newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למוסדות האקדמיים אסור להיכנע לפרובוקציות של "אם תרצו"

מנכ"ל "אם תרצו" הודה שכדי לעורר תשומת לב, חברי התנועה משתמשים בפרובוקציות. ככה בדיוק צריכים להתייחס למחאות שלהם מול ימי הזיכרון לנכבה בקמפוסים. האקדמיה צריכה להיות מרחב פתוח להבעת זהות

מאת:
אירוע זיכרון לנכבה אינה הפגנה וצריך לכבד אותו. פעילת "אם תרצו" מול סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

אירוע זיכרון לנכבה אינה הפגנה וצריך לכבד אותו. פעילת "אם תרצו" מול סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

מנכ"ל "אם תרצו" מתן פלג הסביר בראיון בתחילת השנה את שיטת הפעולה של התנועה. חבריה, הסביר פלג, מזהים "נורמות אנטי-ציוניות", שמתרחשות במרחב הציבורי ומסמנים אותן עבור כלל הציבור. כדי לעורר עניין ולמשוך את תשומת הלב של הציבור הרדום, הוא מודה, חברי התנועה מעוררים פרובוקציה.

הפרובוקציות נחוצות, לפי פלג, כי רוב הציבור היהודי-ישראלי מתון ורוצה שקט. אבל כיוון שהכוחות שמפרקים את הציונות פועלים מתחת לסף התודעה של הציבור, תפקידה של "אם תרצו" הוא להגן על האינטרס הציבורי הרחב. בשבועיים האחרונים קיבלנו הדגמה כיצד שיטת הפרובוקציות הזו פועלת במרחבים האקדמיים.

"אם תרצו" פעלה בשנים האחרונות בקמפוסים בעיקר נגד מרצים שהתנועה סימנה כאנטי-ציונים. מאז אירועי מאי 2021, היא החלה לסמן מטרות נוספות: סטודנטים ערבים המבטאים את הסנטימנט הלאומי שלהם.

כיום מציגה עצמה התנועה כמי ששומרת על "האופי הציוני" של המוסדות מפני הסטודנטים הערבים, מפני המרצים השמאלנים ומפני ההנהלות החלשות מדי. היא מציגה מצג שווא כאילו המוסדות האקדמיים הם מעוז השמאל האנטי ציוני. באופן אירוני, התנועה בנתה את היכולות שלה בתוך הקמפוסים באמצעות סטודנטים המקבלים נקודות זכות אקדמיות על פעילותם ב"אם תרצו".

בשנים האחרונות החלו המוסדות האקדמיים לעבור תהליכים של הגברת ההוגנות והגדלת המקום לזהות והתרבות של הסטודנטים הערבים. זהו תהליך איטי, שמתקדם עקב בצד אגודל ותובע חשיבה מעמיקה של המוסדות. בעקבות פעילותה של "אם תרצו", תהליכים אלה עלולים להיעצר. כדי שזה לא יקרה, המוסדות צריכים לקחת את המושכות לידיהם ולהוביל באומץ את התהליכים האלה.

דוגמה לכך ניתנה כאשר "אם תרצו" מנעה את פתיחתה של תערוכה במכללת ספיר בחודש אפריל השנה, שבה הוצגה עבודה העושה שימוש בציטוט מהקוראן, בטענה שהיא מציגה את דגל החמאס. זו דוגמה לאופן שבו "אם תרצו" מציגה תהליכים, שמטרתם לשקף ערכים של הוגנות ופלורליזם ואין להם שום קשר לאנטי-ציונות, כ"מסוכנים".

כמו בספיר, "אם תרצו" כורכת אירועים מסוגים שונים תחת מסגור אחיד ומשטיח, שיוצר מצג שווא, ומושך את תשומת לבם של חברי כנסת. פעולות שעושים סטודנטים פלסטינים כדי לבטא את זהותם הלאומית נכרכים עם מקרים חריגים של הסתה, וכולם מוגדרים כפעולות אנטי-ציוניות מסוכנות. הנפת דגל פלסטין אינה מהווה הסתה, לא מבחינה חוקית ולא מבחינה נורמטיבית, אולם ב"אם תרצו" מציירים אותה ככזו. את תוצאות העבודה של "אם תרצו" אפשר לראות בהצעת החוק לאסור על הנפת דגלי פלסטין במוסדות אקדמיים, שוועדת השרים לענייני חקיקה אישרה לקדם אותה אתמול.

"אם תרצו" מתעלמת מתופעות של אלימות והסתה מצד סטודנטים יהודים ברשתות ובקבוצות הווטסאפ ואינה מציגה את התמונה המלאה. מה שחמור במיוחד הוא שחברי התנועה, כפי שמנכ"ל שלהם הודה בעצמו, פועלים לעורר פרובוקציות ואחראים על לא מעט על ההסלמה בקמפוסים.

כך, לדוגמה, "אם תרצו" ערכה הפגנות נגד אירועים לציון יום הנכבה שנערכו בקמפוסים בשבועות האחרונים. אירועי זיכרון אינם הפגנה פוליטית. העובדה שהמוסדות מאפשרים ליהודים להפגין  מול ציון יום הנכבה מאפשרת למסגר את ימי הזיכרון האלה כאירועי מחאה פוליטיים. בכך נפגעת האפשרות לקיים אותם במרחב הציבורי באופן מכבד, כמו ימי הזיכרון של החברה היהודית.

בשנה האחרונה, מאז אירועי מאי 2021, הנהלות הקמפוסים נוהגות באיפוק ראוי לציון. אבל עכשיו נראה שזה לא מספיק. המוסדות האקדמיים צריכים לנקוט מספר צעדים נוספים כדי להתאים את עצמם למצב הנוכחי: יש לחדד את הגבול בין הסתה להבעת עמדה ולקדם הסברה פרואקטיבית לסטודנטים, בעברית ובערבית; אין לאפשר קיום הפגנות אל מול אירועי זיכרון, זה אינו ראוי וגם לא חכם; ויש למצוא דרך ללמד את הסטודנטים בישראל את הנרטיב הפלסטיני.

ההתעלמות והבורות ביחס לנרטיב של המיעוט הלאומי הגדול בישראל משמרות את המתח בין הקבוצות. ההמלצה הרביעית  והחשובה מכולן היא לבנות תשתית ליחסים בימי שגרה. למידה בקבוצות קטנות מעורבות, למשל, יכולה להיות דרך טובה ליצור תשתית קבועה ליחסים בין הסטודנטים.

האוניברסיטאות צריכות לעבוד קשה יומיומית במטרה לשפר את היחסים בין הסטודנטים היהודים והערבים. יש לאפשר מקום לסטודנטים הערבים, במקביל לטיפוח מתמיד של היחסים בין הקבוצות. כך נרוויח פעמיים: נצמצם את המתיחות בין סטודנטים יהודים וערבים וניצור מרחבים שוויוניים יותר.

יעל מעין היא מנהלת מיזם אקדמיה ביוזמות אברהם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf