כשפליטים הופכים למתנחלים

עבור הפליטים היהודים שמגיעים לשדה התעופה בן גוריון בשבועות האחרונים, במנוסה מההתקפה של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, על מדינתם, כל בית שלא נמצא תחת הפצצה רוסית הוא חוף מבטחים. אבל לנוכח התוכניות של ישראל לשכן אותם גם בהתנחלויות יהודיות בגדה המערבית הכבושה ובנגב – במקומות שבהם פלסטינים נדחקים ומגורשים מבתיהם – אותם פליטים כבר לא יכולים להיות מוגדרים אך ורק כקורבנות.

המתח הזה מתמצת בצורה מושלמת סיפור גדול בהרבה: הסיפור של הציונות מאז תחילת המאה ה-20, וכיצד הכוונה האצילית להציל חיים ולהתנגד לדיכוי משמשת בסופו של דבר להצדקת דיכוי של עם אחר.

זהו סיפור של מנושלים וחלשים, שהפכו לסוכני נישול בעצמם; של אירופאים שרואים את גבם של פליטים יהודים שנמלטים על חייהם, בזמן שאנחנו, הפלסטינים, רואים את פניהם של החיילים והמתנחלים משתלטים על אדמתנו ועל בתינו.

הבהירות הרבה שבה רואים פליט הופך מיד – בתוך כמה שעות או ימים – למתנחל, ומשמש כמגן בחזית המלחמה הדמוגרפית-גיאוגרפית של ישראל נגד עצם נוכחותם של הפלסטינים הילידים בין הנהר לים, מדגימה את התמונה המסובכת יותר.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה צריך לב של אבן כדי לא להזדהות עם סבלם של היהודים באירופה. לא נדרש להיות ציוני כדי להביע סימפתיה ליהודים שנמלטו מהפוגרומים בתחום המושב (השטחים שיועדו ליהודים באימפריה הרוסית), למשל; או לאלפרד דרייפוס, שהרשעתו הכוזבת בבגידה על ידי צרפת, בגלל יהדותו, היתה אחד מהגורמים שהשפיעו על הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, ב-1897.

מאמרו המפורסם של אמיל זולא, "אני מאשים!", שיצא להגנתו של דרייפוס, לא הגיע מלהט ציוני כלשהו. לעומת זאת, ברנרד לזאר, יהודי גאה שהגן על דרייפוס, לא אימץ את הפתרון של הרצל ל"שאלה היהודית".

רבים טענו שהציונות לא ממש דחתה את הלוגיקה של האנטישמים האירופאים, כמו אלה שרדפו את דרייפוס, אלא דווקא אימצה את ההיגיון המרכזי שלהם: שמדינות לאום צריכות להיות טהורות אתנית ושייכות לקבוצה אתנו-לאומית אחת, ממש כמו שבית פרטי שייך לבעלים אחד. הציונות קיבלה את הלוגיקה האקסקלוסיבית של הלאומיות האתנית, והאמינה שהגיעה הזמן שליהודים יהיה בית פרטי משלהם. בכך, היא הפכה מקורבן לתוקפן.

אם מקדישים תשומת לב לאופן שבו התעמולה הישראלית מתמודדת עם אנטישמיות וקורבנות, אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו עדיין חיים בסוף המאה ה-19. אבל בניגוד לעיוות המציאות הזה, קורבנוּת אינה עוברת בד.נ.א של קבוצות אתניות, אלא מצב היסטורי מקרי, שתלוי ביחסי הכוח הקיימים בקונסטלציה ובתקופה פוליטית, חברתית וכלכלית. יחסי הכוח שקיימים בישראל-פלסטין כיום אינם זהים לאלה שהיו קיימים באירופה בסוף המאה ה-19; המתנחלים בחברון אינם היורשים חסרי האונים והמדוכאים של אלפרד דרייפוס.

אפשר היה להגן על דרייפוס נגד הפיכתו הגזענית לשעיר לעזאזל על ידי המדינה הצרפתית מבלי להתחייב לשיח לאומי כזה או אחר, ובמקום זה לצאת נגד האנטישמיות מתוך מסגרת ליברלית של זכויות אזרח וזכויות פוליטיות. אבל גם אפשר לטעון שהזכויות הפרטיות האלה אינן מספיקות, מכיוון שיהודים רבים באירופה חשו עצמם כקולקטיב, ולכן לא היו מוכנים להסתיר או לוותר על זהותם היהודית כדי לקבל אזרחות שווה. כפי שחנה ארנדט כתבה: "כאשר תוקפים אותך משום היותך יהודיה, עליך להתגונן כיהודיה".

אך ההגנה הזאת עדיין אינה זהה אוטומטית לציונות. החזון של זכויות קולקטיביות ליהודים מעולם לא היה הומוגני. היו מי שחשבו שניתן להשיג את הזכויות האלה בתוך אירופה. אחרים רצו לעזוב את אירופה גיאוגרפית, אבל להצטרף להיסטוריה ולרעיון המכונן שלה ממקום אחר, באמצעות אימוץ דמותה של מדינת הלאום המודרנית כפי שנהגתה באירופה, תוך כדי יישום הפרויקט הפוליטי עצמו מחוץ לגבולות היבשת; או, אם לומר את זה בצורה מפורשת: להפוך לאירופאים מחוץ לאירופה.

בקבוצה האחרונה הזאת, היו מי שהסתכלו לכיוון ארגנטינה או אוגנדה, ואחרים התעקשו להתיישב בפלסטין – או בניסיון להשיג שגשוג תרבותי תחת האימפריה הע'ותמאנית, או בצורה של לאומיות פוליטית יהודית ריבונית.

אפילו מי שרצו להקים קולקטיביות לאומית יהודית ריבונית בפלסטין וראו בכך פתרון לאנטישמיות האירופית, לא היו תמימי דעים בתמיכתם במדינה לאומית-אתנית ליהודים; חלקם היו מוכנים לקבל מדינה דו-לאומית ליהודים וערבים בתוך יחידה טריטוריאלית אחת. אפילו היום, אחרי שמדינת לאום יהודית בלעדית קיימת כבר יותר מ-70 שנה, עדיין מתקיים דיון (תיאורטי ברובו) בין אלה שמוכנים להגביל את הריבונות של המדינה הזאת לחלקים מפלסטין, ואחרים שמתעקשים לבסס ריבונות יהודית על כל המרחב וליישב יהודים בכל חלק ממנו – גם באמצע חברון.

הסיפור הפוליטי הפנימי של הציונות הוא במובנים רבים סיפור התבוסה של מי שנמצאים בצד השמאלי לכאורה של הציונות לצד ה"ימני": הציונים התרבותיים, שהאמינו במרכז יהודי רוחני (במקום מדינה) בפלסטין, הפסידו לציונים הפוליטיים, שהתעקשו על ריבונות ומדינה. הדו-לאומיים, שהאמינו בריבונות פוליטית משותפת עם הפלסטינים, הפסידו למי שהתעקשו על מדינה יהודית טהורה. ואלה שביקשו להגביל את גבולות ישראל, שאנחנו מכנים כיום "השמאל הציוני", ממשיכים להפסיד לאלה שרוצים להרחיב את הטריטוריה.

יהיו אשר יהיו הסיבות לכך שהציונות הלכה בדרך הזאת, הבעיה האמיתית כיום היא שישראל השתלטה כמעט על כל פלסטין ההיסטורית, והמתנחלים שהתיישבו בחברון רוצים שנאמין שהם עדיין מדברים בשמו של דרייפוס, כדי לבסס את עליונותם המוסרית ביחסיהם עם הפלסטינים. הם רוצים לקחת הון סימבולי מעידן אחר ויבשת אחרת, שאז היהודים היו מיעוט חסר אונים ונרדף, ולהשתמש בו כאן ועכשיו – כשישראל היא כוח כובש, מעצמה אזורית צבאית, ואימפריה כלכלית.

אותו דבר נכון לפליטים האוקראינים. מדינת ישראל מנצלת את מצוקתם בכך שבמקביל להעניק להם מקלט בטוח, היא הופכת אותם לחלק מהמאבק על האדמה. זה כאילו שהמדינה אומרת: "אנחנו מוכנים להציל אתכם כל זמן שנוכל להשתמש בכם במלחמה הדמוגרפית שלנו". גופו של הפליט היהודי הופך כך לנשק שמופעל נגד הפלסטינים.

העובדה שהיהודים היו הקורבנות באירופה – אזרחים סוג ב' שנרדפו באלימות, עמדו בפני רצח עם והפכו לפליטים – לא צריכה למנוע מאיתנו לראות את העובדה שמדינת ישראל, בהצדקת עצמה כמקלט לקורבנות האלה, הפכה את הפלסטינים לעם של פליטים ואנשים חסרי מדינה בזמן שהיא כובשת, צרה ומפלה נגד הפלסטינים שנותרו במולדתם. בדומה לך, הנישול והקולוניזציה הציונית של פלסטין לא צריכה להעלים את העובדה שהיהודים סבלו במשך מאות שנים באירופה, והיו זקוקים לפתרון דחוף למצוקתם.

רק אחרי שנכיר באופן מלא בשתי ההשקפות האלה, נוכל להתחיל שיחה משמעותית בין שני העמים – כזאת שמפייסת בין עברם לעתידם.

ד"ר ראיף זריק הוא מרצה לתורת המשפט בקריה האקדמית אונו וחוקר בכיר במכון ון ליר, ועוסק בפילוסופיה של המשפט ופילוסופיה פוליטית. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס