להרחיב את הכביש, לצמצם את המרחב הפלסטיני: מקרה ג'בל מוכבר

ביום שני האחרון הפגינו מול עיריית ירושלים עשרות רבות מתושבי הכפר ג'בל מוכבר, במחאה על הכוונה להרוס עשרות בתים לטובת פיתוח "הכביש האמריקאי" העובר בכפר, שישראל סיפחה לירושלים ב-1967. בהפגנה, המתקיימת זה השבוע הרביעי ברציפות, השתתפו גם עשרות תושבי שכונות פלסטיניות ברחבי ירושלים המזרחית.

מה שמכונה "הכביש האמריקאי" הוא מקטע הכביש מהכניסה לשייח' סעד ועד להסתעפות הדרך לסילוואן/ראס אל-עמוד. הוא קיבל את כינויו בגלל החברה האמריקאית שהעסיקה ממשלת ירדן באמצע שנות השישים במטרה שתסלול דרך ראויה, שתחבר בין צפון מזרח ירושלים לדרומה. הפרויקט נגדע בטרם הושלם עם הכיבוש הישראלי.

לאחר 1967, הכביש הזה – כמו יתר התשתיות בירושלים המזרחית – הוזנח והתפורר. במהלך שנות התשעים, עיריית ירושלים הכינה תוכנית לכל אזור סוואחרה, שבו יושב גם ג'בל מוכבר. לפי התוכנית הזו, "הכביש האמריקאי" אמור להפוך לדרך רחבה מאוד, כביש ראשי ומהיר ולא רחוב עירוני. רצועה ברוחב 32 מטר הוקצתה לכביש עצמו, וסביבה רצועות נוספות ל"פיתוח נופי". ה"רצועות" האלה ביטלו למעשה כל אפשרות לפיתוח עירוני לאורך הכביש.

"כמה מהפניות הראשונות לאדריכלים ירושלמים, שהביאו בסופו של דבר להקמת עמותת 'במקום'. ב-1999, באו מתושבים שהתגוררו לאורך הכביש האמריקאי וביקשו לשנות את ייעוד הקרקע למגורים", אומרת האדריכלית אפרת כהן-בר, סמנכ"לית עמותת "במקום". "כשהאדריכלים ניגשו לברר מה אפשר לעשות שם, הם נתקלו בכל פעם באותה התשובה: צריך לקבוע מדיניות תכנון חדשה לכביש האמריקאי, ולכן אי אפשר כרגע לקדם תוכניות לאורכו". במהלך השנים נבנו עשרות מבנים בתוך אותה רצועה, שתוכננה לכביש הרחב שמעולם לא הוקם.

המדיניות החדשה עבור הכביש התעכבה שנים, ובו בזמן נכשלו ניסיונות התושבים לשנות את ייעוד הקרקע למגורים. בתחילת שנות האלפיים תוכנן כביש טבעת מזרחית לירושלים, שבחלקו המרכזי תוכנן לעבור ממזרח לוואדי נאר (נחל קידרון), כלומר במקביל לכביש האמריקאי.

האוטוסטרדה המהירה החדשה היתה אמורה "לשחרר" את הכביש האמריקאי מתפקידו כמקשר בין שכונות ולאפשר להפוך אותו למה שהתושבים ביקשו שיהיה – כביש עירוני עם פיתוח שמשלב מגורים ומסחר. אלא שהתושבים ביקשו שהפיתוח יקודם משני צידי הרחוב הקיים, ואילו רשויות התכנון רצו לשמר את "הרצועות" הישנות – שאינן קיימות במציאות אלא רק בתוכניות – ולאפשר פיתוח רק מעבר להן.

ניסוח המדיניות החדשה נעשה במסגרת תוכנית סוואחרה, תוכנית אב גדולה (כלומר תוכנית לא סטטוטורית, שאין לה מעמד חוקי ולכן גם לא ניתן להגיש לה התנגדויות, בניגוד לתוכניות מתאר), שתכנן עבור העירייה האדריכל סנאן עבד אלקאדר. עיריית ירושלים לקחה על עצמה לקדם למעמד סטטוטורי רק חלק מתוכנית סוואחרה הגדולה, את החלק שלאורך הכביש האמריקאי.

"בזמנו דובר על כך שהשטח הזה יכול להכיל 7,000 יחידות דיור בבנייה של ארבע עד שש קומות, עם שטחי ציבור וכל מה שצריך", אומרת בר-כהן. "בזמן מסוים זאת היתה תוכנית הדגל של ניר ברקת. הוא רצה להראות שהוא עושה טוב לערבים, אבל הוא לא הצליח להעביר את זה כי הקואליציה שלו לא אפשרה לו לאשר כל כך הרבה יחידות דיור לפלסטינים במזרח ירושלים. כך, כמות יחידות הדיור צומצמה עד שבסופו של דבר אישרו תוכנית שיש בה 2,500 יחידות דיור, שטח ירוק עצום, ו'כביש אמריקאי', שרוחבו 32 מטר". עשרות המבנים הקיימים בתוך הרצועה הרחבה הזו עומדים כעת בפני סכנת הריסה.

"זאת תוכנית איומה", אומרת כהן-בר. "היא מציעה בינוי אינטנסיבי, אבל מאפשרת מעט מדי מגורים והרבה יותר מדי שטחים לתעסוקה. יתרה מזו: הכביש חותך מדרון תלול מאוד. משום שהכביש ששודרג צר, ומשום שהבינוי החדש מיושר לפי כביש רחב שנמצא רק על הנייר, נוצר מרחק בין הבניינים החדשים לבין הכביש, שיכול להגיע ל-16 מטר. ומכיוון שמדובר בדופן של מדרון, יכולים להיווצר פערי גובה של עד שלוש קומות. נוצר 'בור' בין הכניסות לבניינים החדשים, המתוכננים, לבין הכביש הקיים".

במקביל לתוכנית הבינוי הבעייתית הזו, יצאה העירייה בפרויקט לשדרוג "הכביש האמריקאי" הקיים, שבימים אלה עומד לקראת סיום. השדרוג מתבצע על רצועה של 16 מטר, מחצית מהכביש שתוכנן, והוא עוקף את הבתים הקיימים, כדי למנוע את ההריסה שלהם. "היה הסכם עם התושבים שלא הורסים בתים כל זמן שזה לא מפריע לצורך הציבורי", מסבירה כהן-בר.

"מדובר באזור מוזנח שהעירייה לא מבקרת בו אלא אם היא רוצה להרוס משהו", אומר עו"ד מחמד עליאן, המייצג חלק מהתושבים. "עכשיו המצב החמיר כי התוכנית בציר הזה של ג'בל מוכבר אושרה והתחילו בביצוע".

עליאן מספר שב-2017 העירייה ישבה עם התושבים, והגיעה להסכמה שבמהלך שלוש השנים שהעירייה תקדם בהן את התוכנית לא יתבצעו הריסות, וברגע ששלוש השנים יסתיימו, התושבים יקבלו עוד שנתיים כדי לקדם הליכי הכשרה והיתרי בנייה בחלקות שלהם. "התוכנית התעכבה בעירייה, וכל החמש שנים הלכו על קידום התב"ע, ולתושבים לא נשאר זמן להגיש תוכניות להיתרים. ועכשיו העירייה באה להרוס", אומר עליאן. "זאת למרות שבמהלך התקופה שהעירייה קידמה תב"ע, התושבים לא יכלו להגיש תוכניות. אז התושבים אומרים: 'אם לקחתם לכם את כל חמש השנים והתב"ע אושרה רק בינואר, תנו לנו זמן לנסות לקבל היתרים'".

בפני הניסיונות הנואשים של תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה עומד מכשול נוסף, בדמות חוק קמיניץ. "יש מקומות שהתב"ע שאושרה מייעדת לשטח ירוק, או מלונאות ומסחר", מסביר עליאן. "לפי חוק קמיניץ, אם הייעוד של הקרקע לא תואם את הבניין שבנוי שם כבר, אין סמכות לבית המשפט לדון בבקשה להארכת מועד, גם אם אתה בפתחו של תיק היתר. במילים אחרות: אם העירייה כופה על בתים קיימים, באמצעות תוכניות מתאר, ייעוד קרקע אחר, אין להם כל דרך להכשיר את בתיהם בדיעבד".

סיור לאורך "הכביש האמריקאי" בג'בל מוכבר מקשה גם על הדמיון המפותח ביותר לתאר את האוטוסטרדה, שמבקשת העירייה לסלול במקום הכביש הצר, המרופט והמוזנח הזה, על דופן מדרון תלול. נביל בשיר, אחד התושבים שביתו בסכנת הריסה וממובילי מחאת התושבים, עומד מול ביתו שלצד המדרון הפראי, שלפי תוכנית העירייה אמור להתמלא בעפר כדי לאפשר את רצועת הכביש הרחבה, ומחייך חיוך מר.

"הם רוצים להוכיח לנו בכל דרך שירושלים היא עיר מאוחדת", הוא אומר בהתייחס לעיריית ירושלים. "שתהיה מאוחדת, מה אכפת לי. אבל לא על חשבוני. לא על חשבון הבתים שלנו". כשאני שואלת אותו אם נולד בכפר, הוא מפרט את אילן היוחסין שלו, שבעה דורות לאחור, כולם ילידי ג'בל מוכבר. "מעבר לשבעה האלה, אני לא יודע בוודאות", הוא מוסיף.

"עד עכשיו, התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים נהגו לקיים את המחאות בתוך השכונות עצמן", אומר פפה אללו, שכיהן כחבר מועצת העיר ירושלים מטעם מרצ במשך כ-17 שנה, מתוכם כחמש שנים בתור סגן ראש העירייה. "זאת הפעם הראשונה שאני זוכר, מלבד מחאה שהיתה בעניין החינוך, שהם מוציאים את המאבק החוצה, אל מול העירייה".

"המדיניות של עיריית ירושלים היא לפעול כך שכמה שפחות פלסטינים יוכלו להתגורר בתוך שטחי העיר", מסביר אללו. "היא מיושמת במעין משולש: הריסות בתים, גירוש ערבים מבתיהם בטענה לרכוש יהודי, כפי שקורה בשייח' ג'ראח, והיעדר תכנון ובנייה.

"האנשים האלה הפגינו כבר ארבע פעמים מול בניין העירייה ואף אחד לא ירד לדבר איתם. כשיש הפגנה של יהודים, אפילו אם מדובר בעשרה אנשים, שולחים מישהו לדבר איתם. היתה גם בקשה של התושבים שיאפשרו לנציגים שלהם לעלות ולדבר עם ראש העירייה או עם המנכ"ל, מישהו, וגם לא קיבלו את זה. אם העירייה רוצה, אפשר למצוא פתרון. את הכביש לנווה יעקב העתיקו בגלל קבר אחד".

הבעיה, כפי שמציין אללו, הרבה יותר רחבה מאשר בעיית התושבים שלאורך "הכביש האמריקאי". עו"ד עליאן מעריך שבכל ג'בל מוכבר יש יותר מ-5,000 צווי הריסה.

"את מדברת על כפר שיש בו כמעט 32,000 נפשות. את האזורים שבהם מאפשרים בנייה למגורים אפשר לספור על כף יד אחת, על אף שבאותו אזור עצמו, בתוך הכפר, אישרו את בניית ההתנחלות נוף ציון ללא בעיה. הנה, ברגעים האלה ממש, בעודנו מדברים, מתבצעת פה הריסה".