ישראל, צאי לנו מהרמדאן

מכונת ההפחדה הישראלית מכינה את העולם ואת אזרחי המדינה כבר חודשים רבים לקראת המתיחות הצפויה ברמדאן, החודש הכי קדוש בעולם המוסלמי. ההפחדה מרמדאן הגיעה אפילו אליי, מוסלמית לא אדוקה, שאוהבת את החודש המיוחד הזה, ימים של חגיגות ושל שמחות משפחתיות וקהילתיות. התחלתי לפתח סימפטומים של חרדה ומועקה נפשית: "אללה יוסתר, מה יקרה השנה".

ואז הבנתי את העובדה המרה: מדינת ישראל "דפקה" לנו גם את רמדאן, במקום להתווכח על רדידות סדרות הטלוויזיה, ליהנות מחופשת אביב עם הילדים, לעבוד ימים מקוצרים, לקטר בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות על השעות הנוספות, שהנשים מבלות בתעשיית הקולינריה הרמדאנית; במקום להתבדח עם חברים יהודים על הסעודות המשותפות, שאני מזמינה אותם אליהן עם הפינה הצמחונית לטובת חבריי השמאלניים; במקום רווחה ומנוחה נפשית ורוחנית שבאה פעם בשנה – אני, ורבים כמוני, מבינים שבזמן שכל העולם חוגג את רמדאן, עלינו הפלסטינים נגזר לחשוש מפניו.

לקראת הרמדאן השנה אנחנו נזכרים בתמונות הקשות של פלישות שוטרי מג"ב למתחם אל אקצא בשנה שעברה, בחורבן שהשאירו החיילים, בחילול המקום הקדוש עם כלבים, רימוני גז ונשק. ואם בזה לא די, השנה התחלנו לצום עם הידיעה שאיתמר בן גביר הוא השר המופקד על ה"משילות" במתחם אל אקצא, אותו בן גביר שחגג את הניצחון שלו בבחירות בביקור שחרית חטוף במתחם הקדוש.

האור הירוק למתקפות על מסגד אל אקצא מהבהב לו כבר כמה חודשים. הפלסטינים הבינו לאן נושבת רוח המפקד. ולכולם היה ברור שהעימות והאלימות במסגד היא גזרה משמים, והשאלה שנשארה היא מה תהיה עוצמתה ברמדאן השנה, כמה דם יישפך, כמה מתפללים ייעצרו, מה יהיה המחיר שהירושלמים ישלמו על היהירות של בן גביר וחבריו.

"אני נוצרי, לא מאמין בשום דת, בני המשפחה שלי כועסים שאני לא משתתף בתפילות הפסחא שלנו בכנסיית הבשורה הגדולה בנצרת", אומר לי אליאס, חבר משפחה מהצפון, שקיבל ממני ברכה לקראת חג הפסחא שחל השבוע. "אבל אני רואה מה עושים חיילים ושוטרי מג"ב למתפללים במסגד אל אקצא, ורותח מזעם. כפלסטיני, לא כנוצרי, מי הטיפש שמצפה מהאנשים האלו לאיפוק ושליטה מול שוטרי מג"ב שנכנסים ככה למסגד? ברור שזכותם להגן על המקום, בכל אמצעי שנמצא בהישג יד".

ברכת החג לאליאס, מנהג מוכר בין שכנים נוצרים ומוסלמים (הלוואי שיותר יהודים יצטרפו אליו), התפתחה לדיון על המצב הפוליטי במדינה. "דמייני נוצרים מתפללים בכנסיית הקבר, וחיילים פולשים באמצע הלילה להוציא אותם מהכנסייה", המשיך ידיד המשפחה הוותיק. "האם מישהו יבוא בטענות למתפללים אם היו לוקחים את החול מהארגזים, את הנרות הדולקים, את פסלי ישו הכבדים ואפילו את ספרי הקודש, והיו נאבקים מול האלות והרובים של החיילים, מישהו היה קורא לנוצרים המאמינים האלו טרוריסטים?"
.
נכון, אמרתי לו. בוא נדמיין שוטרים אמריקאים חמושים מרביצים עד זוב דם למתפללים יהודים בעיירה בפרברי ניו יורק, איך העולם היה מגיב לברוטליות האנטישמית הזאת?

אבל בעוד שרחובות ברלין, לונדון ואמסטרדם מוארים בקישוטי רמדאן, פסח ופסחא, ובעוד ששם חוגגים את הרב תרבותיות והגיוון הדתי של האזרחים, כאן, במדינת העליונות היהודית, מעודדים קיצונים לבושים בלבן לעלות אל מתחם המסגד המוסלמי כדי להקיז את דמה של חיה מסכנה, שלא קשורה לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, בשם בית המקדש המיוחל, ואפילו לגרוף פרס כספי נכבד. השיר הציוני "הבאנו שלום עליכם" מתנגן לפי מוזיקה של "לעולם נחיה על חרבנו".

כבר בשבוע הראשון של רמדאן פרצו שוטרים למסגד והתפתחו עימותים עם תפילת השחרית, טקס התחלת הצום שאלפי מתפללים משתתפים בו. שבוע לאחר מכן נרצח הרופא מוחמד אל-עסיבי מחורה ב-11 קליעים בשער השלשלת. טענו שביצע פיגוע, אבל הטענה הזו לא אוששה בשום ראייה או תיעוד. החברה הערבית, מהצפון עד הדרום, יצאה למחאה והכריזה על שביתה.

>> החורים המתרבים בגרסת המשטרה בפרשת הרג ד"ר אל-עסיבי

ואז הגיעו המראות קשים מאל אקצא ביום רביעי שעבר: תיעוד מצמרר של חיילים שמכלים את זעמם על המתפללים, ובני נוער וגברים פצועים ומדממים. מכונת הדיכוי לא פסחה על עיתונאים, שסיקרו את האירועים וקיבלו אף הם מכות מהחיילים. הסרטונים שבהם נראו מאות עצורים אזוקים וחבולים, מושפלים בידי חיילים שצועקים עליהם "להוריד את הראש", גרמו לחלחלה ולכעס אצל רבים

לכל חיילי ההסברה שמדקלמים באולפנים ש"חמאס שלח את הצעירים האלו למסגד" ותוהים מה הם עושים שם בלילה ולמה יש להם שם אבנים, בואו נסביר משהו.

קודם כל, סביב אל אקצא אין חמאס ופת"ח, מוסלמי ונוצרי, חילוני או דתי, יש פלסטינים מאוחדים סביב הזכות על המקום הקדוש הזה. ראינו את הצעירים האלה מוחים נגד השערים המגנומטריים מסביב למסגד ב-2019, וראינו אותם במאבק בשייח' ג'ראח, סילוואן ועיסאוויה ובמחנה הפליטים שועפאט. הפלסטינים הירושלמים הבינו מזמן שהם לבד בשטח מול הכיבוש וכוחותיו, ואי אפשר לנכס את המאבק לאף צד. גם אם חמאס מנצל לטובתו את הסיטואציה שמייצר הכיבוש במתחם אל אקצא, קשה להאמין שהוא נותן הוראה לאנשים ללכת לשם.

עניין שני: טקס נפוץ, שמתחזק במהלך חודש רמדאן, כרוך בתפילת לילה מתמשכת, מהערב עד הבוקר. זה קיים במסגדים רבים בחודש הזה. קוראים לזה "אעתקאף", כלומר הסתגרות וניתוק מהעולם החיצון. משמר אל אקצא מכיר את הטקס הזה, נערך אליו, ומכין מזרנים, שמיכות, אוכל ושתייה לטובת המתפללים, שנשארים לעשות את הלילה במסגד ברמדאן.

מאות מתפללים נשארים כך בלילות במסגד. יש כאלה שעושים את כל החודש בתוך המתחם, כדי להשלים את תהליך טיהור הנפש והתקרבות לבורא עולם. כלומר שבכל רגע נתון בחודש רמדאן יהיו מאות מתפללים בתוך המסגד. שלא במקרה, העימותים עם המשטרה מתפתחים בשעות הלילה המאוחרות או לפנות בוקר, אז התקשורת העולמית והמקומית רדומה, ורק תיעוד של המתפללים ומי שחי בשכנות למסגד משקף מה קרה שם באמת. מסתבר שמצלמות הגוף של שוטרי מג"ב מנוטרלות בזמן תפילה, מתוך כבוד למקום בוודאי.

המקלות, האבנים והזיקוקים שהפלסטינים החזיקו בתוך המסגד מעידים על כך שהם ציפו לפלישה האלימה של השוטרים ונערכו לה. התסריט הזה צפוי מראש, וחזר על עצמו כבר כמה פעמים. אכן, מקלות ואבנים בתוך מסגד זה לא מראה יפה, אבל כניסה מסיבית של עשרות שוטרים עם רימוני הלם, אלות ורובים הם מראה הרבה יותר מזעזע ומחולל את קדושת המקום. ברור לטובת איזה צד נוטה מאזן הכוחות.

מצד המשטרה הושמעה טענה ש"קומץ" של מתפללים קיצונים ואלימים לקחו בשבי מאות מתפללים תמימים. אבל אם מדובר ב"קומץ", איך הגיע מספר העצורים ל-350 כך שהיה צריך להדביק עליהם מספרים במצעד ההשפלה. טענה אחרת היתה שכוחות המשטרה פרצו למסגד כדי לאפשר את תפילת אל פאג׳ר (השחרית) של מוסלמים אחרים. גם זה נשמע מופרך.

הטענה המרכזית היתה שהמתבצרים הכינו את האבנים, הזיקוקים והמקלות כדי לתקוף יהודים מבקרים בבוקר. גם לטענה הזו אין שום הוכחה. מה שברור הוא שהפריצה של השוטרים לתוך המסגד היא שיצרה את המהומה ואת התגובה הקשה שבאה עם פרסום התיעוד של המתקפה הזו.

לכל בעל שכל ברור, שאם השוטרים, ומי ששלח אותם, יעזבו לחלוטין את מתחם אל אקצא, ויתנו לווקף ולבני המקום לנהל אותו בלי נוכחות פרובוקטיבית של חיילים ושל יהודים מיליטנטים, אלפי מתפללים מוסלמים היו מגיעים להתפלל וחוזרים הביתה בשלום, בלי פחד ואימה מכל עימות מיותר.

בחודש הזה, שרמת האמונה הדתית בו עולה, רמות החרדה והרגישות כלפי הצבא, המשטרה וגדודי בן גביר מגיעות לשיא, מן החוכמה לקחת צעד אחורה, ולתת לנו לחיות ולחוות את החודש הזה וליהנות מהחג שמתקרב. קוראים לזה חיים נורמליים. אבל בצל הכיבוש המתמשך, ועם הנהגה משיחית ויהירה שמדינת היהודים בחרה לעצמה, החיים הנורמליים האלה מתרחקים מאיתנו עוד קצת מדי יום.