להיות יהודי ישראלי על המשט לעזה
אנחנו חיים בלב המפלצת, בבטנה, מוקפים במפעלים שמאכילים אותה. ברגע שנשכיל לזהות שהאויב שלנו הוא אותו אויב שהשמאל הגלובלי נלחם נגדו, נראה שיש לנו מאבק משותף. מסקנות של ישראלי שהיה על המשט
תוך חמש דקות, כלי הנשק של הצנחנים היו מול הפרצופים שלנו. עומר שריר על סיפון הספינה "מצפון" שנעצרה בדרך לעזה (צילום: באדיבות המצולם)
לפני כמה ימים, ביום שישי 10 באוקטובר, שוחררתי ממעצר בעקבות השתתפות במשט לעזה. לא הייתי חלק ממשט ה"סומוד", זה עם גרטה טונברג והנכד של נלסון מנדלה, המשט הכי גדול אי פעם. הם הגיעו בערך יומיים לפנינו. אני הייתי על סיפון סירת מעבורת בשם "מצפון" (Conscience), שהיתה חלק ממשט משותף של "קואליציית משטי החופש" ( Freedom Flotilla Coalition, FFC) ושל "אלף מדלנים לעזה" (Thousand Madleens to Gaza). זה היה משט קטן יותר מהסומוד. הוא כלל שמונה סירות מפרש, שעליהן היו בערך 50–60 נשים וגברים, לצד סירת "מצפון", שלבדה נשאה עוד כמעט מאה איש.
>> משט הסומוד: ההסתה הישראלית לא עושה רושם על אף אחד
אפשר לתהות למה צריך כל כך הרבה ארגונים שונים – אחד מהם הוא בעצמו קואליציה של כמה עשרות ארגונים קטנים יותר – כדי להשיט סירות לעבר עזה, במיוחד לאור העובדה שהסיכוי להגיע לעזה הוא קלוש. אבל לכל אחד מהארגונים האלה יש אופי אידיאולוגי וארגוני שונה. FFC הוא הוותיק ביניהם. הוא מנוהל ביד רמה על ידי מעגל בינלאומי ובין-דתי של נשים למודות קרב. הן משיטות סירות לעזה עוד מ-2008, זמן קצר יחסית אחרי תחילת הסגר על הרצועה ב-2007.
למדתי להכיר אותן במהלך השבוע שביליתי על ה"מצפון". עבור אחת מהן, הוויידא, היה זה המשט העשירי שהשתתפה בו. בכמה מהם, המוקדמים יותר, היא הצליחה אפילו להיכנס לרצועה ולהביא איתה כמות קטנה, סימבולית, של סיוע הומניטרי. בשנים האחרונות המשטים הפכו לריטואל, שבו הצבא עוצר את הסירות לעזה הרחק מחוץ לגבולות המים הטריטוריאליים של ישראל או של עזה, אבל הוויידא וחברותיה ממשיכות לגייס נשים וגברים למשטים.
הנשים של ה-FFC הציגו את "מצפון" כספינה של רופאים, פרדמיקים ועיתונאים. המטרה היתה לא רק להדגיש את האופי הלא אלים של המשט, אלא גם כדי להפנות את תשומת הלב למתקפות על נשות ואנשי רפואה ותקשורת בעזה. הסירה היתה מקושטת בסיסמאות נגד המצור ובעד חופש לפלסטין. במרכזה התנוסס ציור קיר גדול מעץ, ומעליו הכתובת "they tried to bury us, but they did not realize that we were seeds" ["הם ניסו לטמון אותנו באדמה, אבל הם לא ידעו שאנחנו זרעים"]. סביב העץ היתה רשימה ארוכה מאוד עם שמותיהם של אנשי ונשות תקשורת ורפואה שנהרגו בעזה.
דיא, פלסטיני יליד עזה שחי בארה"ב אבל עבד בעזה במהלך המלחמה, היה על הספינה. הוא דאג לנהל שיחות וידאו קהילתיות בין הצוות הרפואי על הסיפון לבין צוותי רפואה בעזה. הוא סיפר על הזוועות שראה שם, וגם על תחושת האשמה שמלווה אותו מאז שעזב. תחושת האשמה דחפה אותו לנסות לחזור.
לא מוותרים, למרות הסיכוי הקלוש להגיע לעזה. אחת מספינות משט ה"סומוד" יוצאת מברצלונה (צילום: פדרו מאטה / CC BY-NC-ND 4.0)
FFC הוא ארגון מהסוג שליברלים במערב היו אמורים לעוף עליו. הוא פמיניסטי, לא אלים ומשקף במבנה שלו את האופי הבינלאומי של תנועת הסולידריות. אולם אף שהמשטים שארגן הצליחו לא מעט פעמים לייצר כותרות, הוא לא ממש מוכר. ארגון IHH, שארגן את משט המאווי מרמרה ב-2010, שייך לקואליציה של ה-FFC.
באותה הפעם, צוות הספינה לא עבר תדרוך ראוי לפני ההשתלטות של הצבא וניסה להגן על הספינה בכל אמצעי שהיה זמין להם – מוטות, כיסאות, שרשראות ברזל. החיילים, לוחמי יחידת העילית של חיל הים – השיבו בירי והרגו עשרה ממשתתפי המשט. בעקבות התקרית הזאת, ה-FFC הידק משמעותית את הנהלים בנוגע להכשרת צוותי המשטים בשיטות של התנגדות לא-אלימה.
גם אנחנו על ה"מצפון" עברנו תרגולים יומיים בהכנה לקראת רגע ההשתלטות. השתתפנו בדיונים ארוכים (מדי) על איך נפגין עמדה שהיא התנגדותית ולא מתפשרת, אך גם לא אלימה במובהק; איך נחזיק את הידיים פתוחות אבל לא מושטות למעלה בכניעה; האם נשיר או רק נהמהם את ההמנון הפרטיזני "בלה צ'או" וכו'. היה ברור מאוד שכולם מפחדים מחזרה על אירוע ה"מרמרה". אנשים ראו מה ישראל עשתה בעזה, ולכן המפגש הצפוי עם שייטת 13 (הם הכירו את השם) עורר חשש לא קטן.
בדיעבד רוב ההכנות היו מיותרות. לא היה לנו זמן לשיר או להמהם, או אפילו לעבור על מספרי הברזל. ציפינו לספינות של חיל הים ולהתראה של 40 דקות לפני הפלישה, אבל בסופו של דבר הגיע כוח של צנחנים בשני מסוקים ב-5:00 בבוקר ב-8 באוקטובר, והעניק לנו בקושי חמש דקות לעטות מצופים. תוך דקות ספורות, כלי הנשק של הצנחנים הוצמדו לפנינו, והחל תהליך ארוך של מיון וחיפוש. עברו 12 שעות עד שהגענו לנמל אשדוד.
החיילים שהחזיקו אותנו כשבויים היו, יש לציין, פחות או יותר הגונים. ניכר היה שהם סקרנים כלפינו כמעט באותה מידה שהיו חדורי משימתיות. זה לא הפך את החוויה של היות נתון לחסדיה של חבורה של בני 19 עם כיסוי על הפנים ליותר נסבלת. אני מזכיר את זה רק כדי להבהיר את הפער בינם לבין היחס שקיבלנו ברגע שעברנו, בנמל אשדוד, לידיה של משטרת ישראל, שם התברר למי שהיה ספק באיזה משטר אנחנו חיים.
השוטרים בנמל אשדוד הבהירו לנו מי בעל הבית שלהם – בן גביר. הספינה "מצפון" מגיעה לחוף באשדוד, ב-8 באוקטובר 2025 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)
הרושם שלי היה שהשוטרים כולם, בלי יוצא מן הכלל, רואים את עצמם כחלק מכוחותיו הפרטיים, הצבאיים למחצה, של איתמר בן גביר. איך אני יודע? כי כולם התעקשו להבהיר לי זאת בכל הזדמנות שרק היתה להם, בדרך כלל בתוספת כיפוף היד שלי (מתישהו במהלך שלושת ימי המעצר שלי איבדתי קצת תחושה ביד ימין) או הידוק נוסף של האזיקים על ידיי ועל רגליי.
אני לא יכול להעיד ממקור ראשון על תנאי המעצר של חבריי למשט, כי בתור אזרח ישראלי, הפרידה אותי המשטרה מהם ברגע הירידה לנמל באשדוד. אבל שמעתי כבר מספיק עדויות ממשתתפי ה"סומוד" כדי לקבל מושג על מה שצפוי להם. רוב משתתפות ומשתתפי ה"סומוד" כבר חזרו למולדתם, והתראיינו על כל במה אפשרית כדי לספר על חוויית המעצר. כיוון שמשט ה"סומוד" קיבל הרבה יותר תשומת לב תקשורתית מאשר המשט שלנו, אני מניח שחבריי וחברותיי ל"מצפון" יקבלו יחס גרוע אף יותר.
אם התועלת היחידה שנפיק מהמשט הזה הוא חשיפת הברוטליות האטומה של משטרת ישראל על הבמה הבינלאומית, דיינו. אלא שזו לא התועלת היחידה. במהלך המשט סיפרה לנו הוויידא כי חיל הים עסוק בנו, ולכן הדייגים בעזה יכלו לצאת לדוג באופן חופשי יחסית. בפעם הראשונה בשנתיים האחרונות – לצאת לדוג. היו גם ניצחונות קטנים אחרים.
לי ברור שסירות כאלה ימשיכו לשוט לעזה, גם כעת בימי "הפסקת האש" המהוססת, כל עוד ישראל תמשיך לטעון לזכותה לשלוט בחלק כלשהו מרצועת עזה, כולל המרחב הימי שלה. דרישת ה-FFC היתה ונותרה אחת – הסרת המצור הימי על עזה ופתיחת חופה לתנועת ספינות מכל סוג. זו דרישה שפוגעת בליבו של המשטר הקולוניאלי הישראלי. חזונו של ה-FFC הוא דה-קולוניזציה שבאה מלמטה, מנשים רגילות שפשוט מסרבות להכיר במצב הנוכחי.
מה יש לשמאל הישראלי להגיד לתנועה כזאת? אני שואל כי נשאלתי את השאלה הזאת, בצורות שונות אומנם, על ידי רבים מהנשים והגברים שפגשתי לקראת ההפלגה ובמהלכה. היתה כלפיי הרבה מאוד סקרנות, שכן על הספינה הייתי היהודי-ישראלי היחיד שגדל בארץ.
התעניינו באירועים של "מסרבות". מעצר במהלך הפגנת תמיכה בסרבנית יונה רוזמן, מחוץ ללשכת הגיוס בחיפה, ב-17 באוגוסט 2025 (צילום: אורן זיו)
שאלו אותי איפה אתם (כלומר המתנגדים הישראלים להשמדה), למה לא רואים אתכם? את הראיות המועטות לקיומה של תנועת התנגדות בחברה הישראלית ליקטו שם כמו אוצרות יקרי ערך. שלושה אנשים שונים הראו לי בגאווה את הסרטון שבו חברות "מסרבות" שורפות את צווי הגיוס שלהן. משהו דומה קרה עם תיעוד הקבוצה האמיצה שחסמה טנקים בכניסה לעזה, כשהיינו בדרכנו לשם. הרגשתי תשוקה גדולה בקרב המשתתפים, שהגיעו מרקעים ואמונות שונות, להבקיע את החומה וליצור קשר עם ישראלים שיוכלו להילחם לצידם.
בשנתיים האחרונות דובר הרבה על "בגידת השמאל הפרוגרסיבי" בעולם. אבל האמת היא שבשעה שהשמאל הגלובלי מפנה את תשומת ליבו הקולקטיבית לפלסטין, כפי שעשה בעבר ביחס למקומות אחרים בעולם, הוא להוט למצוא שותפות מקומיות. אלא ששותפויות כאלה אינן נוצרות מדיונים בלתי נגמרים על מהי המידה הנכונה של ההתנערות מהחמאס, או עד כמה כל אחד מרגיש עמוק בלב שהדגל הפלסטיני מייצג אותו. שותפויות כאלה, כמו שהחוויה על סיפון ה"מצפון" הבהירה לי שוב, נוצרות תוך כדי מאבק.
ולנו, כישראליות וישראלים, יש הרבה מה לתרום למאבק הזה. אנחנו חיים בלב המפלצת, בבטנה, מוקפים במפעלים שמאכילים אותה, במשרדים שמנהלים אותה, בעורקי התחבורה שלה. ברגע שנשכיל לזהות שהאויב שלנו הוא אכן אותו אויב שהשמאל הגלובלי מכיר כל כך מקרוב – קולוניאליזם שהופך לפשיזם ג'נוסיידי, סיפור מוכר ובנאלי גם באכזריות שלו – נבין אולי את האחריות שמוטלת עלינו.
ראינו כבר את טבעו האמיתי של המשטר הזה. ראינו שהוא לא נרתע גם מהקרבת חייהם של אזרחים ישראלים כדי לשרת את מטרות העל שלו. כולנו יודעים שאין הסכם הפסקת אש שמסוגל לעצור אותו לאורך זמן מגל נוסף של טיהור אתני ומרחץ דמים. עלינו מוטלת האחריות לוודא שזה לא יקרה. עלינו לגלות מחדש את המורשת העשירה של תנועות שמאל אנטי-קולוניאליות בעבר הרחוק והקרוב, וליישם את לקחים שלה בעצמנו. עלינו לגלות מחדש את ארגז הכלים העצום של התנגדות אזרחית לא אלימה ולא מתפשרת. עלינו להושיט יד לאלה בעולם שקוראים לנו להצטרף.
העבודה רק התחילה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
