newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אם הם חושבים שהכניסה שלי לכלא תרתיע, הם טועים טעות גדולה"

שייח' סיאח, מנהיג המאבק נגד הריסת כפר אל עראקיב, הורשע בהסגת גבול וייכנס לכלא בעוד שבועיים לתקופה של עשרה חודשים. בריאיון איתו, הוא מבהיר כי הוא מוכן להיכלא כדי להראות ש"אין חוק המגן על ערבים" ומבקש מפעילים לא לזנוח את המאבק

מאת:

״ההרגשה שלי טובה. אני אהיה במעצר ביחד עם נתניהו״, מתבדח איתי שייח׳ סיאח אבו מדיע׳ם כשהוא יושב באוהל באל עראקיב, שנהרס כבר 136 פעמים.

כפר אל עראקיב, הממוקם על כביש 40 מספר קילומטרים לפני באר שבע, הפך בשנים האחרונות לאחד מסמלי "הצומוד" (הישרדות) הפלסטיני וההתנגדות לגירוש הבדואים מאדמתם. מנהיג הכפר, סיאח אבו מדיע׳ם (משבט "אלטורי"), צפוי ב-25 לדצמבר להיכנס למאסר של עשרה חודשים, לאחר שהורשע בכניסה למקרקעי ציבור שלא כדין והסגת גבול. כל הערעורים שלו נגד ההרשעה וגזר הדין, בבית המשפט המחוזי ובעליון, נדחו.

למרות ההומור, שייח' סיאח מבקש להדגיש כבר בתחילת הראיון איתו כי אין לו "שום סיבה להרגיש צער. לא גנבתי, לא רימיתי. החוק מכיר ברכישת קרקע של יהודי שרכש מבדואי מלפני 48'. אבל בדואי שרכש מבדואי בתקופת העות'מאנים ב- 1905, כמו המקרה שלנו, בזה הם לא מכירים. למרות שזו רכישה חוקית. יש לנו מסמך שלא צריך חותמת ממשלת נתניהו ולא מאף אחד- בית הקברות בכפר קיים מ-1914. איפה היתה ממשלת ישראל בתקופה ההיא"?

ממאבק להכרה למאבק נגד הריסה

את השייח' פגשתי לראשונה בשנת 2009, עת הגעתי לסקר שיירת מכוניות של פעילי סולידריות שהביאה מים לכפר. זו הייתה מחאה בדרישה להכיר בכפר, ולחבר אותו לתשתיות של מים, חשמל וביוב.

באותה העת גרו במקום מאות אנשים, שבנו במקום מבנים מבטון והקימו תשתיות עצמאיות כמו כבישים וגנרטור ומגדל מים, שסיפקו מים וחשמל לבתים. באותו יום, שייח' סיאח הוביל את השיירה כשהוא רכוב על סוסו. היום, כמעט עשור אחרי, המצב שונה בתכלית לאחר ההריסה הגדולה והראשונה של הכפר ביולי 2010.

שייח' סיאח אבו מדיע'ם, רכוב על סוסו, מוביל את המחאה בעד ההכרה ב-2009 (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

רבים מבני משפחתו של השייח' עברו להתגורר ברהט עקב תנאי המחיה הקשים הקיימים היום בכפר. רק כמה עשרות גרים שם. הכפר נהרס בממוצע כל חודש, ונכון להיום הוא נהרס כבר 136 פעמים (!). לאחר כל הריסה- מקימים התושבים מחדש את הסוכות ואוהלים בהם הם מתגוררים. מבחינת המדינה, כל הקמה מחדש של סוכה קטנה מהווה עבירה חדשה, למרות ששייח' סיאח ומשפחתו עדיין מתגוררים בכפר. למעשה, מאז ההריסה ב-2010, הם לא עזבו את אל עראקיב אף פעם.

בדצמבר האחרון הרשיע בית משפט השלום בבאר שבע את שייח' סיאח בן ה-69 בהסגת גבול וגזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל וקנס של 36,000 שקל. באוגוסט הוא ערער למחוזי נגד ההחלטה, אך בחודש שעבר בית המשפט העליון השאיר אותה על כנה.

מבחינת השייח', יש קשר ישיר בין המאסר שלו והניסיונות החוזרים ונשנים של הממשלה לאלץ את תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב לעזוב את אדמתם. ״המשטרה ומינהל המקרקעות הזמינו אותי לפגישות וחקירות ולא הצליחו לסלק אותנו", הוא אומר. "ריססו את היבול החקלאי שלנו במשך חמש שנים ולא הצליחו, הרסו את המבנים ולא הצליחו, הרסו את העתיד שלנו ושל ילדינו ולא הצליחו, אז נשאר להם רק דבר אחד- לחסל את האנשים של עראקיב או להכניס אותם למעצר״.

לשייח' סיאח אין ספק, שלבחירה לעצור אותו ולפתוח לו עשרות תיקים יש מטרה אחת. ״אם הם חושבים שהכניסה שלי לכלא היא הרתעה לאוכלוסיה הערבית בנגב, יש למדינה טעות. טעות גדולה. במקום להגיד 'בואו במשא ומתן נעשה שלום בית', הם חושבים על מעצרים יום יום. הם עסוקים בלהביא כל אחד שמתנגד להריסה ליחידת יואב (היחידה שהוקמה לטיפול בהריסות בתים בנגב. א.ז)".

למרות כל הדיכוי שהכפר שלו עבר, ולמרות הטרדות יומיות מצד המשטרה והרשויות, אבו מדיע׳ם הוא אחד האנשים האופטימיים ביותר שפגשתי. ״אני מאמין בצדק שלי״, הוא עונה לאחר שאני שואל אותו איך הוא שומר על תקווה. ״אני יודע שאני נאבק על צדק. אני חושב שיש לי איך להוכיח את מה שאני אומר, שחור על לבן. מתקופת העות'מאנים, תקופת הבריטים ומתקופת הכיבוש של מדינת ישראל. הכל שחור על גבי לבן״.

״המדינה הולכת לפתוח פצע שנסגר מ-48׳ במקום לשים משחה על הפצע, כדי שיתרפא. שמים מלח ופותחים אותו מחדש״, קובע שייח' סיאח. ״מי שנשאר בתחום המדינה אחרי הגירוש ב-׳48, מנסים עכשיו לגרש אותו בתקופה הזו, אבל בשיטה אחרת- קודם כל להפעיל לחץ בשביל לנשל אותנו מהזכויות שלנו,  אחר כך להגיד לנו שאין לנו מקום- ואחרי זה להגיד שאנחנו התפשרנו על הקרקע, אז אין לנו שום זכות״. שייח' סיאח מתיחס למדיניות של המדינה, המוכנה להכיר בבעלות של התושבים המקוריים ולפצותם, רק כשאלה מוכנים לוותר על הקרקע ולעזוב אותה. ישראל מנסה לישם מדיניות זו לא רק באל עראקיב, אלא גם במקומות אחרים בנגב ומזרח ירושלים.

״אם זאת לא האדמה שלי, אז למה מציעים לי 20 אחוז ממנה, ו-2,500 שקל לכל דונם? בשביל היופי שלי?״, הוא תוהה.

מוכן להיכנס לכלא, כדי להראות לעולם שאין חוק המגן על ערבים במדינה. שייח' סיאח אבו מדיע'ם (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מושב קבוע בבית המשפט

אני מקשה על השייח', ושואל אותו האם מבחינתו יש אפשרות לפשרה על השטח. אולי להגיע להסכם עם המדינה בה יוותר על חלק מהשטח שלו. ״המדינה עבדה על הרבה בדואים בנגב. נתנו להם אדמה חלופית במקומות שרק עוד שנה שנתיים המדינה מחליטה בכלל מה צריך להיות בשטח הזה״, קובע סייח. ובכל זאת הוא מבקש להדגיש: ״אם היו מגיעים ואומרים לי 'יש לנו מה לדבר', אני רואה שהם רציניים והפשרה תהיה על גודל השטח (היכן שהם גרים. א.ז.) יש לי אפשרות ללכת לכיוון הפשרה".

״הפכו אותנו לאורחים קבועים בבית המשפט בבאר שבע. כל שבוע אני שם״, הוא צוחק על המציאות של ההליכים הפליליים והאזרחיים נגדו. במהלך השיחה שייח' סיאח נזכר לא פעם באירועים שונים שקרו בבתי המשפט ואמירות מקוממות שהוטחו בפניו. בשנים האחרונות, במקביל להריסות, מקדמת המדינה גם הליכים משפטיים שונים במטרה לשבור את תושבי הכפר. בנוסף להליך בו הורשע שייח' סיאח, מתקיים הליך פלילי נוסף נגדו ונגד תושבים אחרים, וכן תביעת נזיקין על הפינויים בה הוכרע על פיצוי של 25,000 שקל שהתושבים ישלמו למדינה. התושבים ערערו על ההחלטה. כמו כן מתקיים נגד התושבים הליך של ביזיון בית המשפט בשל כך שהם לא פינו את השטח. ובמקביל לכל אלה, מתנהל התיק האזרחי בו תבעו התושבים את המדינה בדרישה להכרה בזכויותיהם על הקרקע.

"באחד הדיונים, התביעה הציגה את העובדה שגם יהודים מגיעים לכפר כדי לתמוך במאבק התושבים. אמרתי לשופט, שאני מקבל כל אחד שבא לתמוך בנו, ושאם הם לא רוצים, שיוציאו החלטה שליהודים אסור להכנס לכפר״, הוא נזכר. ״כל מי שבא לתמוך בנו, מאמין ועוזר לבנות עתיד משותף ליהודים וערבים בארץ הזו״.

בכפר מתכננים לו אירוע פרידה גדול בשבת ה-22 לחודש, שלושה ימים לפני שיכנס למאסר בכלא מעשיהו שברמלה. למרות גילו המבוגר, הוא לא חושש מתקופת המאסר. ״אני מוכן להכל. אני רוצה להיכנס לכלא, כדי להוכיח לעולם ולמדינת ישראל כי אין חוק ששומר על ערבים בארץ. אני מקווה שהאוכלוסייה היהודית שמחפשת חיים משותפים לא תשכח את אל עראקיב, ותמשיך לתמוך ולהזדהות. אם אני במעצר או לא, אפילו אם אני נפטר ואני אהיה קבור בבית הקברות, אני ארגיש את התמיכה שלהם״.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf