newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כהניסטים – לא בבית ספרנו

החבירה של שר החינוך לריצה משותפת עם ממשיכי דרכו של כהנא היא נקודת שבר אפילו בתהליך ההידרדרות המתמיד שבו אנחנו חיים. לזה אסור לנו להתרגל, ונגד זה אנחנו חייבים לצאת בכל כוחנו

מאת:

המשל המפורסם מספר על הצפרדע שמכניסים לסיר עם מים קרים ומבשלים לאט לאט, כל כך לאט שהצפרדע לא מרגישה כשהמים מתחילים לרתוח, וכבר לא מצליחה לברוח. אז אנחנו הצפרדעים, והמים כבר מזמן רותחים.

זה קרה לאט, והתרגלנו כל הזמן עוד קצת. התרגלנו לחוקי העמותות והנאמנות בתרבות; למתקפה הבלתי פוסקת על מערכת המשפט והתקשורת; התרגלנו למלחמת ההתשה בדרום; התרגלנו לראש ממשלה מושחת ומסית; לשר חינוך שמדבר על טיפולי המרה ועל אפרטהייד. התרגלנו אפילו לחוק הלאום. לכיבוש מזמן מזמן התרגלנו, עד כדי כך שכבר בכלל לא רואים אותו.

שר החינוך רפי פרץ בטקס הדלקת נרות בכותל המערבי, ב-23 בדצמבר 2019 (צילום: פלאש90)

כשמתרגלים, הכל כבר נראה אותו דבר. והאמת? במידה רבה של צדק. כי מה ההבדל בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאומר כי "הערבים רוצים להשמיד את מדינת ישראל", לשר הביטחון נפתלי בנט, שמאשים את הערבים בהצתת שריפות ואומר "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה", או לשר החינוך רפי פרץ, שרוצה להחיל ריבונות על השטחים הכבושים מבלי להעניק זכויות פוליטיות לפלסטינים המתגוררים שם, או לאיתמר בן גביר שתמונתו של ברוך גולדשטיין תלויה בסלון ביתו?

אבל הסימון של הכל כ"אותו דבר" הוא מסוכן ומשתק. אלה הם בדיוק המים שמתחממים לאט. כי אם נתניהו הוא בנט הוא פרץ הוא בן גביר (והמחמירים אף יוסיפו – גם יו"ר כחול לבן, בני גנץ, לא שונה מהם בהרבה, עם קמפיין הבחירות שהתגאה בחלקו בחורבן של עזה) – מתי נקום להתקומם? מתי נגייס כוחות ואנרגיות פעולה לשינוי?

יש רגעים שצריך להיאחז בהם, ולהגיד – עכשיו זה הזמן, עכשיו זה הזמן לקום ולעשות מעשה. כן, אולי היינו צריכים לקום קודם, אבל זה לא קרה. זו סיבה מספיק טובה לא לקום עכשיו? להפך! זו סיבה כפולה ומכופלת לקום עכשיו, ולהתחיל צעד צעד להיאבק על המקום הזה, על המציאות שבה אנו חיים, על הערכים שלנו.

מבחינתי, החבירה הפוליטית של שר החינוך עם איתמר בן גביר היתה רגע כזה. נקודת ציון בזמן שמעליה יש להניף דגל שחור. כן, היו אלף רגעים קודמים כאלה, שבהם לא קמנו ולא צעקנו מספיק חזק. אבל זו לא סיבה מספיק טובה להבליג גם הפעם. שר החינוך מחבק לתוך מערכת החינוך שלנו את ערכי הכהניזם! זה בלתי נתפש, זה דוקר את העין ומקומם את הלב, דגל שחור מתנוסס מעל זה.

עכשיו המבחן האמיתי

בשבוע שלאחר ההודעה על הריצה המשותפת של שר החינוך עם מפלגתם של ממשיכי דרכו של כהנא, יצאנו להגן על הילדים שלנו ולומר: כהניזם – לא בבית ספרנו! זה התחיל כמחאת רשת וזלג לעולם האמיתי, כשתלינו דגלים שחורים בבתי ספר עם הסיסמה הזאת. הורים בכל רחבי הארץ קמו להגן על הילדים שלהם ולהגיד – עד כאן. לזה אנחנו לא מוכנים להתרגל.

ואז הגיע חופש חנוכה, ונחנו קצת, ו… התרגלנו עוד קצת? עכשיו, אחרי חנוכה, עם הדברים החשובים שעל סדר היום – הנישוב של אסדת לווייתן, החסינות של נתניהו, ההסדרה עם החמאס – מי זוכר כבר ששר החינוך שלנו חבר לכהניסטים?

עכשיו זה המבחן האמיתי,מבחן של התמדה ונחישות. לא להתרגל, לא להתרגל, לא להתרגל.

איתמר בן גביר מדבר בטקס לציון 27 שנה להתנקשות במאיר כהנא, בנובמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אם נצליח לעשות מספיק רעש, להראות התנגדות מספיק חזקה, אז נתחיל לסמן גבולות, נתחיל גם אנחנו לקבוע מה לגיטימי ומה לא לגיטימי. גבול אחד כזה הוא שר חינוך גזען שחובר לכהניסטים. זה לא לגיטימי. שר החינוך שימונה על ידי הממשלה הבאה חייב להיות אדם פחות גזען, שמחוייב יותר לערכי הדמוקרטיה. וזוהי רק ההתחלה: נתחיל מהמאבק על כך שהחיבור עם בן גביר לא לגיטימי, ונמשיך צעד צעד, מאבק אחר מאבק. לא נוותר. הניצחונות יזינו את רוח המאבק ויתנו כוח להמשיך.

וגם זאת יש לומר: גם אם לא נצליח, נדע שסימנו את הרגע הזה, שהנפנו מעליו דגל שחור. שברגע הזה בהיסטוריה קמנו, לא שתקנו, והראינו לילדים שלנו שיש קווים שאסור לחצות אותם.

מחאת הדגל השחור

אז איך מצטרפים למחאה?

  • קומו מוקדם, קחו פיסת בד שחור ותלו ליד שער ספר בצירוף השלט שכאן (וכמובן – העלו תמונה לרשתות בצירוף #כהניזם_לא_בבית_ספרנו #מאוחדים_נגד_גזענות)
  • אנשי חינוך? התחייבו גם אתם: כהניזם – לא בבית ספרנו! חתמו על גילוי הדעת שכאן
  • מערכי שיעור רלוונטיים להעברה בכיתות כאן (מתעדכן כל הזמן)
  • פתחו קבוצות ווטסאפ מקומיות לקהילות בתי הספר, כי ביחד תמיד יותר קל

כל יוזמה נוספת מבורכת. העיקר – לא להתרגל.

תמי יקירה היא מיוזמות מחאת הדגל השחור

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf