מס מגפה – עכשיו

עד כמה הדמיון הפוליטי שלנו מוגבל? בין כל האמצעים שמציעים כלכלנים ופוליטיקאים כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי הקטסטרופלי שמביאה מגפת הקורונה, לא עולה הרעיון ההגיוני והצודק שמי שצועד כיום על קרקע יציבה ייתן ממה שיש לו למי שחרב עליו עולמו. לא בתור צדקה וולונטרית, אלא בצורה של מיסוי, שיכול להילקח ממי שצבר מספיק בשנות הגאות האחרונות.

המיסוי יכול להגיע מהון, ממשכורות גבוהות ומרכוש. הוא יכול להיות קבוע או חד פעמי. הדרך המדויקת להטיל מס כזה היא גם עניין לכלכלנים, אבל הדרישה לצעד כזה היא עניינו של כל אזרחית ואזרח, ובוודאי לא נתונה לשיקול דעתם הבלעדי של "אנשי מקצוע".

הצעד הזה לא נשקל לא רק משום שהוא בעייתי כלכלית מבחינה אובייקטיבית, אלא משום שהתנגדות למיסוי כאמצעי להגדלת רווחה ציבורית הפכה לעיקרון כל כך נחרץ בשיח הישראלי, שגם בשוליים, כולל ברשימה המשותפת, מהססים להזכיר אותו. אבל זה צעד שחייב להישקל, גם משום שהוא ביטוי משמעותי לסולידריות חברתית בתקופה שהיא כל כך נחוצה.

הסיבה לכך שצעד כזה אפילו לא נשקל היא שבקרב הפוליטיקאים שמנהיגים היום את המדינה, הרוב המוחלט רואה בקטסטרופה כלכלית תקופתית כגזירת גורל, כחלק ממה שחייב לקרות בשוק חופשי. ביניהם יש גם כמה אידיאולוגים שאמונתם בכוחו של השוק להסדיר את כל או רוב היבטי הפעילות האנושית כל כך יוקדת, שהם גם מאמינים, אם כי לא יגידו זאת בקול רם, שמשברים כאלה הם דרך לשפר את החברה האנושית.

למרות הדיבורים הגבוהים על חירות, מי שמחזיק בתפיסה זו מעוניין באזרחים מותשים וצייתנים שעסוקים בהישרדות. אפשר גם לציין שרוב הפוליטיקאים בישראל הם במעמד שיכול להרוויח מהמשבר הזה, למשל בדמות דירות יותר זולות, מחירי מניות נמוכים וכיוצא בזה. למי שיש מספיק אורך נשימה, משברים כאלה הם טובים לטווח הארוך. כל יועץ השקעות יספר לכם את זה.

על כן דרושה מידה מסוימת של זחיחות כדי לטעון, דווקא בעיצומו של המשבר, ש"דמי אבטלה (לעצמאים) יכולים ליצור תמריצים מאוד בעייתיים", או ש"אין סיבה לרחם על עצמאים שפשטו רגל בזמנים רגילים פחות מאשר עצמאים שפשטו רגל בזמן קורונה", כפי שעושה פרופ' עומר מואב, דובר בולט של הגישה שציינתי למעלה, בעמוד הפייסבוק שלו.

יתרה מכך, ייתכן שדווקא דבריו של מואב עלולים להוות תמריץ שלילי לפתיחת עסקים בישראל. כי גם אם תהיה מדריך התיירים, או בעל בית הקפה, או נהג המונית הכי חרוץ, מוכשר ויעיל ותקום כל יום בחמש בבוקר ואפילו אם תחסוך בצד לימים קשים (כמה ימים כאלה יבואו עכשיו? מי יודע? ומה עם ההלוואות שלקחת כדי לתפעל את העסק?) בסוף, ובכן, זבש"ך.

אבל בכל זאת היה טוב לו חסידי השוק החופשי היו מסבירים לקוראיהם טוב יותר כיצד אפשר לטעון שכלכלת השוק ממשיכה להיות השיטה הטובה ביותר לניהול החברה האנושית כאשר אין שוק.

היה אפשר להאמין יותר לרצונם הטוב של תומכי המשמעת התקציבית, אם הם גם היו נעמדים על הרגליים האחוריות כדי להגן על הנפגעים המיידיים מהמצב. למשל, לדרוש הקפאה של פינוי של חייבי משכנתאות מבתיהם, או מניעת ניתוקים מחשמל, מים וגז. או ואלי לתבוע את הגדלת תקציב החינוך בשנים הקרובות, כדי לא לפגוע בעתידם של אותם ילדים שהוריהם יפשטו רגל.

יציבות חברתית וכבוד עצמי

מלבד השאלה איך כל אחד מזדהה עם סבלו של הזולת – ברמה האישית, אנשי ימין כמובן אינם פחות רגישים או נחמדים מאנשי שמאל – קיימת השאלה איזה מן עתיד אנחנו רוצים עבורנו.

באופן פרדוקסלי, אפשר לזהות בין השורות של הימין הכלכלי להט מהפכני לקראת הקטסטרופה הכלכלית המתקרבת, שתהיה קרקע פורייה לרפורמות ושינויים מבניים.

לעומת זאת ההצעה "השמאלנית" או "הפופוליסטית" שאני מציע כאן בדמות מס מגיפה, משקפת שאיפה שכמה שיותר אנשים יוכלו להחזיק את הראש מעל למים, ישמרו על כבודם העצמי, ויוכלו להתחיל מחדש את חייהם. בקיצור, אני מציע כאן יציבות חברתית ופוליטית.

כמובן, צעד כמו הטלת מס קורונה טומן בחובו דילמות רבות: מהו הסכום המתאים? ממי צודק לקחת אותו ואיך (למשל, האם משופט שמרוויח כ-70 אלף בחודש, או ממרצה בכיר באוניברסיטה שמרוויח מחצית מזה? או כמה דירות צריכות להיות בבעלותך כדי שתיקח חלק בנטל?). כאן בהחלט יש מקום לאנשי המקצוע לומר את דעתם.

אבל הצעד הזה חשוב גם ברמה הסמלית, בתור ביטוי לערבות הדדית ולסולידריות. וזהו צעד שמנוגד ל"צדקה". אין שום מידה של צדקה שיכולה להחליף דמי אבטלה לטווח ארוך; צדקה לא יכולה לדאוג לשנים ארוכות לחינוך ילדותיה של מי ש"פשטה רגל". להיטל כזה, כמובן, צריכות להצטרף פעולות כמו הקפאת פינויים מבתים בגין חוב משכנתאות, מחילת חובות על צרכים בסיסיים כמו חשמל ומים, וסבסוד גבוה יותר לחינוך בשנים הבאות.

למרבה הצער, אין מה לבוא בטענות אל אנשי הימין הכלכלי על התנגדותם למיסוי כאמצעי לשיפור הרווחה החברתית. הגישה שלהם שולטת ברוב מרחבי הפוליטיקה הישראלית. במיוחד מעניינת ה(אין) תגובה למשבר של אנשי מפלגת העבודה שחברתיותם אמנותם – עמיר פרץ, איציק שמולי ואפילו אורלי לוי אבקסיס, שעדיין מתחפשים לדגים מאז פורים.

דמיינו לכם חבר כנסת שמודיע לעיתונות שהוא מתנה את כניסת מפלגתו לממשלה בגביית היטל קורונה כחלק ממס החברות, או מציע "רק" הקפאת פינויים מבתים על ידי הבנקים. הוא כמובן יותקף כפופוליסט חסר תקנה וסכנה לחברה.

אבל הוא לא רק יזכה לתשומת לב שלילית, ייתכן שהוא גם יזכה להצלחה פוליטית בקרב קהלים שצמאים עכשיו לתשובות. ובלי קשר להצלחה פוליטית, מי שיציע עכשיו פרויקט משמעותי של סולידריות חברתית הוא גם זה שבאמת ידאג לאזרחים, לכבודם, לרווחתם, לחייהם, ולא לקיומו של מאבק אבולוציוני ביניהם.

אלי אושרוב הוא דוקטורנט להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית