newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בחדר מלא גברים, בלי מתרגם, פקיד ההגירה שאל: מה את לובשת בלילה?

מבקשי מקלט נשואים לא אמורים להשלח למתקן חולות. אבל לך תוכיח שאתה נשוי כשבשימוע אין מתרגם, הפקיד צועק עליך על כסיסת ציפורניים, השאלות חודרניות ואין פרוטוקול

מאת:

כותב אורח: עופר אתר

תכירו את עווט וקסנת: בני זוג מבקשי מקלט מאריתריאה, שבימים אלה המדינה מנסה להפריד ביניהם, ולשלוח את עווט לכלא.

אחרי שאמו מתה ממחלה ואביו נהרג במלחמת אריתריאה-אתיופיה, עווט היתום הפך לאחראי על ארבעת אחיו הקטנים ממנו, וזאת כשהיה רק בן 16. עווט היה שחקן כדורגל מחונן ובמקביל ללימודיו כנער הוא שיחק בקבוצה באסמרה, בירת אריתריאה. היכולות שהפגין במשחק הובילו את מאמן נבחרת אריתריאה הלאומית לבקש ממנו להצטרף לקבוצה. לאחר שעווט סירב, הוא גויס בכפייה לצבא אריתריאה, ושם נאלץ לבצע עבודות כפייה בתנאי עבדות, שלא קשורות כלל לצבא, וללא תאריך שחרור. בינתיים, אחיו הקטינים נותרו ללא כל השגחה.

ב-2009 הוא הצליח לברוח לסודן, ומשום שחשש מגירוש חזרה לאריתריאה הגיע למדינה הקרובה שידע שהיא דמוקרטית, מתוך תקווה שבה יהיה בטוח – ישראל.

קסנת נולדה בעיר בדרום אריתריאה. בתור נערה טיפלה באביה, שגסס ממחלה בבית, ולכן ציוניה בבית הספר הידרדרו. לימים נפטר אביה, והישגיה הנמוכים הובילו לכך שהיא לא הורשתה לעלות כיתה. מכיוון שכך הצבא ביקש לגייס אותה והיא סירבה. כשהמשטרה החלה לרדוף אותה, קסנת חששה מהמאסר והעינויים המצפים לה בשל מה שנתפס כהתנגדות למשטר, והחליטה לברוח.

גם עווט וגם קסנת השאירו מאחור בני משפחה, שעם חלקם איבדו קשר והם דואגים ומתגעגעים אליהם. השניים הכירו לפני קרוב לשנתיים דרך חברים משותפים. הם התאהבו, עברו לגור ביחד ולפני כמה חודשים גם התחתנו בכנסייה בירושלים. ואז הגיע האיום שעווט ייכלא.

> קור, צפיפות ורעב: תיעוד נדיר של החיים בכלא חולות

הפקיד אמר שלא מעניין אותו לראות את התמונות. עווט וקסנת ביום חתונתם

הפקיד אמר שלא מעניין אותו לראות את התמונות. עווט וקסנת ביום חתונתם

מבקשי מקלט אריתראים וסודנים החיים בישראל נדרשים לחדש את אשרות השהייה שלהם מדי חודשיים. במסגרת התיקונים לחוק למניעת הסתננות, שהסדירו את הקמת וניהול מתקן "חולות", כשהם מגיעים ללשכות משרד הפנים הם עשויים לקבל זימון לשימוע במקום אשרת-שהייה חדשה. הנוהל שמסדיר את עריכת השימועים מותיר שיקול דעת חסר תקדים לפקידים, אשר ביכולתם לחרוץ את גורלם של מבקשי מקלט ולשלוח אותם לכליאה בת 12 חודשים. בנוסף, על פי עדויות חוזרות ונשנות המגיעות ל"מוקד לפליטים ומהגרים", השימועים כוללים לא פעם יחס תוקפני ומשפיל.

אסור לפהק

וכך באוקטובר האחרון הגיע עווט לחדש את אשרת השהייה שלו כמדי חודשיים, וקיבל זימון לשימוע לפני העברה ל"חולות". היות והקריטריונים מקנים פטור לזוגות נשואים, במסגרת השימוע נדרשו עווט וקסנת להגיע עם כל המסמכים הנדרשים ולהוכיח שהם אכן חיים יחד. בני הזוג תמיד מרואיינים בנפרד, והפקיד משווה בסוף את תשובותיהם. אם הם נכשלים במבחן התשובות, הגבר מקבל הוראת שהייה ונאלץ להתייצב במתקן "חולות" והשניים נקרעים זה מעל זו.

מתחילתו ועד סופו השימוע של עווט וקסנת היה דוגמא לשימוש ציני בשיקול הדעת ובסמכות שההסדר המשפטי מקנה לפקיד. מספרת קסנת: "הוכנסתי לחדר שבו התקיים במקביל ראיון אחר. הראיון נעשה רק בעברית, ללא מתרגם. כשכססתי ציפורניים במהלך הריאיון מרוב לחץ, הפקיד דפק באגרוף על שולחן שלו וצעק עליי להפסיק. כל האנשים בחדר מלבדי היו גברים. הפקיד שאל אותי דברים שגרמו לי להרגיש לא בנוח, כמו מה אני לובשת בלילה. כשעניתי, 'פיג'מה', הוא צחק וביקש ממני לפרט. פחדתי והרגשתי מושפלת. בסוף הריאיון שלי ולפני שהתחיל הראיון של עווט – הפקיד אמר לי לעזוב את הלשכה וביקש מהשומר להתלוות אלי".

"מיד כשהתחיל הראיון שלי, הפקיד הודיע לי שהוא עומד להוציא לי זימון לחולות, עוד לפני שהוא שמע מה יש לי להגיד", משלים עווט. "כשביקשתי שיהיה מתורגמן בחדר, הפקיד צעק בתגובה 'אתה מתחיל לעצבן אותי'. כשפיהקתי, הפקיד דפק באגרופו על השולחן וצעק עליי להפסיק. רציתי להראות לו תמונות מהחתונה שלי ושל קסנת, כדי להוכיח שאנחנו כאן נשואים, אבל הוא אמר לי 'לא אכפת לי מהתמונות שלכם'".

בסוף השימוע החליט הפקיד להעביר את עווט לתקופה המקסימלית למתקן חולות: 12 חודשים. זאת, כמעט כרגיל במצבים האלה, מבלי לתת לו העתק של פרוטוקול השימוע, שנערך להם. בלי פרוטוקול נפגעת זכותם של בני הזוג לנקוט בהליכים משפטיים נגד ההוראה.

מיד עם הגעתו של עווט למוקד שלחנו למשרד הפנים בקשה דחופה לביטול הוראת השהייה בחולות, ולקבלת פרוטוקול השימוע שנערך להם. משרד הפנים לא ענה לפניות החוזרת ונשנות, ומשום שהתקרב מועד כניסת הזימון לתוקף הגשנו ערר לבית הדין לעררים, שהוקם במיוחד כדי לדון בנושא זה. באמצע נובמבר קבע בית הדין שבנסיבות העניין, יש לחדש בינתיים את רישיון הישיבה של עווט וקסנת והקפיא את הוראת השהייה בחולות עד למתן פסק דין.

השאלות שעל הפרק – האם משפחה היא אכן משפחה, האם זוג הוא זוג, האם בני הזוג דוברי אמת ומה הם הכלים המשפטיים לבחון את כנותם – כולן אכן שאלות קשות. ועדיין, אני חושב שאפשר למצוא דרכים ראויות ויעילות להתמודד עם השאלות האלו. ניתן לבנות ראיון שיתקיים בתנאים מכבדים יותר, מאפשרים למרואיינים להתבטא בחופשיות ובשפת אימם; ניתן לשאול איך הכירו, איפה התחתנו, לבחון את התעודות והתמונות מהחתונה ואפשר גם להציב עוד מבחנים שאינם גובלים בהטרדה מינית, שאינם משפילים ומבזים, ושאינם דורסים את הזכויות הבסיסיות של המרואיינים.

מדובר בבני אדם, והזכויות שעל הפרק הן לא הפקר, ואת הדברים האלו אנחנו נשוב ונאמר בפני כל פקיד, כל רשות וכל ערכאה שיפוטית.

אחרי שגביתי מבני הזוג את הסיפור שלהם, קסנת התחילה לבכות בשל הפחד שבעלה יקרע מעליה וישלח למתקן של שירות בתי הסוהר באמצע המדבר. לא יכולתי שלא להתרגש כשעווט הניח את ידו על גבה ואמר רק: "אל תדאגי".

עופר אתר, בן 20, הוא מתנדב במוקד לפליטים ולמהגרים. ניתן לקרוא את דו"ח המוקד על בירוקרטיה ומבקשי מקלט כאן.


תגובה

ברשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה כי הרשות "מקפידה לפרסם מדי כמה חודשים את הקריטריונים העדכניים לזימונים לחולות. זימון בעלי משפחה או בני זוג אינו נכלל בקריטריונים ומוגדר כחריג אשר אינו מוזמן לחולות. עם זאת, לאור העובדה שהקלה זאת ידועה לכל, כל מי שמצהיר כי הינו בעל משפחה/נשוי מוזמן לשימוע בטרם קבלת החלטה בעניינו. במהלך השימוע נבחנים המסמכים הרלוונטיים בעניין הזוגיות. מי שנמצא אכן כנשוי אינו מוזמן לחולות ואילו מקרים בהם ישנם ספקות או שמתגבשת מסקנה כי אין מדובר בזוג, אינם פוטרים את הזימון".

ברשות בחרו שלא להגיב על שאלות ספציפיות לגבי היחס שקיבלו עווט וקסנת.

> "אני מחכה שהאחיות יצאו ואוכל את מה שנשאר על מגשי החולים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf