כשבתי חולים הופכים לזירת קרב: הלוויה של אבו עאקלה כמקרה מבחן

רבים מאיתנו, בין אם שנכחו בלוויה ההיסטורית של העיתונאית שירין אבו עאקלה בירושלים או שצפו בה מעל מסכי הטלוויזיה או הטלפונים הניידים ברחבי העולם, התקשו להכיל את עוצמת האלימות חסרת הבושה, הגסה והנקרו-פוליטית שרסנה הותר באותו יום, לפני חודש בדיוק.

במפגן מחריד של אכזריות, משטרת ישראל התנפלה על נושאי ארונה של אבו עאקלה בשעה שניסו להביא את גופתה מבית החולים אל הכנסייה ומשם אל בית הקברות, ובעקבותיה אלפי פלסטינים אבלים, שהגיעו מכל רחבי הארץ. זו היתה תזכורת לכך שבעיני המשטר הישראלי, לפלסטינים אסור אפילו להתאבל.

רגע מסוים בתהלוכה האלימה הזו נחרת בזכרוננו. גווארה אל בודיירי, עמיתתה העיתונאית של אבו עאקלה, וחברתה לאורך מהלך חייה, סיקרה את ההתקפה של המשטרה בחצר בית החולים סנט ג'וזף בשייח' ג'ראח. סרטונים שצולמו במקום הראו עשרות שוטרים ישראלים פולשים לתוך בית החולים, משליכים רימוני הלם וגז, הודפים את המתאבלים לתוך הבניין ופוצעים חולים ומבקרים תוך כדי נזק לרכוש. בקול רועד, אל-בודיירי דיווחה: "הארון לא נפל… הם יורים בחצר בית החולים. אנחנו מדברים על בית חולים, לא על שדה קרב".

בניסיון להצדיק את ההפרה הבוטה של כבוד המתים והחיים, משטרת מחוז ירושלים טענה כי הם אך ורק ניסו להחזיר את הסדר באמצע "מהומה", כלומר טקס ההלוויה עצמו.

המשטרה הוסיפה וטענה שנושאי הארון, שאותם תיארה כ"המון", פעלו נגד רצון משפחתה של אבו עאקלה בכך שלקחה אותו לעבר המתאבלים, טענה שאחיה של אבו עאקלה דחה באופן נחרץ כ"בלתי סבירה ולא נכונה", בעודו מגנה את המשטרה על השימוש ב"כוח קיצוני, אכזרי וברוטלי". השלטונות ביקשו לצייר את המתאבלים הפלסטינים – ובתוך כך, את הנפת דגלי פלסטין – כפרובוקציה שדרשה את התערבות המשטרה, והשתמשו בנוכחות האנשים כתירוץ להפיכת בית החולים לזירה של דיכוי.

בעוד אנחנו מנסות להבין את האלימות נטולת הרסן של ישראל – אדישה למבטו של העולם ובטוחה בחסינות שלה – חשוב שנכיר את האופי הנחרץ במיוחד של ההתקפה המשטרתית על בית החולים סנט ג'וזף, ועד כמה היא מבטאת את חוסר האכפתיות המוחלט של ישראל כלפי חובתה להגן על בתי חולים פלסטיניים כמוסדות נייטרליים ולהבטיח את ביטחונם של החולים ושל הצוות הרפואי, כפי שדורש החוק הבינלאומי.

עלינו גם לזכור בראש ובראשונה כי המשטרה – בנוסף לכך שהיא מכשיר של כוח כובש, שמראש לא היה אמור להימצא במזרח ירושלים – איננה מקור של ביטחון לפלסטינים, אלא ההפך מכך. זה הוכח לאחרונה שוב במהלך "מצעד הדגלים" ביום ירושלים, כשאלפי יהודים לאומנים קיצונים צעדו דרך שער שכם והרובע המוסלמי של העיר העתיקה, קראו קריאות גזעניות והתקיפו בעלי חנויות ותושבים פלסטינים שעמדו בפתחן. בעוד המשטרה משתפת פעולה עם הצועדים ומספקת להם הגנה, הם עצרו באותו זמן עשרות פלסטינים, במהלך ואחרי הצעדה עצמה. לא נדרש הרבה כדי שאותה משטרה תפר את האוטונומיה של בית חולים פלסטיני.

במקום זה, אף שהתקשורת והקהילה הבינלאומית תיארו את המתקפה על בית החולים סנט ג'וזף כאירוע יוצא דופן, זו כלל לא הפעם הראשונה שכוחות ישראליים פושטים על בתי חולים במזרח ירושלים. למעשה, בתי חולים פלסטיניים בעיר משמשים כבר שנים רבות מטרה לפלישות חוזרות ונשנות ולפגיעה בזכויות, במיוחד בית החולים אל מקאסד שבשכונת א-תור.

במקרים מתועדים רבים, כוחות מג"ב פשטו על בתי חולים במטרה לעצור מפגינים, בעוד מקבלים טיפול רפואי בפגיעות בהם, ודרשו מהצוות למסור לידיהם רשימות וגיליונות רפואיים של הפצועים שמטופלים בבית החולים, תוך הפרה ברורה של החשאיות הרפואית. במקרה אחד, מפגין שנורה באש חיה בידי כוחות הביטחון של ישראל עזב את בית החולים לאחר שקיבל טיפול ראשוני בלבד, משום שחשש שייעצר ושביטחונו ייפגע עוד יותר.

ההתקפות האלה הן חלק מגישה כוללת בשטחים הכבושים – בגדה המערבית וברצועת עזה. רק בחודשים אפריל-מאי 2021, בזמן ההסלמה באלימות שהתפשטה מירושלים לעזה, הצבא ניהל 132 מתקפות על מגזר הבריאות בשטחים, תוך פציעה של צוותי בריאות, גרימת נזק לאמבולנסים, למתקנים רפואיים, מעצרים או החרמה של ציוד רפואי; 44 מההתקפות האלה אירעו במזרח ירושלים. התקפות אלה כמעט לא נחקרות אף פעם, איש לא נדרש לתת דין וחשבון, והקהילה הרפואית, המקומית או הבינלאומית, לא מגנה את ההתקפות האלה, ובכך חושפות את החסינות שממנה ישראל נהנית.

ראוי לציין את האדישות, ואולי אפילו הלגיטימציה, שהקהילה הרפואית בישראל מראה כלפי ההתקפות השיטתיות על מתקני בריאות ועובדי רפואה. ב-19 במאי, פחות משבוע אחרי הפשיטה לבית החולים סנט ג'וזף וההתקפה על לווייתה של אבו עאקלה, ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) הכריזה על שביתה כללית במחאה על האלימות כלפי צוות רפואי, לאחר שבני משפחתו של מאושפז שמת התקיפו רופאים ואחיות בבית החולים הדסה הר הצופים, מרחק קילומטר מבית החולים סנט ג'וזף. האירוע המחריד עורר בצוות זעם ציבורי רחב, מה שהוביל את הר"י לנקוט את הצעד הזה.

אולם כאשר עיתונאי הארץ ניר גונטז שאל את פרופ ציון חגי, יושב ראש הר"י, לגבי העובדה שלא גינה את אלימות המשטרה כלפי הצוות הרפואי בסנט ג'וזף, שלא לדבר על לשקול הכרזת שביתה בגללה, התשובה שלו היתה פשוטה. "כן. אתה צודק", אמר פרופ' חגי, "אנחנו לא רוצים. הארגון הוא ארגון א־פוליטי. אנחנו לא נכנסים לסוגיות כאלה פוליטיות". ההערה הזו מגלה הרבה על מה שהר"י, ולמעשה הציבור הישראלי, תופס כאלימות כלפי צוות רפואי, ואיזה צוות רפואי ראוי לסימפטיה ולהזדהות.

חוסר העניין כלפי צוותים רפואיים פלסטינים וכלפי הקהילות שלהם מופגן גם ברמה הסימבולית. במהלך מגפת הקורונה, החליט ראש עיריית ירושלים משה ליאון כי הדרך הטובה ביותר להצדיע לצוות של בית החולים סנט ג'וזף על עבודתו הקשה היא מטס מטוסי קרב מעל ראשם בערב יום העצמאות של ישראל, במה שליאון קרא לו "אירוע היסטורי ומרגש, המסמל את האחדות מול הווירוס". ה"מחווה" הזו ביטאה אטימות כלפי הפלסטינים, שהמדינה הזו כובשת, שאותם היא מפלה, ומזניחה באופן שיטתי בכל תחומי החיים, ושזכויותיהם נרמסות במכוון כדי שישראל תוכל לכפות עליהם את ה"אחדות" שלה.

המתקפה על הלוויה של אבו עאקלה היתה החוליה הכי בולטת ומצולמת בהתנהלות שיטתית של התקפות ישראליות על מתקני בריאות. היא גם הבהירה שוב שלגוף הפלסטיני אין הגנה, לא בחייו ולא במותו, לא בשדה הקרב ולא בבית החולים. הגיע הזמן שהקהילה הרפואית הבינלאומית תכיר בהיקף האלימות ובהיעדר הביטחון שבתי החולים הפלסטיניים סובלים מהם, ותדרוש להגן עליהם מפני הכוחות הישראליים.

אוסמה טאנוס הוא רופא ילדים, חבר ועד של רופאים למען זכויות אדם, וחוקר חבר במרכז FXB לרפואה וזכויות אדם באוניברסיטת הרווארד. ע'דה מג'אדלה היא מנהלת מחלקת שטחים כבושים בארגון רופאים לזכויות אדם. המאמר פורסם במגזין 972+. תרגום מאנגלית: מירון רפופורט