newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"להישאר בבית זו לא אופציה". פועלים פלסטינים בין כיבוש לקורונה

המחסומים לישראל נסגרו לתקופות ארוכות, מקומות עבודה פיטרו פועלים בלי לתת פיצויים, המשבר הכלכלי בגדה העמיק. שיחות עם חמישה פועלים פלסטינים על ההשפעה ההרסנית של משבר הקורונה על חייהם

מאת:

פלסטינים העובדים בתוך הקו הירוק או בהתנחלויות בגדה המערבית עוברים מסע תלאות יומיומי. אם הם מוצאים עבודה, עליהם להגיש בקשה לאישור מעבר מרשויות הצבא הישראלי. רבים מהם עוזבים את ביתם לפני ארבע לפנות בוקר, עומדים בתור ארוך וצפוף במחסומים, שם הם עוברים לעתים קרובות בדיקות משפילות. אלה שאינם מצליחים להשיג אישור, מסתכנים וחוצים את מחסום ההפרדה בגדה המערבית ללא אישורים. הפועלים עוברים את מסע הייסורים הזה בידיעה שאפשר לפטר ולהחליף אותם בכל רגע.

הדרך לעבודה בישראל נעשתה ארוכה יותר. פועלים פלסטינים מחכים לחיסון במחסום קלנדיה (צילום: אקטיבסטילס)

הדרך לעבודה בישראל נעשתה ארוכה יותר. פועלים פלסטינים מחכים לחיסון במחסום קלנדיה (צילום: אקטיבסטילס)

עם התפשטות נגיף הקורונה במרץ בשנה שעברה, האתגרים האלה הוכפלו. פלסטינים רבים פוטרו או נשלחו הביתה לחופשה ללא תשלום. כאשר ממשלת ישראל החליטה לסגור כמה מהמחסומים הגדולים במטרה לעצור את התפשטות הנגיף, עשרות אלפי פועלים פלסטינים נאלצו להישאר ללון במתקנים שסיפקו להם מעסיקיהם הישראלים במשך שבועות, בלי יכולת לחזור הביתה.

"המגפה העלה את הבעיות של הפועלים הפלסטינים למרכז הבמה", אומר אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען. "פועלים נתקלו במכשולים בכל העולם, אבל התנאים הסוציאליים והביטחון הסוציאלי של הפועלים הפלסטינים הוא כה חלש ולא-יציב שאין להם יכולת להתמודד עם משבר כזה", הוא הוסיף.

ביוני 2020, בית המשפט העליון דחה עתירה שהגישו כמה ארגוני עובדים, וביניהם מען, שדרשו לפצות פועלים פלסטינים שאיבדו את הכנסתם במהלך משבר הבריאות. בעתירה, שהוגשה לבית המשפט העליון בפעם הראשונה ב-2016, נטען שהפועלים הפלסטינים זכאים להשתמש בקרן לחופשת מחלה הקיימת עשרות שנים, שלטובתה נגבה באופן אוטומטי סכום קטן משכר העובדים מדי חודש. אף שפג זמנה של העתירה, אדיב אומר שמשבר הקורונה היה הזמן הנכון לדרוש להעניק לפועלים גישה לכספי הקרן, ששוויה עומד היום על כ-500 מיליון שקל.

לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, 133 אלף פלסטינים הועסקו בתוך הקו הירוק או בהתנחלויות בגדה המערבית ב-2019, 17.8 אחוז מכלל המועסקים הפלסטינים. המספר הזה כנראה גבוה יותר בגלל הפועלים שאין להם אישור ומספרם מוערך בעשרות אלפים. רובם עובדים בבנייה, ופערי השכר מאפשרים לישראל לקצץ בעלויות בתעשייה הרווחית הזו. במקביל, ההכנסות משוק העבודה הישראלי היוו 13 אחוז מתל"ג הפלסטיני ב-2019.

עם עליית האבטלה ורמות העוני, הכלכלה הפלסטינית מתקרבת לנקודת שבירה, עוד לפני פרוץ משבר הקורונה. על פי דוח של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, הנסיגה הזו נובעת בעיקר מהקשחת שלטונה הצבאי של ישראל על הפלסטינים.

מגזין 972+ שוחח עם חמישה פלסטינים, עם ובלי אישור, העובדים משני צידי הקו הירוק כדי להבין כיצד משבר הקורונה שינה את חייהם.

לא קיבלנו פיצוי

ביום ראשון בסוף מארס, מחמוד עווד, בן 38, עמד בתור עם שחר במחסום תרקומיה ליד חברון במטרה לעבור לעבוד בצד הישראלי של הקו הירוק.

"לא קיבלנו פיצוי, לא מהישראלים ולא מהרשות הפלסטינית", אמר עווד. הוא סיפר שמחסום תרקומיה היה סגור בפני פועלים פלסטינים במהלך רוב שנת 2020 וחזר לפעול באופן סדיר רק לפני כמה חודשים. בה בעת, מחסום שנועד לשרת מתנחלים ישראלים על כביש 35, כמה מטרים מהמקום שבו עמד עווד, נשאר פתוח בכל ימי המגפה ואפשר לאזרחים ישראלים לנוע באופן חופשי.

החיילים עצמו עין. מחמוד עווד במחסום תרקומיה (צילום: אקטיבסטילס)

החיילים עצמו עין. מחמוד עווד במחסום תרקומיה (צילום: אקטיבסטילס)

בחודש יוני 2020, פועלים פלסטינים ללא אישור התחילו לעבור דרך פרצות בגדר באזור חברון, נזכר עווד. בכמה מהמקרים, הפועלים חצו בעוד חיילים ישראלים משקיפים עליהם ועוצמים עין, הוא הוסיף.

לדברי עווד, לא ננקטו שום אמצעי בריאות או ההגנה כאשר המחסום נפתח חלקית ב-2020. "גם לפועלים וגם לישראלים לא היה אכפת. הפועלים לא שמרו על ריחוק חברתי במחסום הצפוף. יכולת למצוא 30 אנשים דחוסים בחדר בקרה קטן לשם שולחים פועלים באקראי לבדיקה ביטחונית נוספת", הוא אמר.

בעקבות גל של ביקורת בינלאומית כלפי ישראל על כך שסירבה לסייע לחסן את הפלסטינים שהיא כובשת בגדה המערבית, ישראל הכריזה במארס השנה שהיא תיתן חיסונים לפועלים עם אישור בתוקף בכמה מחסומים. המינהל האזרחי הכריז שעד סוף מארס יותר מ-100,000 פועלים קיבלו מנת חיסון ראשונה, ועווד היה אחד מהם.

האישור תמיד מעסיק אותי

בערך בשש בבוקר, אחמד עטאוונה, בן 50 מהכפר בית כחל, ניסה למצוא מחסה מפני הגז המדמיע בעודו ממתין למעסיק אפשרי במחסום תרקומיה. הכוחות הישראליים ירו גז מדמיע לעבר גבעה סמוכה במטרה לפזר פועלים בלי אישורים שניסו לעבור דרך חור בחומת ההפרדה.

לעטאוונה יש אישור והוא אומר שמבחינתו להישאר בבית זו איננה אפשרות, משום שהוא משלם מדי חודש 2600 שקל למתווך שמוכר לו את אישור הכניסה בשוק השחור. "אני משלם עבור אישורים ב-13 השנים האחרונות. בין אם יש לך הכנסה ובין אם לא, אתה חייב לשלם. אחרת אתה מאבד את האישור", הסביר עטאוונה. הוא לא היה פטור מתשלום אפילו בחודשיים שבהם נאלץ להישאר בבית בתחילת משבר הקורונה, הוא מספר.

חברו ושכנו, חיידר עטאוונה, בן 44, גם הוא מבית כחל, הסכים שהשגת אישור היא הדבר הכי חיוני עבור הפועלים הפלסטינים. "האישור תמיד מטריד את המחשבה שלי. הוא כל החיים שלי והאופן שבו אני מתפרנס. פועלים מוכנים למכור הכל כדי לשלם עבור אישור ולא לאבד אותו."

מוכנים למכור הכל תמורת אישור. אחמד (ימין) ויחחדר עטאוונה במחסום תרקומיה (צילום: אקטיבסטילס)

מוכנים למכור הכל תמורת אישור. אחמד (ימין) ויחחדר עטאוונה במחסום תרקומיה (צילום: אקטיבסטילס)

המינהל האזרחי  מאיים כבר זמן רב שישים קץ לתופעה של מכירה בשוק השחור של אישורים, שהמעסיקים הישראלים אמורים להעניק בחינם. אבל עד היום, לא נכנסו לתוקף שום תקנות חדשות.

שני הפועלים אמרו שהם צייתו להנחיות הבריאות של השלטונות הישראליים ולא חזרו הביתה במשך חודשיים. המעסיק הישראלי סידר להם מקום לישון באתר הבנייה שבו עבדו והתקין קירות וחלונות זמניים כדי שישמשו להם כמסתור. אבל לא היו שם שירותים, והם נאלצו ללכת לשירותים שעמדו בחוץ.

חיידר אמר שבמחסומים החזירו הביתה פועלים, אפילו במקרים שקרוב רחוק שלהם, שאפילו לא מתגורר אתם באותו בית, נדבק בקורונה. הוא סבור שהרשות הפלסטינית סיפקה את הנתונים למשרד הבריאות הישראלי כחלק מהתיאום במשבר הבריאות. "אנחנו רגילים שמחזירים אותנו בגלל סיבות 'ביטחוניות'. עכשיו יש איסור קורונה, שנמשך בערך 21 יום", הוא אמר.

גם אחמד, שיש לו בי.אי כטכנאי במעבדות רפואיות, וחיידר, שלמד חינוך גופני, אמרו שעבודה משני צידי הקו הירוק אינה השאיפה של הפלסטינים. "אין לנו חיים. באיזו עבודה אתה מתעורר בשלוש בבוקר? יש אנשים בכפר שלנו שלא מכירים אותנו. אין לנו חיי חברה", הם אמרו.

"הם זקוקים לנו כפועלים ולא לשום דבר אחר. אין לנו גישה לשום סוג אחר של עבודה. אפילו לא מרשים לנו לנהוג אחרי שאנחנו עוברים את המחסום", הם אמרו.

אנחנו מכירים טוב מאוד את הסגרים

במחסום הישראלי ליד קלקיליה, מאהר א-שייח', בן 53, שעובד במפעלים ישראליים כבר 16 שנה, חיכה לחיסון.

"סגרים צבאיים הוא משהו שאנחנו (הפלסטינים) מכירים טוב מאוד", הוא אמר. "הטילו אותם עלינו הרבה פעמים לפני נגיף הקורונה".

אפילו כאשר פרצה הקורונה, א-שייח' לא ציפה שישראל תוותר על אמצעי השליטה שלה. "ישראל בנתה את החומה לטובת שיטת התנועה הזו. בעיני ישראל, אין אופציה שאני אסע באוטובוס מהבית שלי לעבודה כמו אדם נורמלי. אנחנו צריכים לעמוד בתור במחסומים. אנחנו לא ישראלים", הוא אמר.

אולם א-שייח' מוצא שיש שיפורים במקום העבודה שלו, שם הוא המשיך לקבל שכר גם בשלושת החודשים שבהם היה מושבת. "מקום הלינה שלי היה טוב, לפועלים בתעשייה יש בדרך כלל תנאים יותר טובים", הוא הוסיף.

הרשות הפלסטינית לא היתה מוכנה לשלם. מאהר א-שייח' ליד מחסום קלקיליה (צילום: אקטיבסטילס)

הרשות הפלסטינית לא היתה מוכנה לשלם. מאהר א-שייח' ליד מחסום קלקיליה (צילום: אקטיבסטילס)

א-שייח' מספר שתחילת משבר הקורונה, הרשות הפלסטינית התייחסה לפועלים כמוהו כאיום לבריאות הציבור, משום שהם באו במגע עם ישראלים ששיעורי ההדבקה אצלם היו גבוהים יותר ביחס לפלסטינים באותה תקופה. הרשות הפלסטינית אפילו הקימה כמה מחסומים מאולתרים בכניסה לכפר שלו, סניריה שליד קלקיליה, כדי למנוע מפועלים להגיע למחסום הישראלי, הוא נזכר. אבל זה לא עזר.

