הבדידות המזהרת של מנהל בית ספר. סיפור איראני שתקף גם כאן

אם אתם מכירים מנהלת או מנהל בית ספר, בטח תרצו לפרגן להם בספר הנפלא החדש: "מנהל בית הספר". את הספר כתב ג'אליל אל-י אחמד, אינטלקטואל איראני ממתנגדי משטר השאה, בשנת 1958. אל תדאגו – תשתכנעו בהמשך שהספר רלוונטי לגמרי גם כאן וכיום. הספר תורגם לעברית בידי אורלי נוי (גילוי נאות: עורכת בשיחה מקומית), ויצא לאור בהוצאת פרדס ובסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب מכון ון ליר.

לקוראים את "מנהל בית הספר" צפויה ראשית חוויה אסתטית (אמנותית): זהו יומן הכתוב בגוף ראשון, בשפה קולחת וישירה, המתאר את קורותיו של המנהל בשנת הניהול הראשונה, ושלא במפתיע גם היחידה, בבית ספר יסודי.

קשה שלא להתאהב בדמותו של המנהל, המגלה לנו את אחורי הקלעים של מערכת החינוך, באבחנות מדויקות, ביושר אינטלקטואלי, בהומור ציני דק, ללא קלישאות וללא כחל ושרק.

כך, למשל, אבחנתו את מורי בית הספר, אשר "ברבע השעה של ההפסקה הם היו מתכנסים במשרד ומראים זה לזה כיצד הצליחו לשוב בשלום מכיתותיהם פעם נוספת וחוזר חלילה". מסוג הדברים שזר לא יבין.

איך זה נשמע בפרסית?

גם מעבר לעניין הניהול, שעליו ארחיב בהמשך, מזומן לנו מפגש עם תושבי הכפר המדברי באיראן, בשנות החמישים של המאה הקודמת. קשה להציע תרבות כל כך רחוקה ואחרת מזו של קוראי העברית כיום.

כבר בשורה השנייה של הספר קפצה מחשבתי לשאלה כיצד נשמעים הדברים בפרסית: "אחרי שראש מחלקת החינוך הורה לי לשבת, מבטו נח לרגע על ידי, ואחר כך שב לעסוק בניירת שמולו. כשסיים לכתוב את מה שכתב, התפנה להסתכל עלי. לא אמרנו מילה."

אני מכיר כמה ראשי מחלקות חינוך, את משרדיהם ואת ניירותיהם. אולם כיצד נראה ומריח המשרד בפרסית? כיצד מוחשים הניירות באיראן? כיצד נשמע השקט הבירוקרטי באוזניהם?

אורלי נוי מכוונת אותנו לשים לב לתרבות האחרת בדברים הכתובים בגב הספר: "ג'לאל אל-י אחמד [הסופר] מרבה לחשוף ברומנים שלו את מציאות החיים העגומה של ארצו, לאחר עשורים של תלות קולוניאלית, דיכוי פוליטי, ביזה, עיוניים והפרה בוטה של זכויות אדם".

אם כך, לא מדובר ביומן אותנטי של מנהל בית ספר, אלא בשימוש אלגורי בחוויות המנהל במטרה להאיר בפנינו את אתגרי החברה האיראנית ותרבותה בשנים שלפני המהפכה. שנים שבתודעה הישראלית נחשבות שנים "טובות", שבהן שגשג שיתוף הפעולה האיראני עם ארה"ב וישראל.

אל הספר מצורפת "אחרית דבר", שכתב פרופ' חגי רם, מומחה להיסטוריה התרבותית של איראן. גם הוא רואה בספר הזדמנות "להיכרות ישראלית אינטימית עם נסיבות חייהם של בני אדם רגילים", נקי מדימויי התעמולה והתקשורת בישראל.

מערכת החינוך – אנשים בלי שמות

לעוסקים בחינוך מזומנת הפתעה: למרות המרחק העצום בזמן, בגיאוגרפיה ובתרבות, מתברר שמנהל בית ספר הוא מנהל בית ספר. חוויית הניהול של מוסד לימודים ממלכתי לפני כשבעים שנים במדבר האיראני דומה להפליא לזו המוכרת לי כאן וכיום, מעבודתי לצד מנהלות ומנהלים.

בכל הספר כולו לא מוזכר אפילו פעם אחת שם פרטי של איש או אישה, ילד או ילדה, וגם לא שמות מקומות. הגיבור המספר נקרא על ידי הפונים אליו בשם "אגא" (אדוני), שם שהוא עצמו שונא למדי. האחרים קרויים בשם תפקידם: המורה של כיתה ד', השרת החדש, אימו של הסגן וכך הלאה.

כאמצעי אמנותי ודאי יש לכך משמעות עמוקה – מי הם האנשים חסרי השם שלתוך חייהם אנחנו מוזמנים להיכנס? עד כמה קיומם כפרטים לא באמת חשוב? אולם מנקודת מבטי, זוהי בעצם הזמנה להעביר את הסיפור לכאן ולעכשיו: גם בבית הספר שלי (שלכם) יש מורה של כיתה ד', יש שרת חדש, ולסגנית המנהלת יש אמא.

ראיתי שאני הופך לחמור

גיבור הסיפור היה קודם לכן מורה, והוא ביקש ביוזמתו להתמנות לתפקיד מנהל. בקשה זאת לעצמה, כך מתברר, עוררה באגף כוח האדם פליאה גדולה, והם "אמרו שמשהו בטח מסריח כאן". מי הוא זה המוותר על משרת ההוראה המתגמלת לטובת עומס האחריות של מנהל?

את בחירתו מסביר המנהל במשפט פשוט, שראוי לציטוט בבית הספר למנהלים: "ראיתי שאני הופך לחמור, אז אמרתי שמוטב שאהיה מנהל". ומדוע המורה חמור? שכן כמורה אתה חווה את "מבטיהם ההלומים של ילדי הבריות אל מול ההבלים המטופשים ביותר שיצאו מפיך"; ולבסוף אתה נאלץ "להעניק לכל אידיוט גמור ציון עובר בבחינות החוזרות".

זהו האקדח המונח כבר בעמוד השני של הספר, והוא כמובן יחזור וירעים בעמודים האחרונים.

לא תמצאו בספר הזה את הקלישאה הרווחת בביוגרפיות חינוכיות, על המחנך הקשוח-האוהב, מפקד-אבא כל יכול. זה שמאמין בייעודם העתידי של התלמידים, מציב בפניהם ציפיות ודרישות, אינו מוותר קלה כחמורה, ויחד עם זאת מתעניין בחייהם וברגשותיהם, תומך, מחבק ומשיא עצה. לא, לא.

המנהל שלנו (בהומור דק, צריך להוסיף) מעדיף דווקא להסתגר בחדרו שבקצה המסדרון שבקומה השנייה "בחסות חומו של התנור הממשלתי". בגילוי לב הוא מספר על התלמידים, ש"צרחות וצעקות היו סוג של שעשוע עבורם", ועל המורים חדלי האישים וחסרי האונים. "הדבר היחיד שהיו מסוגלים לו היה להגיע בכל יום באיחור של עשר או חמש-עשרה דקות. זה הכול".

אמרתי לכם, זה מנהל אמיתי, לא בובת דימויים פדגוגיים.

אבל הוא לא מנהל נמנע. מפה ומשם, לאורך שנת הלימודים, הוא משתדל באגף התרבות המקומי שמשכורות המורים ישולמו בזמן, הוא דואג במחלקת החינוך לאספקת פחם לתנורי הכיתות, והוא משכנע את מועצת העיר לרכוש לתלמידיו העניים בגדים ראויים ונעליים (ראו את תמונת הכריכה הגאונית). הוא גם מורה לסגן הממונה על המשמעת לשבור את מקל ההלקאה, ולשרת בית הספר לרכוש תה ועוגיות לחדר המורים. בית הספר בהחלט משנה את פניו, ונעשה אנושי יותר ויותר.

בז לשגרה המנוונת

מעל הכול סולד מנהל בית הספר מגחמות "המערכת". הוא בז "למחוות הפומפוזיות" ל"נאומים המליציים", ל"דברי הנימוסים", ל"כיבודים", ל"נוהלי המשרד", ל"שגרה המנוונת", ל"דברי החנופה", ל"ברכות הלבביות", ול"כמה מטרים של לשון חלקלקה ומשומנת היטב".

אלא שכאן בדיוק נעוץ האתגר העמוק של מנהל בית הספר, אז והיום. ככל שהוא עוקף את נוהלי המערכת ומקדם את האוטונומיה של התלמידים והמורים, כך הם מצפים שהוא יורה להם בתקיפות בדיוק מה לעשות. וככל שהוא עושה את מה שהמערכת מצפה ממנו, ורומס אגב כך את אמות המוסר והאמונות העמוקות ביותר שלו, כך (להפתעתו) המערכת מחבקת אותו יותר ויותר.

"ניכר שהתלמידים בבית הספר הזה משגשגים תחת שרביטו של האדון המנהל ושהמוסד הזה עולה על האחרים לאין שיעור", הוא שומע לקראת סוף השנה, ומתחלחל.

הוא לא רוצה להשגיח על התלמידים בבחינות, ויותר מזה, הוא נחרד לגלות שכמנהל הוא נדרש לחתום על תעודות התלמידים, ולהעניק להם ציון מסכם. הוא לא מוכן להפוך "את האישיות של כל תלמיד, על התשוקות, הטעמים והתסכולים שלו, לציון שתשרבט בהיסח הדעת".

המערכת תבלע גם אותך

האקדח ירה. מכיוון שאינו מוכן לסכם אנשים בציונים, הוא מבין "שאפילו מנהל בית ספר אני לא יכול להיות". עוד רגע הוא מושך בעול, אלא שפרשייה דרמטית נוספת (שאותה אני משאיר לקוראים) מבהירה לו היטב שהוא הוא "המערכת", שהוא כה בז לה.

ויש לו שורה תחתונה: "אין לך דבר מגוחך מאדם שמבקש לקדם רפורמות, אבל גבולות הסמכות שלו מגיעים עד לקצה אפו בלבד". כאז ושם, כך כאן והיום.