newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשאבא שלי קרא לי נאצית בעזריאלי

פעם היה אפשר לחלק את שיחות הסלון לשיחות על פוליטיקה ועל החיים. אבל היום ראיתי את הפחד בעיניים של אבא שלי, מספרות לי שכולם רוצים להרוג אותנו, והתהום שנפערה בינינו הותירה אותי ללא מילים

מאת:

כותבת אורחת: סו

כמו אחרון הטוקבקיסטים, אבא שלי שלח אותי היום לגור בברלין עם הבן הלא יהודי שאין לי. באמצע עזריאלי, קומה שנייה, בקפה עם שולחנות צפופים מידיי. חובשי כיפה ישבו מאחורינו, ובשולחן הצמוד אלינו שתי נשים עם שקית קניות של זארה שאכלו סלט ירוק וניסו כל השיחה לעשות עצמן לא מקשיבות למה שקורה בשולחן הסוער שלנו.

פעם היה אפשר לחלק את שיחות הסלון לשיחות על פוליטיקה ועל החיים. פעם, לפני עשר שנים. היום האוויר כל כך מתוח שזה שם כל הזמן. ואי אפשר כבר לעשות את ההפרדה. פעם יכולת להצביע לביבי או למרצ, לשים את הפתק בקלפי ולהמשיך את חייך, פעם יכלתי לגור באריאל ולהצביע לעבודה. הזוי, אולי, אבל זה רק נראה הזוי היום. אז זו הייתה דעה פוליטית, החיים עצמם היו העיקר ואף אחד לא היה מוגדר על פי הכיבוש.

> הרוקדים נקמה פורענות יקצורו

פתאום התהום הזו, בבית קפה, בלב עזריאלי. (פליקר, Anatoli Axelrod CC BY-ND 2.0)

פתאום התהום הזו, בבית קפה, בלב עזריאלי. (פליקר, Anatoli Axelrod CC BY-ND 2.0)

מה קרה במהלך השנים שהפך את ההגדרות לאלימות כל כך, חזקות, ומשפיעות כל כך? אולי גדלתי, התבגרתי, וזה תמיד היה ככה? אולי, אבל אני מסתכלת מסביב וגם על המבוגרים ממני וזו לא נראית לי הסיבה. חברה טובה שלי יצאה לדייט לפני כמה חודשים, היא אמרה שהוא היה מקסים ומצחיק וחתיך וכל מה שטוב. "אבל?", שאלתי. "אבל הוא מצביע ליברמן". זה סיכם את השיחה. לא הייתי צריכה להמשיך ולשאול למה הם לא המשיכו להתראות.

מה הקצין את מה, הפייסבוק והעיתונים, התקשורת והחדשות את האנשים או שזה היה הפוך? מה גרם לנו להאחז בדעות הפוליטיות שלנו כהגדרות עצמן של מי שאנחנו? "אני לא שמאלנית", אמרתי שנים, "אני שפויה".

ויותר מזה, עד היום אני יודעת שלא משנה איך תגדיר את עצמך או באיזו צד של המפה הפוליטית תהיה, הרי גם אתה רוצה שלום, לחיות בשקט, לא לסכן עוד ילדים, להכנס לאוטו ולהגיע לאירופה ובדרך לעצור בסוריה לקפה.

אבל הפחד, אוה הפחד. היום ראיתי אותו יותר מתמיד. בעיניים של אבא שלי, מספרות לי שכולם רוצים להרוג אותנו, כ ו ל ם. שהעם הגרמני צריך להיעלם על מה שהוא עשה, שאין עם פלסטיני, ושכן, מדינה אחת לעם אחד זו סיסמא נהדרת. והכל דרך פחד, הכל דרך הפילטר עם הכותרת- הם רוצים ברעתנו, זה לא משנה מי אלו, כל מי שהוא לא אנחנו. גם הוא הקצין, אבא שלי, תוך כדי החיים, או תוך כדי ויכוח והיום כבר כמעט לא נוסע לחו"ל, כי הכי טוב בבית, כי פה לא רוצים להרוג אותי.

והוויכוח? התחיל משיחה אחרת לגמרי, על החיים. על עבודה ודירה ומשכנתא, על נסיעה לחו"ל והקיץ שמתקרב. עברו כבר שנתיים אמרתי, תהיה עוד מלחמה, אי אפשר בלי, אנשים מתחילים לשכוח לפחד. ובסוף, כשכבר צעקנו, כל מה שניסיתי שיעשה זה שרק יודה, שיש כיבוש. לא משנה אם הוא חושב שזה טוב לנו, או רע לנו, או שבלעדיו היו משמידים אותנו, רק תגיד אבא, נכון שיש כיבוש, נכון שאנחנו שולטים בעם אחר, נכון שילדים בני 18 נשלחים לעשות שירות בלב אוכלוסיה אזרחית ומתמודדים עם דברים נוראיים? לא. אין! הוא צעק עליי בעיניים פעורות, מכה בידיו על השולחן ואומר לי, את מדברת כמו נאצים, את רוצה להשמיד אותנו. אין כיבוש ולא היה מעולם.

נותרתי חסרת מילים, התהום שנפערה בינינו באותו רגע תפסה אותי לא מוכנה. הדעות שלנו תמיד היו רחוקות אבל תמיד אהבנו כבני אדם, כאבא ובת. והיום הרגשתי שיד אחרת, זרה ואלימה נכנסה למרחב הקטן הזה בנינו והצליחה להרוס עוד חלקת אדמה שלא שלה.
קמתי, מניחה את שקית הלימונים שהוא קטף בשבילי מהעץ במושב על השולחן. והלכתי. בחניון המשולש, בקומה מינוס שתיים, סימסתי לאבא שלי "אתה עוד בקניון? אני לא רוצה לריב". הוא לא ענה.

(השם המלא של סו שמור במערכת. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+)

> תודה לכם יהודים טובים, תודה

 (Anatoli Axelrod פליקר (CC BY-ND 2.0)

שקית הלימונים נותרה על השולחן (Anatoli Axelrod פליקר (CC BY-ND 2.0)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf