מנקודת השקפה יהודית, הסיפוח הוא מידה רעה

קול יהודי נגד הסיפוח. אני יודע שיש מי שנרתעים מהכותרת הזו. ואם אני לא יהודי? ואם אני לא דתי? האם יש יהדות אחת בלבד, והיא נגד סיפוח? ומה יהודי בקול שאנחנו משמיעים כאן נגד סיפוח?

אז ראשית, חשוב להבין שיש לנו היסטוריה מפוארת. ההפגנה הזו והקול הזה ממשיך מסורות של רבים ורבות. הוא עוד נקודה ברשת של נקודות. מאברהם אבינו עם "האף תספה צדיק עם רשע", דרך רבן יוחנן בן זכאי, השל, מגנס, קורצ'אק, אבא הלל סילבר וגם מר"ן הרב עובדיה יוסף, שהרים תרומה ממשית להסכם השלום עם מצרים ולתהליך אוסלו, עם פסיקתו שחיי אדם חשובים יותר משטחים.

כל אלו עומדים מול זרמים אלימים, פרטיקולריים ומשיחיים, של עליונות יהודית, המחברת בין "עם סגולה" לעם מלחמה, לעם לבדד ישכון, ל"אני ואפסי עוד".

מה אומר הקול היהודי שאנחנו מרימים?

"זה ספר תולדות אדם", כפי שאומר בן עזאי, "בדמות אלוהים עשה אותו". האדם הנברא בצלם, באשר הוא, ראוי לכבוד ולשוויון זכויות.

"עם כח גדול באה אחריות גדולה". כן, גם ספיידרמן לצידנו. אדם הראשון, ואנחנו בעקבותיו, כאחראים לבריאה, ולא כשליט רודן, חומס ומנצל את כוחו לרעה. "תן דעתך שלא תחריב ותקלקל את עולמי", כמאמר המדרש.

"להשם הארץ ומלואה". אנחנו חולפים בחיים הללו, ובאים להטיב. עם עצמנו, ועם כל מי ומה שסביבנו. רש"י, הראשון בתורה, שעוּוָת ונחמס, לא מדבר על הבטחה אוטומטית על ארץ ישראל, אלא על רצון הבורא. ואם יש מכוון למציאות, הרי הוא כיוון לאתגר הזה.

"גורל אחד שם אותנו כאן", שרה עפרה חזה. והאתגר הוא לא לרמוס, לכבוש, להשמיד ולאבד את העם הפלסטיני, אלא להתחבר אליו, להתפייס איתו ולבנות איתו יחד מרחב משגשג, במולדת המשותפת.

במילות מגילת העצמאות: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".

יש לי חלום. אני ציוני ויהודי גאה. אני בן המזרח התיכון, עם משפחות שהגיעו מלוב ומסוריה. יש לי חלום שילדי ונכדי וניני יחיו במזרח התיכון באופן נטוע ושורשי, לשנים הרבה. לא וילה בג'ונגל. לא "באנו מן הים". לא עם הגב לשכנות שלנו, ועם הפנים רק לאירופה.

הסיפוח החד צדדי הוא ביטוי למידה רעה של "וישמן ישורון ויבעט". הוא ביטוי לצפצוף ארוך על מה שסביבנו. הוא ביטוי לרמיסת "להשם הארץ ומלואה". הוא ביטוי לקנאות אלימה. הוא ביטוי, בהרבה מובנים, גם לשנאה עצמית ולשנאת המקום. כאילו אנחנו לא כאן לשנים הרבה ובאנו להשאיר אדמה חרוכה, בדרך לעוד גלות.

הרב פרומן אמר יפה ומדויק: האדמה איננה שייכת לנו. אנחנו שייכים לאדמה. ולכן, חשוב בעת הזו להרים דווקא קול יהודי בהיר וצלול נגד סיפוח חד צדדי. ונגד הכיבוש, המצור והשליטה הצבאית בפלסטינים. ובעד פיוס ושלום. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. אנחנו באים בשם החכמה, אבל גם בשם החיבור האמיתי והשורשי לארץ הזו, לקהילות שסביבנו, לתורה שלנו. אל נא תעקור נטוע.

היום אנחנו מדליקים אור קטן שיגרש הרבה מן החושך. נר שנחלש בשנים האחרונות. שהתבייש ונדחק לקרן זווית. החיבור שלנו ל"עוז ושלום" ולכוחות אחרים כתג מאיר, מימד ועוד ועוד יהיה הגפרור שמצית להבות. בשם השם, נעשה ונצליח.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים שומרי משפט