קור, צפיפות ורעב: תיעוד נדיר של החיים במתקן חולות
הרשויות הישראליות אוסרות על כניסת תקשורת לשטח הכלא. "חדשות מחולות", התארגנות של קבוצת מבקשי מקלט בתוך המתקן, חושפת את מה שמדינת ישראל לא רוצה שתראו
קבוצת "חדשות מחולות" הוקמה ע"י מבקשי מקלט הכלואים בחולות. תקשורת אינה מורשית להכנס לתוך שטח הכלא. התמונות והטקסטים שתראו פה הם עדות ודיווח ממקור ראשון על הנעשה בפנים.
משרד הפנים בחולות. אנשים הולכים לשם כדי לבקש אישורי יציאה, לקבל טפסים לבקשת מקלט ולשלוח אותם. בשלט מחוץ למשרד כתובות שעות הפתיחה- ראשון עד חמישי בשעות 8:30-16:00, אבל למעשה כל יום שעות הפתיחה משתנות, או שהעובדים נמצאים בתוך המשרד אבל לא מקבלים אותנו ואומרים לנו לחזור מחר. אנשים יכולים להמתין שעות על הכביש מחוץ למשרד.
אלו המכולות בהם נמצאים חדר הכביסה, הספר והעובד הסוציאלי. בשעות הפתיחה כולם ממהרים לעשות כביסה אבל אין מספיק זמן לכולם ולרוב סבון ואבקת כביסה חסרים. לפעמים אנשים צריכים לתת את הכביסה שלהם לאנשים מחוץ לכלא. בחלק מהאגפים מייבש הכביסה לא עובד ואנשים צריכים לתלות את הבגדים הרטובים בחוץ, חשופים לגשם ולאבק.
החיים בכלא. צפופים בחדר אחד. השמיכות שקיבלנו לא מספיקות אז אנחנו קונים שמיכות בתחנה המרכזית בתל אביב.
החדר שלנו באגף 8. אין בחדר כלום מלבד מיטות, מזגן ולוקרים. אנחנו עשרה אנשים בחדר עם תקרה שעשויה מאלומיניום. בחורף מאוד קר ובקיץ חם בפנים.
אין מספיק מקום לכל הנעליים בתוך החדר אז אנשים משאירים אותם בחוץ. אם יורד גשם נרטבות לנו הנעליים.
תור לארוחת הצהריים. הארוחה מוגשת בין 12 ל-13:00.
ארוחות ערב וצהריים בחולות. כל יום זה כמעט אותו האוכל. אנחנו מקבלים טונה פעם בשבוע ובשאר הימים ארוחת הערב כוללת אורז, ביצה ולחם. האיכות והכמות של האוכל אף פעם לא מספקות. בהרבה מקרים האוכל שמוגש לנו אינו מבושל מספיק אבל אין לנו מול מי להתלונן. לפחות החתולים יכולים ליהנות מהעוף הלא מבושל.
פגשתי את האיש הזה בבוקר, כשיצאתי מחולות. הוא יצא באישור מהכלא אבל לא חזר בזמן. כעונש, השומרים לא נתנו לו להיכנס והוא נאלץ לבלות את הלילה הקר בחוץ.
מכיוון שהאוכל שמחלקים לנו בחולות לא מספיק ואסור לנו להכניס אוכל מחוץ לכלא, כמה אנשים החליטו להכין אוכל ולמכור אותו ברחבה מחוץ לחולות. בדרך כלל אנשים בכלא יוצאים לרחבה בשעות הערב, כשמזג האויר נעים.

שוטרים ופקחים במתחם המסעדות מחוץ לחולות. יום לאחר מכן נהרסו אוהלי המסעדות במתחם (קבוצת "חדשות מחולות")
שוטרים ופקחי הגירה הגיעו לאזור של המסעדות ואמרו שאסור להקים אף סוכה שם. יום אחרי זה הם באו והרסו את הכל.
ציור על הקיר במועדון בחולות. הצייר הוא מבקש מקלט שהיה כלוא פה. הכלב מסמל את הפליטים שמבקשים מקלט, הוא קורא לעזרה אבל הממשלה לא מקשיבה. הגמל מסמל את הממשלה שמתעלמת מקריאותיו.
זה חבר שלי, מתייצב חדש בחולות. משעה 7 בבוקר הוא חיכה מחוץ למשרד ההגירה כדי לקבל חדר. עד 10 בלילה הוא לא קיבל חדר. הוא היה צריך לחכות בחוץ בקור וללא אוכל. אפילו מים לא נתנו לו לשתות. אני לא יודע בדיוק מתי הוא נכנס כי ב-10 בלילה אסור לנו לצאת מהאגפים. יש מקרים נוספים שנותנים לאנשים לחכות יום שלם בחוץ עד שמכניסים אותם לחדרים.
מבט כללי מתוך חולות. מחוץ לכלא, במרחק קטן יש חוות חיות. פעם ביום, כשמנקים את החווה מגיע ריח מסריח שנמשך במשך שעתיים או יותר. לפעמים עפות עלינו נוצות שמגיעות עם הרוח. אנשים בכלא קוראים לאגף המושפע ביותר מהריח "כפר קוקו", על שם השכונה בפרברי חארטום שם יש ריח דומה בגלל חוות של חיות.
הפוסט נכתב על ידי קבוצת "חדשות מחולות" – מבקשי מקלט הכלואים בחולות, בוגרי קורס צילום שנערך בשיתוף "סטודנטים בבן גוריון למען פליטים" והונחה על ידי צלמי אקטיבסטילס אורן זיו וקרן מנור.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית