newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה אני מתעקש לקרוא לעצמי שמאל

זה מונח מותקף ומושמץ, והיו דברים מחרידים שנעשו תוך שימוש בשמו, שצריך לתקן. אבל השמאל היה ונשאר אידיאולוגיה מחברת, עם מסורת והקשר בינלאומי רחב, ורק בו טמון הפוטנציאל להחליף את שלטון הימין וההון

מאת:

בשיח הפוליטי של השנים האחרונות עולה שוב ושוב, בדרכים שונות ומכיוונים שונים, הקריאה לזנוח את המונח "שמאל", להכריז שהוא לא רלוונטי או לפחות לשים אותו בצד. זה יכול להיות סביב המחאה החברתית או מחאת הגז ("גם ימין וגם שמאל מפילים ת'מונופול"), בשיח המזרחי ("שמאל וימין זה חלוקה פנים אשכנזית"), בארגוני עובדים או במקומות אחרים. לפעמים הטענה היא טקטית, לפעמים מהותית, ובכל מקרה עלייתה בשנים האחרונות – באופן מקביל לגמרי לדה-לגיטימציה המוחלטת והמתמשכת של השמאל על ידי השלטון ושלוחותיו – היא לא מקרית.

אירועי הימים האחרונים בארה"ב, לצד התחדדות המאבק בין שמאל וימין במקומות אחרים בעולם, נותנים תשובה מעולה (אחת מתוך כמה) לשאלה למה להתעקש על השמאל, למה חשוב להמשיך ולצקת למונח תוכן ולגבש את המחנה סביבו. כשבכל רחבי צפון אמריקה מתקיימות הפגנות נגד הנאציזם והעליונות הלבנה, כשפעילים אנטי-פשיסטים מתייצבים כחומה בצורה כדי להגן פיזית על יהודים, על שחורים, על מוסלמים ומהגרים – הם עושים את זה כי הם בשמאל. כי זו חלק מהמשמעות של להיות שמאל, פה ושם, פעם והיום.

להיות "שמאל" זה להיות חלק ממחנה בינלאומי וממסורת רבת שנים. זה להתאבל יחד עם השמאל הפמיניסטי הערבי על מותה של פאטמה אחמד איברהים, לתמוך בדרישות השמאליות והאנטי-קולוניאליות של קהילות ילדים מאמריקה הלטינית ועד פלסטין, להיות חלק מתהליך התחדשות השמאל שמוביל קורבין בלייבור בבריטניה, להזדהות באופן מלא עם השמאל הכורדי-תורכי המשותף הנאבק ברודנות ארדואן, לחזק את נשות הודו הנאבקות באלימות מינית ובשיטת הקאסטות, ולהתנגד – בהפגנות בהמבורג ובכל מקום אחר בעולם – להפרטה ולאג'נדה הניאו-ליברלית של מוסדות ההון הבינלאומי. והרשימה נמשכת.

לקשר הבינלאומי הזה, שנועד לתת אלטרנטיבה חיובית, שוויונית, הוגנת וצודקת יותר לכלל האנושות – לצד הגנה על עצם הקיום השברירי של כדור הארץ ועל בעלי החיים – יש משמעות. יש כוח פוליטי חשוב בחיבורים האלה, שנובעים מאידיאולוגיה אחת סדירה (גם אם לא מונוליטית ונוקשה, גם אם יש זרמים ומחלוקות). גם בארץ אנחנו לא במקרה יום אחד מאגדים עובדים, מתנגדים להפרטת הגז ותומכים בהגדלת המיסוי על ההון, יום אחרי זה מפגינים נגד אלימות משטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, במוצאי שבת צועדים נגד הריסות בתים ונגד הכיבוש, באמצע השבוע מגיעים לעצרת של משפחות ילדי תימן, ובין לבין גם צועדים עם נשות לוד ויפו נגד רציחות ועם מבקשי המקלט נגד "חולות". יש פה היגיון מאחד, וקוראים לו שמאל.

> האישה שהביאה את זכות הבחירה לנשות סודאן: פרידה מפמיניסטית ולוחמת

הפגנה נגד עליונות לבנה, בוסטון, 19.8.17 (טס שפלן / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד עליונות לבנה, בוסטון, 19.8.17 (טס שפלן / אקטיבסטילס)

ללמוד לתקן

אם אנחנו לא אומרים את זה, אם אנחנו מוותרים על המסר המשותף הזה, אנחנו מוותרים על הכוח שלנו, ועל היכולת להשפיע באמת. אולי נשמח להרגיש שאנחנו קצת פחות בודדים בהפגנה זו או אחרת, שזה נפלא, כי צריך ליצור שיתופי פעולה וככה מגיעים להישגים. אבל בסופו של יום, אם לא נציב אלטרנטיבה כוללת לשלטון הימין, אנחנו משחקים לידיו. אנחנו נותנים לו להמשיך לפלג בין כל יושבי הארץ, לחלק נדבות לזה או לזה (אבל אף פעם לא לפלסטינים נתיני המשטר הצבאי, כמובן) לפי גחמה או אינטרס נקודתי. זה נכון במישור המקומי, וגם במישור הגלובלי.

וכן, כמו כל חוויה בחיים, חלק מלהיות שמאל זה ללמוד ולתקן. זה להודות שבמשך שנים השמאל הבינלאומי היה סלחני או העלים עין מפשעי סטאלין ושעד היום יש זרמים בשמאל שמצדיקים רודנים או רוצחים. זה להגיד בבירור שלחלקים האשכנזיים והחילונים של השמאל בארץ יש היסטוריה של שותפות בכיבוש ובדיכוי כלפי פלסטינים, מזרחים, חרדים, מהגרים ואחרים – בניגוד מוחלט לעקרונות של השמאל.

אבל זה גם לזכור את כוחות השמאל שהתנגדו ומתנגדים למשטרים הרצחניים שפועלים בשם השמאל. זה גם לזכור שתמיד היו אנשי שמאל פלסטינים, מזרחים, חרדים, מהגרים ואחרים שנאבקו בדיכוי בארץ, ושהיה חשוב להם להגדיר את עצמם חלק מהשמאל על מסורותיו ועל קשריו הבינלאומיים, ושתמיד היו ויש גם אנשי שמאל אשכנזים שותפים מלאים למאבקים האלה, בשם עקרונות שמאליים, סוציאליסטיים, של שלום, שוויון, אחווה וצדק חברתי.

"המותג הנגוע"

אמרתי שיש מי שמנסים לטשטש ולמחוק את הכוח המאחד של השמאל. חלקם הם פשוט אנשי ימין, שמתנגדים אידיאולוגית לחלופה שיש לנו להציע. אני רוצה לדבר אל האחרים. למי שחושש שהמאבק שלו ייכשל אם יתעקש על הזהות הזאת, אני רוצה להציע שלהיות מי שאנחנו לא אומר שלא נשתף פעולה עם אחרים. להיפך. נשתף ונאבק ביחד, ננסה להרחיב מעגלים כל הזמן. אבל מתוך שאיפה ארוכת טווח להתחברות בין מאבקים ולהשגת כל המטרות, ולא תוך הקרבה של קבוצה אחת לטובת אחרת.

למי שחושב שהמותג "שמאל" נגוע מדי, לפחות בישראל, בחטאי מפא"י או בתפיסה של אליטיזם, אני רוצה להציע שהיתרונות המחשבתיים, ההיסטוריים, התרבותיים, הפוליטיים והבינלאומיים גוברים בהרבה על הזיהוי הזה. וחשוב מכך: ששורת האסונות שהביאה מפא"י על הארץ כשבפיה שירי סוציאליזם – מכיבוש וגירוש וגזל ועד מעברות, הסללה, חלוקה גזענית של הקרקע ויתר המשאבים, תוך שהיא רודפת בפועל אנשי שמאל אמיתי, יהודים וערבים, שהתנגדו לה – היא הזדמנות בשבילנו לחדד מה הוא לא שמאל.

לא כל מי שמשתמש בשם הזה (ובמחנה הציוני כבר זנחו אותו) אכן ראוי לו. פעולות כאלה לא היו מתקבלות כשמאל כמעט בשום מקום בעולם, ותפקידנו לתבוע לעצמנו מחדש את המונח, להגיד שזה לא "בוגדני" לדרוש שוויון מלא לכל יושבי הארץ, זה לא "קיצוני" לרצות לחבר מאבקים ולהאמין בערך האדם באשר הוא אדם, וזה לא "סהרורי" להלחם על עתיד טוב יותר לכולנו. זה פשוט שמאל.

> לא רק נתניהו: גם רבין ובגין היו שותקים מול טראמפ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf