליה, ההתעלמות, השחיתות והאטימות של ועדת החריגים לגבי איסור הכניסה לנתב"ג. התדהמה והסערה סביב מניעת הכניסה היא שמדובר באזרחים ישראלים יהודים ובאפליה בין קבוצות של אזרחים יהודים – בעיקר חרדים מול חילונים. משטר התנועה וההפרדה מוצדק מבחינתם של רוב הישראלים, משום שמדובר בהפרדה בין נתינים חסרי אזרחות לבין אזרחים ישראלים. עבור ציבור רחב, פרקטיקות ממשל שונות עבור פלסטינים אזרחי ישראל גם הן מקובלות, במיוחד אחרי חקיקתו של חוק הלאום.

משגב ורבים אחרים מתעלמים מכך שהמשטר הבירוקרטי בישראל, ובפרט משטר ניהול התנועה המנוהל על בסיס חקיקת חירום, איננו עוצר במחסום או בכביש המנהרות. זוהי בירוקרטיה שמסווגת אוכלוסיות על פי מדרג סודי של איפון וסיכון, ומייצרת פרקטיקות נפרדות עבור אוכלוסיות שונות. ההיגיון הארגוני שלה מבוסס על יצירה מתמדת של חריגים, בין היתר כי זה מאפשר יותר מרחב פעולה למקבלי ההחלטות – שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל של פקידים, שההחלטה שלהם הופכת לחוק, ושליטה של שירות הביטחון הכללי, כך שרוב ההחלטות מסווגות מלכתחילה.

ובכל זאת, יש הבדל אדיר בין מנגנוני השליטה של ישראל על הפלסטינים לבין מנגנון הפיקוח של הקורונה, ובין ועדת המאכערים שאחפשרה כניסה לחרדים ומהגרי עבודה בגלל צרכים פוליטיים וכלכליים, לבין ועדות המכסות של הבירוקרטיה של הכיבוש.

למרות זליגה של פרטיקות שונות עבור אוכלוסיות שונות אל תוך שטחי הקו הירוק, עד מרץ 2020 לא היה שימוש במשטר התנועה כנגד אזרחים ישראלים יהודים. עם קבלת ההחלטה לאפשר לשירות הבטחון הכללי להשתמש באמצעי המעקב וניהול התנועה על הפלסטינים גם על אזרחי ישראל, נדמה שנפרצה הגדר שמנעה את השימוש במשטר התנועה כנגד אזרחי ישראל היהודים.

אין ספק שבנוסף לחיסון האוכלוסייה שממשלת ישראל אחראית לה, מניעת התפשטות הקורונה דורשת הגבלות תנועה שונות. אולם לישראל יש משטר חירום שמנהל תנועה של מיליוני אנשים כבר עשורים, ושבו הבירוקרטיה הופכת לכלי נשק נגד בני אדם ביום-יום. עכשיו הוא לא רק מפריד בין פלסטינים ליהודים, אלא גם בין חרדים לחילונים – מי שחייו וצרכיו יקרים למשטר, ומי שלא.

יעל ברדה היא חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחוקרת אורחת בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרוורד. מחברת הספרים "הביורוקרטיה של הכיבוש" ו-Living Emergency: Israel’s permit regime in the Occupied West Bank