כשנה לתוך המגיפה, האסירים הפלסטינים עדיין מנותקים מהעולם

ארגוני זכויות אדם ומשפחות של אסירים פלסטינים הגישו בחודש שעבר עתירה לבג"ץ בדרישה משירות בתי הסוהר (שב"ס) לאפשר לאסירים שמוגדרים ביטחוניים קשר טלפוני עם בני משפחתם.

מאז התפרצות מגיפת הקורונה, במשך חודשים ארוכים נמנעו מהאסירים ביקורי המשפחות, ובמקביל אין לאסירים פלסטינים שמוגדרים ביטחוניים גישה לטלפונים ציבוריים, כפי שניתנת לאסירים פליליים ואף לאסירים ביטחוניים יהודים. כך, למעשה, האסירים הפלסטינים היו מנותקים מהעולם החיצון רוב שנת 2020.

פקודת האסירים הביטחוניים קובעת באופן גורף כי אין לאפשר לאסירים תחת הגדרה זו לקיים קשר טלפוני. הפקודה יוצרת אבחנה בין האסירים הביטחוניים ליתר האסירים, שעליהם חלה הפקודה הכללית, המאפשרת קשר טלפוני.

בעתירה דורשים הארגונים לאפשר לאסירים הפלסטינים לקיים קשר טלפוני רציף עם בני משפחותיהם בתקופות שבהן נמנעים ביקורים – כפי שקרה בחודשים האחרונים בעקבות הסגר או כאשר היו התפרצויות קורונה בבתי הכלא או באזורים בגדה שמהם הגיעו המשפחות לביקורים.

"מאוד קשה לנו בתקופה הזאת", סיפרה ל"שיחה מקומית" מ', אמו של אסיר פלסטיני בשנות העשרים לחייו, הכלוא לתקופה ארוכה בבית סוהר בדרום הארץ. "אנחנו לא יכולים לבקר אותו, וחוששים מאוד".

לדברי האם, מאז פרוץ המגיפה היא ביקרה את בנה רק פעם אחת ביולי, ואביו ביקר אותו פעם נוספת. לפני הקורונה זכתה המשפחה, שמתגוררת בגדה המערבית, לביקור פעם בחודש. "במהלך שנת 2020 ביקרתי אותו רק פעם אחת. קשה לנו לא לקבל ממנו חדשות, ושהוא לא יכול לשמוע מה קורה אתנו. אנחנו חוששים גם מהתפרצות של הקורונה בתוך בית הכלא. אם הוא יחלה, לא תהיה לנו דרך לדעת זאת", אומרת האם.

לגבי העתירה לאפשר שיחות טלפון לאסירים הוסיפה אמו של האסיר: "הלוואי. זה יקל עלינו לשמוע את הקול שלו, לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשנו. אין טלפונים רשמיים (ציבוריים ; א"ז) אצלם, אם יהיו שיחות, נוכל לשמוע מה שלומו".

בעתירה נכתב כי הפיכת מצב החירום לשגרה מחייב שינוי מצדו של שב"ס. "בחלוף תשעה חודשים מאז התפרצות המגיפה, כשהמצב החירומי ממשיך ועמו גם הפגיעה ביכולתם של כלואים לקבל ביקורי משפחה, עולה צורך נואש להביא להסדרת סוגיית הקשר הטלפוני של כלואים המסווגים כ'ביטחוניים', ככל ששגרת הביקורת משתבשת על רקע משבר הקורונה", נכתב בעתירה.

לעתירה שותפים הארגונים המוקד להגנת הפרט, א-דמיר, אלמיזאן, רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, הוועד הציבורי נגד עינויים, עדאלה והורים נגד מעצרי ילדים. מדובר בעדכון לעתירה שהוגשה במרץ בשנה שעברה, ותוקנה לאחר שההגבלות הזמניות התחדשו בכל סגר מחדש. כך, בסגר הראשון נמנעו ביקורי משפחות ועורכי דין במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן בכל סגר הופסקו הביקורים, והוטלו הגבלות נוספות בהתאם למצב הקורונה בגדה ובתוך בתי הכלא.

לדברי עו"ד נדיה דקה מהמוקד להגנת הפרט, "אין הצדקה לפגיעה בזכות לחיי משפחה של הכלואים. מצב החירום של מניעת ביקורים הפך לשגרה בשנה האחרונה". דקה אומרת כי כיום הביקורים מוגבלים על ידי כך שהם אינם מוחרגים מהוראות הסגר, ולכן נאסרים על כל האסירים, אך אסירים פליליים זוכים לשיחות טלפון.

"הם (שב"ס; א"ז) ידעו למצוא פתרונות כבר באפריל בצורה של שיחות וידיאו בפסח למשל. לגבי אסירים ביטחוניים ההגבלות יותר חריפות, כי אין גישה לטלפונים. ההגבלה בביקורים פוגעת ברמה יותר קשה, ולא טרחו למצוא פתרון כבר כמעט שנה", אומרת דקה.

דקה מביאה לדוגמה את כלא גלבוע: במהלך נובמבר לא נרשמו ביקורים בגלבוע; מתחילת דצמבר משפחות פלסטיניות לא יכלו לבקר בגלל התחלואה בגדה; ובסוף דצמבר החל הסגר, שהוביל לכך שבפועל לא התקיימו ביקורים מסוף ספטמבר.

הארגונים דורשים בעתירה להתיר קשר טלפוני לכלואים, לחולי קורונה מאומתים או לכאלה שנחשפו לחולי קורונה ונמצאים בבידוד. דרישה זו מתבססת על עדויות שהתקבלו מכלואים שחלו בקורונה ושהו בבידוד במשך שבועות ממושכים, אך נמנעה מהם האפשרות לשוחח עם בני משפחותיהם ולעדכנם במצבם הבריאותי.

בתצהיר שצורף לעתירה מובא סיפורה של מי חליל, אשתו של האסיר עאיד חליל, שלא פגשה את בן זוגה, המאושפז במרכז הרפואי של שב"ס מאז פברואר 2020. במרץ הופסקו הביקורים, וגם לאחר שחודשו, היא לא הורשתה להגיע בגלל התפרצות קורונה באזור מגוריה.

בדצמבר נודע לחליל שבן זוגה הועבר לבית החולים, שם עבר ניתוח מעקפים מסובך. בעזרת ארגון רופאים לזכויות אדם היא ביקשה לאפשר לה שיחה טלפונית עמו, אך בקשתה לא נענתה. בהמשך נודע לה כי בן זוגה הוכנס לבידוד לאחר שבא במגע עם איש שב"ס שחלה בקורונה. את המידע קיבלה רק אחרי פנייה של ארגון א-דמיר בבקשה לאפשר לה ביקור בכלא.

בשיא הגל הראשון של הקורונה, באפריל 2020, עתרו לבית המשפט המוקד להגנת הפרט, הוועד נגד עינויים וארגונים נוספים, בדרישה לאפשר לאסירים קטינים שיחות טלפון. בעקבות העתירה גיבשו בשב"ס נוהל, שמאפשר לאסירים קטינים לשוחח עם בני משפחותיהם אחת לשבועיים למשך כעשר דקות. על פי העתירה, קטינים המוחזקים בבתי כלא שאינם דמון לא זכו לקשר רציף ותדיר עם הוריהם. העתירה דורשת להסדיר מנגנון קשר טלפוני למשפחות גם לכלל האסירים הקטינים.

במרץ פרסמנו שביקורי המשפחות בוטלו והתייעצות טלפונים עם עורכי דין התאפשרה רק לקראת דיון קרוב. עורכי דין סיפרו אז, כי הקשר אתם לא רק לקראת דיונים מאפשר לאסיר לקבול בזמן אמת על תנאי מעצר או על התנהגות של הרשויות.

באפריל, עם היציאה מהסגר הראשון, ההקלות לציבור הרחב פסחו על האסירים. בתגובה לעתירה שהגישו ארגונים לקראת חודש הרמאדן, הסכימו בשב"ס לאפשר שיחה חד פעמית לכלואים לבני משפחתם, אך בדיקה שערכנו העלתה כי רק רבע מהאסירים ביצעו שיחה כזו, ובחלק מבתי הכלא כלל לא הוצעה להם האפשרות.

במוקד להגנת הפרט מציינים כי לאור העובדה שפיילוט לטלפונים לאסירים פלסטינים בגירים כבר יצא לפועל בכמה אגפים, המדינה לא יכולה לטעון שאין אפשרות ליישם מהלך כזה לכלל האסירים. לדברי עו"ד דקה, "אחרי שחלף כל כך הרבה זמן מאז התפרצות הקורונה והפיילוט, שב"ס לא יכולים לומר שהם לא ערוכים. אם הם רוצים, ניתן למצוא פתרון".

הפיילוט המדובר התחיל בעקבות שביתת הרעב שהתקיימה לפני כשנתיים, ובמסגרתו מותקנים טלפונים ציבוריים באגפים ביטחוניים, וכל אסיר מקבל שלוש שיחות של עד רבע שעה בשבוע. הפיילוט מיושם כיום באחד האגפים בכלא דמון, באגף בכלא רמון ובאגף בכלא קציעות. במסגרת הפיילוט מקבלים כ-300 אסירים (כולל הקטינים) גישה חוקית לטלפון.