"מצאנו את הדרך שלנו בסופו של דבר", הוא אמר. "שאלתי אם הרשות הפלסטינית תוכל לספק לי שכר כמו מדינות אחרות בעולם. כמובן שהם אמרו לא, אז אף אחד לא יכול למנוע ממני ללכת לעבוד".

אין ברירות בארץ הזו

אמלדין טקרורי, בן 28, הוא מהנדס שעובד בהתנחלויות ישראליות בגדה המערבית בשנתיים וחצי האחרונות. טקרורי איבד את מקום העבודה שלו כמה חודשים אחרי פרוץ המגפה. "בהתנחלויות הישראליות, המצב תמיד לא יציב. זה מאוד התגבר בזמן משבר הקורונה", הוא אמר.

אחרי חודשיים של חיפוש עבודה, טקרורי מצא עבודה במפעל בגדה המערבית בסלפית, אבל פוטר חמישה חודשים מאוחר יותר. "יום אחד הודיעו לי שהמצב של המפעל לא הכי טוב, ושצפויים לנו, הפועלים, כמה שינויים בקרוב. למחרת קיבלתי את מכתב סיום העבודה", נזכר טקרורי. הוא כרגע עובד במפעל אחר, השלישי במהלך פחות משנה.

העבודה בהתנחלויות לא יציבה. אמלדין טקרורי (צילום: אקטיבסטילס)

העבודה בהתנחלויות לא יציבה. אמלדין טקרורי (צילום: אקטיבסטילס)

לדברי טקרורי, שלמד הנדסה אזרחית, פיטורים הפכו שכיחים בכמה מההתנחלויות בגדה המערבית, במיוחד מאז משבר הקורונה. "אין שום חוזה עבודה. אנחנו לא חותמים על שום מסמך כשאנחנו מתחילים. אבל בסופו של דבר, כמעט כולם מקבלים את הזכויות שלהם. הבעיה היא שאין שום יציבות", הוא אומר.

המצב הכלכלי הקשה בגדה הוא זה שמאלץ צעירים פלסטינים לעבוד למען ישראלים, הוא אומר. "אף אחד לא אוהב את הרעיון של לעבוד למען הכובשים שלנו, אבל אין שום ברירות בארץ הזו".

אנחנו עלולים למות, להיפצע או להיעצר בדרך לעבודה

דרומית לטולכרם, ליד הכפר פרעון, אפשר למצוא כמה פרצות בגדר ההפרדה. גם הפועלים הפלסטינים וגם הצבא הישראלי מכירים אותן. בשנה האחרונה, נקודת המעבר הזו היתה דרך מפלט עבור פועלים פלסטינים שאין להם אישורים ורוצים להגיע למקומות העבודה שלהם בתוך הקו הירוק. משום שהמחסומים המיועדים אך ורק לפלסטינים נסגרו לעתים קרובות, הפרצות האלה הפכו ליעד יומי של פועלים שאין להם אישור בתוקף.

פ.ס., בן 33, שביקש לשמור על עילום שם במסיבות ביטחון, אמר ל-972+ שהוא עובר דרך הפרצות האלה בארבע השנים האחרונות. "לפעמים זה מסוכן מאוד ולפעמים מאוד רגוע. בשני המקרים, אנחנו חייבים לעבור. אין ברירה אחרת", הוא אומר.

פ.ס. אומר שהיא ניסה להגיש בקשה לאישור בעבר, אבל סורב. פ.ס. סיפר שבמהלך משבר הקורונה הוא היה עד לתנועה רבה יותר דרך הפרצות האלה, בגלל מגבלות התנועה שהוטלו על אנשים שהיו להם אישורים. "היו שבועות שהצבא העלים עין. במקרים אחרים הם פתחו באש על פועלים".

לדברי פ.ס, הכוחות הישראליים ירו אש חיה, כדורי גומי וגז מדמיע לעבר פועלים שניסו לעבור דרך חורים בגדר ההפרדה. "כולנו יודעים שאנחנו יכולים למות, להיפצע או להיעצר מדי בוקר בדרך לעבודה", הוא אומר.

אקטיבסטילס הוא קולקטיב של צלמות וצלמים הפועל במרחב שבין הירדן לים התיכון, ומאוגד סביב הרעיון שצילום הוא כלי לשינוי פוליטי וחברתי. הכתבה פורסמה במגזין 972+. תרגום: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf