כך נזרעו זרעי הג'נוסייד של היום בתוכנית ההתנתקות

צומת קריטית בדרך למותה של פרדיגמת שתי המדינות. פינוי כפר דרום בעזה, ב-18 באוגוסט 2005 (צילום: יוסי זמיר / לע"מ)

באוגוסט 2005, כשישראל יישמה את "תוכנית ההתנתקות החד צדדית" בעזה, תנועת ההתנחלות ספגה טלטלה קשה. התוכנית כללה פינוי 21 התנחלויות ברצועת עזה וארבע נוספות בצפון הגדה המערבית, ובסך הכול העברת כ-9,000 מתנחלים. התחושה היתה אז שהמדינה הגיעה לנקודת מפנה: מי שהורה על נסיגת הצבא הישראלי ופינוי התנחלויות לא חוקיות משטחים פלסטינים כבושים היה ראש הממשלה אריאל שרון, אחד מעמודי התווך של הימין הישראלי.

עשרים שנה לאחר מכן, ניתן להבין את האופן שבו ישראל ביצעה את פינוי ההתנחלויות שלה מעזה – ואת האופן שבו מוסגרו בסופו של דבר השלכות המהלך – כצומת קריטית בדרך למותה של פרדיגמת שתי המדינות. זה גם היה סימן מקדים למה שקרה בהמשך: לא רק היפרדות מהפלסטינים ודחיקתם לבנטוסטנים מצטמצמים והולכים, אלא השמדה ומחיקה שלהם.

בעשור שאחרי ההתנתקות, המחנה הלאומי-דתי הימני בישראל, בראשות הליכוד, הצליח להטמיע באופן עמוק את הרעיון שלא יהיה עוד פינוי התנחלויות. זה בישר את התבססותן, מאז 7 באוקטובר, של עמדות שנחשבו בעבר קיצוניות, שהתבטאה, למשל, בכך שבכירים ישראלים קידמו באופן גלוי את סיום הטיהור האתני של הפלסטינים, שלא הושלם בנכבה המקורית ב-1948. ואחרי מתקפת חמאס, המחנה הלאומי-דתי חישב במהירות מסלול מחדש וזיהה הזדמנות.

בשלב מוקדם מאוד, הרעיון שקנה לו אחיזה היה ש-7 באוקטובר אינו רק טרגדיה, אלא גם סימן ל"עידן של גאולה" ו"תקופה של נס" – התערבות אלוהית שמבשרת על הרחבת הריבונות היהודית בכל חלקי ארץ ישראל התנ"כית ועל בוא המשיח. סיעות עוצמה יהודית והציונות הדתית ביטאו אמונה זו לא פעם מאז. לצד התבטאותה הזכורה של שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, אמירות דומות נשמעו גם מרבנים צבאיים, פרשנים בתקשורת ודמויות ציבוריות אחרות.

>> הציבור בדיכאון, אז למה הימין באופוריה?

מפלגת הליכוד והממסד הפוליטי, שעסקו בקידום הסיפוח דה-פקטו של הגדה המערבית, ומתנחלים שביצעו פוגרומים בכפרים בגדה והגבירו את קצב גניבת האדמות, ראו כעת הזדמנות לארגון מחדש של סדרי העדיפויות: כבר לא צריך לוותר על עזה, אלא ליישב אותה מחדש. ניתן לבצע נסיעת מבחן לטיהור אתני במאה ה-21 בעזה, לפני שמיישמים אותו במלואו גם בגדה המערבית.

"עזה (ויריחו) תחילה" היתה סיסמה שהתייחסה בעבר ליישומה הראשוני של "הצהרת העקרונות" המקורית שנחתמה בין ישראל לאש"ף, שבמסגרתו קיבלה על עצמה הרשות הפלסטינית את תפקיד הממשל העצמי הראשון שלה, במה שהוגדר כאזורים הפלסטיניים בעזה ובעיר יריחו בגדה המערבית. ההופעה השנייה של "עזה תחילה" נגעה לתוכנית ההתנתקות של שרון, מתוך תפיסה אופטימית שעזה תהיה המקום הראשון מיני רבים שישראל תיסוג ממנו.

כיום, הסיסמה "עזה תחילה" מקבלת משמעות חדשה: עזה כמקום התחלתה של הגאולה המשיחית וחיסול העם הפלסטיני, או בעגה הישראלית העכשווית, "הניצחון המוחלט". לא מפתיע, אם כך, שארגון זכויות האדם הישראלי, בצלם, הזהיר בדוח האחרון שלו שאת המתרחש בעזה, מתכננים כבר לבצע גם בגדה המערבית.

הדרך מ-2005 עד 2025 לא היתה גזירה משמים, אבל קווי המתאר שלה ברורים כעת. את תוצאות ההחלטות הפוליטיות שהתקבלו אז יש לפרק או לעצב מחדש כיום. תיאור המסלול הזה מחדד את הצורך בחזון פוליטי חדש בכל פלסטין ההיסטורית, שיהיה חייב להגיע מחוץ לקונצנזוס הציוני.

הפלסטינים יידרשו למלא תפקיד מרכזי בעיצוב החזון הזה, ויצטרכו לעשות זאת מחוץ למגבלות הקשיחות של הרשות הפלסטינית שתלויה בסטטוס קוו כדי להתקיים. השאלה אם הפוליטיקה והחברה הישראלית יוכלו להתקדם מעבר לרגע הג'נוסיידי הזה היא שאלה קריטית, והיא תלויה במידה רבה בממשק בין הדינמיקה הפנימית המקומית לבין הלחצים החיצוניים. אך כל זמן שהלחצים האלה הם מוגבלים מאוד, הדינמיקה הפנימית אינה צפויה להשתנות מהותית.

הישגים משמעותיים לימין

כדי להבין את מורשת ההתנתקות, מועיל יהיה להיזכר, כנקודת התחלה, באופן שבו אריאל שרון עצמו הגדיר את כוונות המהלך ב-2005. מבקרים מימין התעלמו מכך, אך שרון הצהיר באופן גלוי שהנסיגה החד-צדדית נועדה להפיג את הלחצים שהופעלו לנסיגה עמוקה יותר בחלקים החשובים וההיסטוריים יותר שישראל כבשה בגדה המערבית.

חזונו של שרון לפלסטינים היה הכנעה קבועה, בלי זכויות פוליטיות, בדומה למודל הבנטוסטנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שממנו התרשם בביקור במדינה בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה. "משמעות תוכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני", אמר דב וייסגלס, ראש לשכתו של שרון. "כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים… ההתנתקות מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים".

במהלך ההתנתקות, ישראל פינתה בקושי 9,000 מכ-430 אלף ישראלים שהתגוררו אז מעבר לקו הירוק (כולל מזרח ירושלים), ונסוגה משטח שהיה רק 6% מהשטח שעליו היתה אמורה לקום מדינה פלסטינית לפי גבולות 1967 – ורק 1.5% מפלסטין המנדטורית ב-1948.

בזמנו, מבקרים פלסטינים הפנו את תשומת הלב למטרות המוצהרות של המנהיגים הישראלים: ההתנתקות נועדה לבסס את שליטת ישראל במקומות אחרים, לא לקדם הקמת מדינה פלסטינית או זכויות לפלסטינים. ועדיין, בחוגי השמאל-מרכז הציוני התעלמו מקולות אלה, ותמכו תמיכה מלאה בתוכנית שרון.

חזונו של שרון לפלסטינים היה הכנעה קבועה, בלי זכויות פוליטיות. ראש הממשלה אריאל שרון בסיור באזור שאליו הועברו המתנחלים מרצועת עזה, ב-5 ביולי 2005 (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)

תגובת המחנה הציוני הליברלי לכאורה נראית מוכרת: במקום להתבסס על ההתנתקות כדי לקדם הסכם שלום רחב יותר עם הפלסטינים, הם הדגישו את הצורך לאחדות בשורות היהודים הישראלים. נפתח עידן "צו הפיוס", ולעזאזל עם הפלסטינים. זה חשף את עומק דפוס החשיבה המתנחלי-קולוניאליסטי שהקיף את רוב המחנה הציוני, שבמסגרתו הפוליטיקאים הליברלים כשלו שוב ושוב בהטלת ספק במפעל ההתנחלויות ובעקירת פלסטינים בגדה המערבית כעניין עקרוני, והתנגדו רק לסוגיות של מיקום והיקף.

ייתכן שזו שגיאה לייחס לתנועת ההתנחלות הברקה אסטרטגית, ראיית נולד וסבלנות. אך בממלכת העיוורים, שתום העין הוא מלך. בהקשר הזה, למחנה המתנחלים הלאומי-דתי היו לפחות אידיאולוגיה קוהרנטית ואסטרטגיה ארוכת טווח שגיבתה אותה; הציונים הליברלים, ככל הנראה, חסרו את שתיהן.

בשנים לאחר ההתנתקות, תנועת ההתנחלות הפנתה את מאמציה לחיזוק האחיזה בצבא ובמערכת המשפט, ועודדה את צעיריה להפוך לקציני הצבא של העתיד. מהלך זה נושא כעת פירות. ראו, למשל, את מינוי אבי בלוט למפקד פיקוד המרכז, שאחראי על הגדה המערבית; או את מינויו העדכני יותר של ניצב בדימוס יורם הלוי למפקד המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים).

המוקד לא היה יישוב מחדש של עזה, מטרה שנחשבה לא ריאלית, אלא הבטחה שסיפורה של הרצועה ישמש כאזהרה. נסיגה משטחים אינה יכולה להצטייר בדמיון הציבור כדרך לעתיד טוב יותר – ולכן יש למתג אותה כאסון.

במובן הזה, לימין הישראלי היו כמה הישגים משמעותיים. הם וידאו שהנסיגה עצמה תהיה יקרה מאוד באמצעות השגת חבילת פיצויים מוגזמת למתנחלים, שלפי הערכות עלתה לאוצר 9 מיליארד שקל, מתוך מטרה להרתיע מפני נסיגה דומה מהתנחלויות בגדה המערבית. תנועת ההתנחלות יצרה גם אווירה של סכסוך פנימי קרב וקידמה את הרעיון שפינוי המוני בכוח בגדה המערבית יוביל למלחמת אזרחים.

אין זה ציני לטעון שישראל יצרה בכוונה את התנאים שהובילו להתנגדות פלסטינית מזוינת, באמצעות ביסוס מטריקס השליטה שלה בגדה המערבית והידוק המצור על עזה, כמעין אמירה, "תראו, ההתנתקות מעזה הרעה את המצב". וכך השתלט הנרטיב שלפיו בנסיגה מעזה ישראל הציעה מקדמה לשלום, וקיבלה טילים בתמורה – שקר שגם מנהיגי האופוזיציה חזרו עליו כמעט מילה במילה, מאהוד ברק ועד אהוד אולמרט. אם בוחנים את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים מאז 2005 ומציבים זאת מול הטענה שעזה היתה יכולה להפוך ל"סינגפור של המזרח התיכון", הרשעות הטמונה בשקר הזה מתבהרת באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

משחק סכום אפס

המחנה הלאומי-דתי חייב את הצלחתו במידה רבה לעובדה שהם היו היחידים שהיתה להם תוכנית, נחישות ונכונות להקרבה. מחנה השמאל-מרכז בישראל, לעומת זאת, היה כבר חלול למדי ב-2005. הציונות של מפלגת העבודה כבר לא הציעה חלופה שלטונית פרגמטית, ולא היה נרטיב קוהרנטי שהסביר באופן יעיל כיצד נסיגה חד-צדדית מעזה נועדה לחסום ולא לקדם את השלום.

פוליטיקאים מהשמאל-מרכז לא ניסו לטעון שניתן לשלב את חמאס, אחרי שהשתתפו בבחירות, בתהליך הפוליטי, כפי שקרה עם אינספור תנועות התנגדות מזוינות במאבקי שחרור שונים בהיסטוריה. הם גם לא התנגדו למצור ולסגר על עזה, לענישה הקולקטיבית שהוטלה על האוכלוסייה האזרחית, או לסבבי ההרס וההרג הרבים שקדמו לאוקטובר 2023. ואכן, כשבני גנץ השיק את הקריירה הפוליטית שלו בדצמבר 2018, הוא ביקש לקבל לגיטימציה באמצעות הדגשת המעורבות האישית שלו בהרג המוני בעזה.

כשבנימין נתניהו הוחלף לזמן קצר על ידי "ממשלת השינוי" של נפתלי בנט ויאיר לפיד, ביוני 2021, ישראל המשיכה לבסס את נוכחותה בגדה המערבית, הוציאה מחוץ לחוק עמותות פלסטיניות וחזרה על אותן האשמות שחוקות באנטישמיות נגד ארגוני זכויות אדם מובילים שהגדירו את ישראל כמדינת אפרטהייד. ממשלת בנט-לפיד אף המשיכה במדיניות של חיסול ומתקפות בגדה המערבית, וכן במצור על עזה. מרצ ומפלגת העבודה היו שותפות לממשלת האין שינוי הזאת.

ממשלת האין שינוי. יאיר לפיד ונפתלי בנט בדיונים לקראת הרכבת הממשלה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

נתניהו חזר לשלטון בדצמבר 2022 עם ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל. אך בתגובתם לתהליך ההפיכה המשפטית שלו, הפגנות ההמונים הפרו-דמוקרטיות ששטפו את המדינה התעלמו מהמכשול הגדול ביותר בפני מושג הדמוקרטיה הזה: הכיבוש והאפרטהייד.

אחרי 7 באוקטובר, רק נרטיב אחד זכה להדהוד רחב בישראל – מהקיצוניים שבנערי הגבעות ועד לצמרת הממסד הביטחוני – את כל מה שנעשה לפלסטינים, הם הביאו על עצמם. דוגמה לכך אפשר למצוא, למשל, בטענת ראש אמ"ן לשעבר, אהרון חליוה, ש"העובדה שיש כבר 50 אלף הרוגים בעזה היא הכרחית ונדרשת לדורות הבאים", ו"זה לא משנה עכשיו ילדים", או בהבטחת הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי לאשתו בבוקר 7 באוקטובר ש"עזה תיחרב".

אין בכך כדי לומר שחברה אחרת היתה נמנעת מתגובה להלם ולכאב של אירוע כמו 7 באוקטובר, שכלל הפרות של החוק הבינלאומי מצד קבוצות פלסטיניות מזוינות. אבל הרקע הרחב יותר מאפשר להבין כיצד מנעד רחב כל כך של הממסד הפוליטי הציוני התגייס לביצוע ג'נוסייד ולתמיכה בו.

כיום, המהות המתנחלית-קולוניאליסטית של הציונות נחשפה כמשחק סכום אפס. ניתן לראות זאת, למשל, בקווי היסוד של הממשלה הנוכחית, לפיהם: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". זו עמדה כמעט קונצנזואלית בקרב הפוליטיקאים הציונים, מקואליציית הימין הקיצוני השלטת ועד לאופוזיציה לכאורה: בהצבעה בכנסת בשנה שעברה, לא היה חבר כנסת ציוני אחד שתמך בהקמת מדינה פלסטינית, ורק קומץ של חברי כנסת מהשמאל היהודי התנגדו בהצבעה על הצהרה אחרת ביולי 2025 על סיפוח יהודה ושומרון.

ראו מה נעשה בגדה המערבית לפני 7 באוקטובר – הסמכויות החדשות שקיבלו הרשויות האזרחיות בשטחים הכבושים, בהובלת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ומשרד הביטחון – או שיתוף הפעולה המתמשך וההדוק בין הצבא למתנחלים חמושים. היזכרו במעללי ישראל בעזה כבר כמעט שני עשורים, הכוללים מצור שבמסגרתו הצבא הישראלי חישב את כמות הקלוריות הנחוצה לאוכלוסייה הפלסטינית כדי לשמור עליה ברמה הבסיסית הנחוצה לקיום. מחישוב הקלוריות הנחוץ כדי להימנע ממצב של תת-תזונה ועד להרעבה, הדרך קצרה יחסית.

מחישוב קלוריות ועד להרעבה, הדרך קצרה יחסית. ילדים בתור לקבלת מזון בעזה, ב-28 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

ההתנתקות הקלה על הסיפוח

שבע שנים אחרי ההתנתקות, כתבתי במאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" ש"בנסיגה מ-1.5% בלבד מהשטח, ישראל שכתבה בצורה משמעותית את מה שמכונה 'המשוואה הדמוגרפית' (היחס בין יהודים לערבים באזורים שנמצאים תחת שליטה ישראלית)". לפי התפיסה הישראלית, הנסיגה פטרה אותה מאחריות על חלק משמעותי מהאוכלוסייה הפלסטינית, שנחשב מופרד לנצח משאר המרחב הפיזי והדמוגרפי הפלסטיני.

על אף מחאות הימין הציוני נגד תוכנית ההתנתקות מעזה, היא הקלה על ישראל לפעול לסיפוח שאר השטחים תוך כדי שמירה על רוב דמוגרפי יהודי – וגם צמצמה את מספר הפלסטינים שצריך לפנות, להגביל בתוך בנטוסטנים בנוסח האפרטהייד, או להכריח להגר "מרצון". בשבע השנים הראשונות האלה, כפי שציינתי, כמעט 94 אלף מתנחלים עברו לגדה המערבית ולמזרח ירושלים, ואלפי פלסטינים נעקרו מביתם.

זה היה הטיעון שלי אז. כיום, אחרי 7 באוקטובר, ההתנחלות הישראלית בעזה נמצאת שוב על סדר היום. ולמה שלא תחזור לשם, אם העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר כשעזה מושמדת ואוכלוסייתה נדחסת למחנה ריכוז על הגבול עם מצרים, בעוד נשיא ארה"ב קורא להקמת ריביירה בשטח שיהיה בשליטה ישראלית ונקי מפלסטינים?

במילים אחרות, 7 באוקטובר נתפס כהזדמנות לפתור את הבעיה הדמוגרפית לא באמצעות ניתוק עזה משאר פלסטין, אלא באמצעות השמדה וגירוש אוכלוסייתה, ואז יישוב השטח מחדש. עוד לא התחלנו אפילו לתפוס את היקף ההרג והפציעות בעזה, שהיא כיום המקום עם מספר הילדים קטועי הגפיים הגדול ביותר בעולם. ומעבר למחיר האנושי, עזה הופכת כעת לאבק. לאובדן הזה יש השפעות ברמה הלאומית, והוא ישנה כל התייחסות עתידית לפלסטין ולפלסטינים.

חשוב לא פחות, אף כי מאוד לא נוח, הוא היעדרה של תנועת שחרור לאומי פלסטינית מאוחדת, עם אסטרטגיה וסוכנות אמיתיות. מחסור זה הוא אולי המורשת ההרסנית ביותר של העידן שאחרי ההתנתקות, והוא מקבע את השיתוק הפוליטי הפלסטיני ברגע שבו האחדות נחוצה יותר מתמיד.

חזרה לסדר היום. דניאלה וייס באירוע למען חידוש ההתנחלות בעזה סמוך לגדר הגבול עם הרצועה, 21 באוקטובר 2024 (צילום: אורן זיו)

אין שום דבר חדש במשטר קולוניאליסטי-התיישבותי שמפעיל כלים של "הפרד ומשול" על האוכלוסייה הילידית. ואכן, לישראל יש היסטוריה ארוכה של התנקשות או כליאה של מנהיגים פלסטינים "בעייתיים" וחיזוק מנהיגים שמשתפים עימה פעולה. ב-2005, תהליך אוסלו החליף את האחדות וההתגייסות של האינתיפאדה הראשונה והוביל למחלוקות פנים-פלסטיניות עמוקות. התנועה הלאומית הפלסטינית איבדה את חיוניותה ואת יכולתה לקבוע את האג'נדה, ונתקעה במסגרת הממשל העצמי המוגבלת והמגויסת של אוסלו שהובילה הרשות הפלסטינית. האינתיפאדה השנייה היתה במידה רבה תגובה למציאות זו.

ההתנתקות מעזה העמיקה את אותה התפרקות, ופתחה צוהר שישראל ממשיכה לנצל. את הרמה הגבוהה של פיצול פוליטי והידחקות לשוליים בחברה הפלסטינית – שבאה כיום לידי ביטוי מבעית לנוכח הג'נוסייד שישראל מבצעת בעזה – אפשר לפרש במידה רבה כתהליך שהונדס על ידי הציונות, אך מתוחזק בידי המנהיגים הפלסטינים עצמם.

ההתנגדות המזוינת באינתיפאדה השנייה, בהובלת חמאס בעיקר, נתפסה על ידי הפלסטינים כפעולה שהובילה לפינוי ההתנחלויות הראשון משטח פלסטיני כבוש. אותו הישג לכאורה עמד בניגוד מובהק לכישלון הרשות הפלסטינית בהובלת פת"ח, וההדרה הגלויה והמכוונת של אנשי צוות המו"מ של הרשות מתהליך הנסיגה מעזה העבירה את המסר בצורה ברורה. באופן לא מפתיע, כשנערכו בחירות, חמאס קיבלו קולות רבים ורוב בפרלמנט (תוצאה שקיבלה חיזוק מהמחלוקות הפנימיות בפת"ח ומהאסטרטגיה הכושלת לגבי המועמדים במחוזות בחירה גדולים).

השקר הנפוץ ביותר בשנתיים האחרונות הוא שהמלחמה הזאת נחוצה כדי לסלק את חמאס מהשלטון בעזה. בפועל, חמאס מוכנים לוותר על השלטון בעזה כבר שנים. המכשול הגדול ביותר בפני אחדות פלסטינית, ולכן גם בפני ממשל חדש בעזה, היתה הנהגת הרשות הפלסטינית, שהלכה בדרך שסללו לה ישראל, ארה"ב ובעלות ברית מערביות אחרות. היא ממשיכה להיעדר גם עכשיו, בשעה שבה העם שלה זקוק לה יותר מתמיד, ומאבדת כל מהימנות בקרב הציבור.

יש כמובן גורמים נוספים שמסבירים את המסלול שבו נעה הפוליטיקה הישראלית והפלסטינית ב-20 השנים האחרונות. אחד המרכזיים שבהם הוא העובדה שארה"ב ושאר בעלות בריתה של ישראל במערב אינן דורשות מישראל דין וחשבון או מטילות עליה סנקציות בגין הפשעים שהיא מבצעת. זה, לצד הסכמי אברהם, רק נתן רוח גבית לקיצוניות הישראלית. מנגד, מתרחשים בעולם שינויים גיאופוליטיים. העליונות האמריקאית דועכת, ואנו עוברים לעולם רב-קוטבי שבו תגבר השפעת הדרום הגלובלי, כולל כמה כוחות בינוניים. כל אלה יכולים לקרוא תיגר על מאזן הכוחות, אם לפלסטינים תהיה אסטרטגיית הנהגה שתצליח להתמודד עם האתגר.

צורך באיפוס מהותי

ההתנתקות לפני 20 שנה בישרה חלק גדול ממה שעלה לקדמת הבמה בדרכים המכוערות ביותר בשנתיים האחרונות. זה מעיד על הצורך באיפוס מהותי, לא ניהולי, הן במעגלים הישראליים, הן באלו הפלסטיניים.

ההתנגדות התקיפה לעקירת פלסטינים מעזה, למשל, מוכרחה להתרחש תוך הכרה בכך שלא ניתן יהיה לשקם את עזה באופן מלא אחרי השמדתה. באופן דומה, יש להכיר בכך שעזה לפני 2023 לא היתה "משוקמת", מכיוון שהצפיפות הבלתי נסבלת והתנאים הקשים בה היו בעצמם תוצאה של טיהור אתני שלא בא לידי תיקון.

לא ניתן יהיה לשקם את עזה באופן מלא. העיר עזה, ב-16 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

אין להגביל את גורל הפלסטינים שישרדו בעזה להתחלה חדשה במדינה שלישית או לחיים לנצח בתוך ההריסות. יש מקום טבעי יותר שבו רבים מהם יוכלו להשתקם: האדמות שהם או בני משפחתם גורשו מהן ב-1948.

ניתן אולי להבין את הנסיגה החד-צדדית מעזה כהטלה אחרונה של קוביות החלוקה. כבר היה צריך להיות ברור שהפרויקט הזה התבסס על אותן הנחות יסוד ודפוסים שלכדו את עינו של אריאל שרון בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד – משטר העליונות האתנית של קולוניית המתנחלים, המכתיב את תנאי הכניעה והקיום כאזרחים סוג ב' לתושבי הבנטוסטנים הנכבשים.

זו אינה קריאה להחליף תוצאת סכום אפס אחת של טיהור אתני באחרת. לא האוכלוסייה היהודית-ישראלית ולא האוכלוסייה הפלסטינית-ערבית הולכות לשום מקום. אבל הבחירה כיום אינה יכולה להיות מוגבלת לג'נוסייד או אפרטהייד. אם מרי אזרחי של מתנחלים היה התגובה היעילה לנסיגה החד צדדית ב-2005, אז לא ניתן לדרוש פחות מזה ממי שמוכנים להתנגד להשמדת עזה על ידי ישראל ב-2025.

דניאל לוי הוא נשיא U.S./Middle East Project. כיהן בעבר במשלחת המו"מ הישראלית בדיונים על הסכם אוסלו ב' תחת ראש הממשלה יצחק רבין ובמו"מ בטאבה תחת ראש הממשלה אהוד ברק. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס