newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חבריי המורים, אל תיכנעו למסע ההפחדה של בנט

מצד אחד אנחנו המורות והמורים מצופים להכשיר בוגרים מעורבים וביקורתיים, ומצד שני רומזים שאסור לנו לדבר איתם על נושאים שאינם בקונצנזוס. בין בנט לתלמידים שלי, המחוייבות שלי היא לאחרונים

מאת:

כותבת אורחת: אוריאלה ענבר

בתזמון מושלם, רגע לפני חנוכה חג האור, נדהמנו חברי המורים ואני לקרוא את ההנחיות המעומעמות והמתפתלות שיצאו והגיעו אלינו ממשרד החינוך.

הכותרת בקצרה: לא תותר כניסת דוברים של ארגון "שיש בפעילותו לערער על עצם הלגיטימיות של גופים ממלכתיים כגון צה"ל". החוזר מחדד את המחויבות של הדוברים – מורים וגופים חיצוניים – בפני תלמידים לעצם קיומה של מדינת ישראל ולחוק החינוך הממלכתי, ומדגיש את האיסור לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל ומוסדותיה הממלכתיים, ויחד עם זאת מאפשר לבקר את המדינה בתנאי שהשיח נעשה "בגבולות הסייגים שצוינו לעיל".

לא הבנתי – מהי הפגיעה שאני צריכה למנוע או להימנע מלעשות? מותר לנהל שיח פתוח ואמיץ עם תלמידים או אסור? כי עד היום ידעתי שכל ארגון שלא הוצא מחוץ לחוק במדינת ישראל משמעו שאינו פוגע בלגיטימיות של  המדינה. כך לפחות קבע המחוקק. אז מה עכשיו? כמה חשוך עוד יהיה לפני שיבוא הנס ויהיה שוב אור?

כבר שנים שאני בשמחה וללא טיפת ציניות לוקחת חלק בעיון המחודש על דמותו הרצויה של בוגר מערכת החינוך. שואלת את עצמי שאלות קשות ודנה בכל מיני פורומים בשאלות אמיתיות העוסקות בחינוך. בדיני נפשות. בכל חזון שתפתחו באקראי באחד מבתי הספר שתבחרו תמצאו גרסא שונה, אבל תמיד תמצאו את המלים: בוגר מעורב, ביקורתי ומוביל חברתי. איך? אל תשאלו אותי. אני לא הבנתי.

אני חשבתי שכדי להיות ביקורתי צריך לשמוע דעות שונות. אני לתומי חשבתי שכל משפט שמסתיים בסוג של סימן קריאה הוא סוגר דיון ולא פותח. חשבתי שהתלמידים שלי, שעוד רגע מתגייסים לצבא וצריכים לקחת אחריות על חיים של פקודים שלהם, על חייהם עצמם, חייבים לדעת דבר או שניים על דעות אחרות משלהם. אני לתומי האמנתי שמי שנתן לי ולחברי, מנהלים ומורים, את המנדט לשהות במחיצת הנוער המצוין הזה וללמד אותו, מאמין שיש לי יכולת לתווך כל מידע באופן נכון וראוי.

> השיח החינוכי בבתי הספר משותק על ידי עמימות והפחדה

נפתלי בנט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אז מותר לנהל שיח פתוח ואמיץ עם תלמידים או אסור? נפתלי בנט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הנוער של היום צמא דעת וביקורתי, והנוער הזה מאמין לי ולחברי המורים. סומך שיש לי יכולת להפעיל שקול דעת, והכי חשוב, שאנחנו המורים לא חושבים שהם מטומטמים. אנחנו יודעים שיש להם דעה. שהם מגבשים אותה לאחר שהם מקשיבים. ועם כל הכבוד לי ולחברי המורים, אין היום נערה או נער במדינת ישראל (וטוב שכך!) שמה שהוא שומע מפי מוריו או מנהליו הוא קדוש. בטיפשותי אני אפילו שמחה על כך. שהם שואלים. מתווכחים. שואלים שאלות קשות ומאתגרים אותי לחפש איתם את התשובות.

לא לוותר על המנדט

אז מה באמת התכוונו בניסוח המעומעם לומר לי? אולי שעכשיו הצו המוסרי, האתי, הוא "נעשה ונשמע"? אולי שעכשיו זה לא הזמן לשאול שאלות. להטיל ספק. לא לשמוע דוברים של ארגונים, בטח לא כאלו שלא בקונצנזוס. כדי שלא אני ולא תלמידי נוכל להחליט האם אנחנו מסכימים או לא עם דעתם.

או שעדיף שרק נעשה. בעיקר לא נשמע. נמשיך בצייתנות למלא טבלאות, דוחות, לבדוק מבחנים ולא נבלבל את המוח על אקטואליה, דיונים על זכויות אדם, על מוסר, כי על כל אלה אין ציון בבגרות. חשיבה ביקורתית לא נמדדת בסולם של 1-100. מורה טוב נותן השכלה. משלים מה שאין בויקיפדיה. וכל היתר? שיתכבד הנוער ויקרא בפייסבוק.

כאדם, כאישה, כאימא, אני יודעת שמי שמפחד לא מנצח. לא בקרב על הדעת, ולא בשום קרב אחר. הילדים שלי, כמו התלמידים שלי, מצפים ממני להנהיג ולהוביל ולכוון אותם לשאול. ולא רק ממני מצפים, אלא מעוד רבים וטובים שהמערכת עוד לא הצליחה להפחיד. זאת למרות שמדי יום שומעים על מורים שחשופים ללחץ קשה  ולא פעם אף לרמיזות קשות שעדיף שישבו בשקט. "לא לעשות גלים". ומי שלא יתיישר, שלא יתפלא אם תהיינה לכך תוצאות. והכל כך מנומס. זו רק עצה ידידותית. לא הוראה. לא איום, חלילה.

חברי המורים והמנהלים, אל תוותרו על המנדט שקיבלתם. קיימו את חובתכם לחשוף את תלמידי ישראל לכל מגוון הדעות, המגדרים, ותפיסות העולם בחברה הישראלית. תאמינו בתלמידים שלכם שהם ידעו לבחור. כי האפשרות האחרת היא להשאיר את ההנהגה החינוכית לפייסבוק ולטוקבקים. ספק אם תצמח לנו כחברה אפילו חצי טובה מאפשרות כזו. התלמידים בישראל הם רק כ-20% מאוכלוסיית ישראל, אבל הם 100% מהעתיד של כולנו. והעיקר, לא לפחד כלל.

אוריאלה ענבר, מורה לספרות בתיכון עירוני ד' בתל אביב

> הדרך לשינוי בחינוך לא עוברת דרך משרד החינוך

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf