ישראל והחונטה הצבאית ביוון: נשק, נפט וקרבה אידיאולוגית

לפני קצת יותר מארבע שנים, ב-21 במאי 2015, פרסם משרד החוץ בישראל הודעה חגיגית, לרגל 25 שנים לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם יוון. לפי ההודעה, מ-1952 עד 1990 התקיימו בין שתי המדינות יחסים ברמה נמוכה, ורק הוכרזו יחסים דיפלומטיים מלאים ונפתחה שגרירות ישראלית באתונה.

בשנים האחרונות, ממשיכה לשון ההודעה, התפתחה בין שתי המדינות ""שותפות אסטרטגית… (ה)מתבססת על ערכים דמוקרטיים ואינטרסים משותפים שחולקות שתי המדינות, המתמודדות עם האתגרים באזור מזרח הים התיכון… שתי המדינות, יוון וישראל, הן נצר מודרני ודמוקרטי לעמים עתיקים… שיתוף הפעולה הבילטרלי בין שתי המדינות מקדם ערכים משותפים, קידמה ויציבות באזור. שתי המדינות שואפות להמשיך ולקדם יחסי שלום ושכנות טובה עם עמים ואומות באזור." ראש ממשלה בנימין נתניהו מוזכר שמי הוביל את יצירת השותפות הזו ואכן, ב-19 ביולי באותו שנה חתם נתניהו על הסכם שהסדיר את מעמד כוחות הביטחון של שתי המדינות במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני ביניהן, ובמיוחד לגבי האימונים הצבאיים המשותפים שלהן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אולם מסמכים בארכיון המדינה בתיקים של משרד החוץ, שנפתחו לאחרונה לציבור, מעידים כי הקשר הביטחוני והפוליטי בין המדינות התהדק כבר עשרות שנים קודם לכן, ולא היה לו שום קשר ל"נצר דמוקרטי" משותף. להפך. הפריחה ביחסים אירעה בימים האפלים של החונטה הצבאית ביוון ששלטה במדינה בין השנים 1967 ל-1974. תקופה של דיכוי אכזרי, כליאה, עינוי ורצח של מתנגדי משטר. תקופה שנשמטה מההודעה החגיגית של משרד החוץ.

נתניהו מתגאה שיצר ברית אסטרטגית עם יוון, אבל הברית הזו נוצרה מאז, עוד בימי המשטר הצבאי באתונה. נתניהו עם ראש הממשלה היווני ציפראס (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

"מספיק שאדם מביע דעה כדי שייעצר"

בתירוץ של התמודדות עם ה"איום הקומוניסטי", חוללה קבוצה של גנרלים הפיכה צבאית ביוון באפריל 1967. מיד עם תפיסת השלטון, פתחה החונטה הצבאית במסע לחיסול מתנגדיה האמיתיים והמדומיינים, בתמיכה או בהסכמה בשתיקה מצד מרבית מדינות מערב אירופה וארה"ב. אף שישנה מחלוקת לגבי מספר הקורבנות של החונטה, ידוע כי כמה אלפי פעילים פוליטיים, פעילים חברתיים, סטודנטים, אמנים, סופרים, שחקנים, עיתונאים, ואף ותיקי ההתנגדות לנאצים במלחמת העולם השנייה, נעצרו, עברו עינויים קשים או נרצחו. חלקם הוחזקו במחנות מעצר ועינויים במשך שנים ארוכות, עם מעט מזון ומים וללא טיפול רפואי.

העינויים כללו הצלפה בכפות הרגליים באמצעות מקלות וצינורות פלסטיק, הכנסת צינור לתוך גוף העציר והזרמת מים פנימה, הטחת הראש בקיר או ברצפה, קפיצה של המענים על בטן העציר, תלישת ציפורניים, גרימת כוויות וכיבוי סיגריות על הגוף, חשמול ואף אונס ועינויים מיניים. על אף שמרבית התיקים והמסמכים של משרד החוץ עדיין חסויים, מן המסמכים החלקיים והמצונזרים שנחשפו עולה כי ישראל הייתה מודעת היטב להפרת זכויות האדם ביוון, ואף על פי כן קיימה קשרים ביטחוניים ופוליטיים הדוקים עם החונטה הצבאית ואף ראתה בה משטר ידידותי יותר לישראל בהשוואה למשטרים האזרחיים שקדמו לו. ישראל גם הייתה מודעת לבעייתיות שבקיום קשרים עם משטר צבאי ולכן דאגה להצניע אותם ככל האפשר.

המודעות להפרת זכויות האדם עולה ממברק ששלח ראש הנציגות הישראלית באתונה, יהושע ניסים שי, כחודשיים בלבד לאחר ההפיכה, ב-27 ביוני 1967. שי מתלונן על כך שלא ניתן לקיים פעילות הסברה פומביות ביוון (שי רצה לקיים פעילות הסברה נגד מעורבות ברית המועצות במזרח התיכון) "כי לפרט אסור, ואסור בהחלט, לעסוק בעניינים מדיניים במשטר הצבאי החמור השורר במדינה זו. אסור כאן ליותר מחמישה אנשים להיוועד יחדיו מבלי לקבל רישיון מאת השלטונות, ורישיון כזה לא ניתן בשום פנים בעניין הנושא אופי מדיני. בקשר לכך מפנים אנו תשומת לבכם למכתבנו מיום 22.6.1967. מספיק שאדם מביע דעה מדינית כלשהי ללא אישור השלטונות כדי שימצא עצמו למחרת היום עצור. רשתם של השליטים החדשים במדינה פרושה על כל המפלגות וחבריהן, וכמובן על כל החוגים השמאליים אשר אין להם כאן כינוי אחר מאשר קומוניסטים. לא פחות מ-3,000 איש מחוגים אלה נמצאים כיום במעצר באי יארוס מבלי שידעו דבר או חצי דבר במה הם נאשמים וכמה זמן נגזר עליהם להישאר באי. הדבר היחידי הידוע הוא שהם קומוניסטים ואויבי המדינה".

כחודש קודם לכן, ב-11 במאי, חודש בלבד אחרי ההפיכה, דיווח שי כי נפגש עם שר החוץ של החונטה ואיחל לו הצלחה בתפקידו. השר הציג בפני שי את נימוקי החונטה להפיכה הצבאית: "הרבה דברי השמצה נאמרו על מחוללי ההפיכה בחו"ל, בהרבה אחראית לכך, לדעתו, התעמולה הקומוניסטית של מממשלת מוסקבה ומרכזים אחרים… הקומוניסטים ממשיכים במאמצי החדירה שלהם והפעם כוונו חיציהם כלפי יוון, לאחר קוריאה, וייטנאם וכו'. לאושרה של יוון נתגלו תוכניות אלו בזמן – תוכניות ברורות בדבר הפיכה קומוניסטית. התוכניות כוללות פרטי-פרטים בקשר לתפיסת בתים של ראשי הצבא, מעקב אחרי אנשי הצמרת והשתלטות על אתונה. אם היו משתלטים על אתונה הרי שכל יוון הייתה נופלת כפרי בשל". שי סיכם את המברק בכך שהוא התרשם ששר החוץ הוא כלי שרת בידי הכת הצבאית.

שותפות מול האויב המשותף – הקומוניזם

שלושה חודשים מאוחר יותר, ב-16 ביולי, מדווח שי על פגישה נוספת עם שר החוץ של החונטה במאמץ להניע את החונטה לנקוט עמדה אוהדת ומבינה יותר כלפי ישראל בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי. שר החוץ אמר בפגישה כי לחונטה ולו אישית יש יחס חיובי ביותר לישראל ו"הוא שמח על הניצחון המזהיר של צה"ל" במלחמת ששת הימים, חודש מוקדם יותר. לדברי השר בגלל האינטרסים של החונטה בעולם הערבי הוא לא היה יכול לנקוט בקו פומבי כפי שהיה רוצה, אך הוא הבטיח לעשות כל שניתן כדי לרכך את עמדת נציג יוון באו"ם כלפי ישראל ולהדגיש בפניו את זהות האינטרסים בין המדינות.

ב-1 באוגוסט מדווח שי כבר על פגישה עם שר התיאום של החונטה, הגנרל ניקולס מרקאזוס, שהיה אחד משלושת הגנרלים שניהלו את המדינה. לפי המברק "השיחה נסבה על ביקורו בישראל בתחילת שנה זו. השר הזכיר מגעיו עם אנשי המוסד ודיבר בהערכה רבה על הישגי ישראל".

ב17 בספטמבר אותה עולים היחסים מדרגה. סגן יו"ר הכנסת דאז, יצחק נבון, ביקר ביוון ונפגש עם קונסטנטין קוליאס, ראש הממשלה שמינתה החונטה הצבאית. לפי סיכום הפגישה, נבון ניסה לשכנע את קוליאס להצביע בפורומים הבין-לאומיים יחד עם ישראל, ואילו קוליאס הביעה הערכה והערצה למדינת ישראל, אמר שיש זהות אינטרסים בין יוון וישראל "נגד האויב המשותף – הקומוניזם" והוסיף כי "תקוותיכם – תקוותינו". קוליאס העלה טרוניה בעלת ניחוח אנטישמי לגבי "התקפות שהיו – בארה"ב ובמדיניות מערביות אחרות – בעיתונות שחלקה בידי יהודים על ממשלת יוון ומשטרה". במקום להעמידו במקום, נבון נתן גיבוי לנימה האנטישמית ואמר כי ל"ממשלת ישראל אין שליטה על העיתונות בעולם, אף לא בישראל עצמה. אך ייתכן וניתן 'לרכך' יחס זה במקרים מסוימים. תמיכת יוון בישראל עשויה להביא לה אהדה בעולם החופשי".

כל מי שהפגין או הביע מחאה נגד המשטר ביוון, נעצר מייד. הפגנה בגרמניה נגד המשטר הצבאי ביוון ( Bundesarchiv, Bild 183-F0503-0204-005 / CC-BY-SA 3.0)

ישראל בתור "שוק של נשק מודרני וזול"

שנה מאוחר יותר, מתחילים הקשרים לשאת אופי צבאי. במברק מה-24 באוקטובר 1968, מספר יעקב בן-שר, הנספח המסחרי של ישראל ביוון, כי נפגש עם שר התיאום של החונטה, הגנרל ניקולס מרקאזוס, והם שוחחו לגבי ביקור משלחת של קציני צבא יוונים בתעשייה הצבאית בישראל, לפי דרישת ישראל סוכם, שהמשלחת לא תגיע במדים וביקורה לא יפורסם. במברקים מה-12 בנובמבר 1968 צוין, שבמשלחת ישתתף ראש האגף הטכני במטה חיל האוויר של החונטה, וגנרל מאגף החימוש האחראי על התעשייה הצבאית. יומיים לאחר מכן כתב בן-שר כי נושאי הביקור של המשלחת יהיו "מתקני הבדק, הקמת מכון ושיחות על בעיות הבדק היווני, תע"ש, הצגת נשק וציוד צבאי המיוצר בארץ". ב-25 בנובמבר אותה שנה מדווח בן-שר כי הוא קיים פגישה במטה של צבא היבשה של החונטה, ושם שוחח עם הגנרלים על שליחת משלחת מצבא היבשה לביקור בישראל וגם הציג בפניהם את התעשייה הצבאית הישראלית. לפי בן-שר, הגנרל ליאקאקוס אמר שיש מקום לשיתוף פעולה והתעניין לגבי הצעת תדיראן בשטח הצבאי ואלקטרוניקה, ובמיוחד ברובי עוזי, במובילי טנקים, מטבחי שדה ומתקן לדלק.

המשלחת של חיל האוויר של החונטה אכן ביקרה בישראל בין ה-25 בנובמבר ל-3 בדצמבר 1968. בן-שר שלח תרגום לשפה העברית של דו"ח שהכינו חברי המשלחת, לצבי צור, הרמטכ"ל לשעבר ועוזר שר הביטחון, לפיו המשלחת ביקרה במפעל התעשיה הצבאית לישראל, התעניינה ברובי עוזי ("על ידי התקנת זרקור מיוחד, כלי זה טוב למבצעים ליליים של הצבא, המשטרה ומשמר הגבול"), פצצות תאורה ורימוני עשן, ודנה באפשרות שישראל תתחזק את מטוסי חיל האוויר של החונטה, ואף תסייע בהקמת מפעל תעשיה צבאית ביוון.

בסיכום הדו"ח כתבה המשלחת הצבאית היוונית כי "בגלל ההתפתחות המתמדת של הצבא היווני ובגלל צמצום תכנית העזרה הצבאית של ארה"ב, תלויה יוון בשווקים הבין-לאומיים לנשק, מאחר ואספקת הציוד והנשק הדרושים לא היו מוצאים את פתרונם המידי על ידי הקמת תעשיית נשק לאומית. מבחינה זו, ישראל היא שוק של נשק מודרני וזול ומהווה קרקע לחילופים מסחריים נרחבים ולשיתוף פעולה כלכלי הדוק לתועלת שני הצדדים".

יוון מבקשת סיוע להקים כור גרעיני

ב-30 בינואר 1969 מדווח בן-שר כי הוא נפגש שוב עם שר התיאום של החונטה, הגנרל ניקולס מרקאזוס, ושוחח איתו לגבי רכישת טילים מדגם גבריאל, מכשירי קשר לצבא היבשה מחברת תדיראן, ואף על סיוע ישראלי בהקמת כור גרעיני ביוון. לפי מברק מה-5 ביוני 1969, ששלחה נציגות ישראל באתונה, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית היוונית ביקר בישראל במהלך חודש מאי 1969, אך לא ברור ממסמכי משרד החוץ שנחשפו לציבור כיצד התפתח הסיוע הישראלי בתחום הגרעיני.

בגלל הקשיים של המשטר הצבאי ביוון לקנות נשק במקומות אחרים, ישראל הפכה לספקית מבוקשת. טיל גבריאל שהמשטר הצבאי ביקש לרכוש מישראל (צילום: מוזיאון ההעפלה וחיל הים, חיפה)

היחסים בין מדינת ישראל לחונטה התהדקו וב-8 בפברואר 1969נחתם הסכם מסחרי חדש בין המדינות. במברק מה-13 בפברואר 1969 צוין, כי אחד התנאים של החונטה לחתימת ההסכם היה חידוש המו"מ בין המדינות לגבי רכוש הפליטים היוונים במלחמת 1948, שנתפס במסגרת החוק לנכסי נפקדים. אולם ישראל לא ששה לשחרר את הנכסים. בסיכום שנשלח ב-31 באוגוסט 1968 לסגן מנכ"ל משרד החוץ נכתב כי "הבריחה ההמונית של האנשים ממוצא יווני מוכיחה לאלתר כי הם ראו את עצמם כחלק מהאוכלוסייה הערבית ושמעו לשופרי התעמולה הערבית שקראו לאוכלוסייה לנטוש את איזורי הספר כדי לשוב לאחר מכן עם צבאות מדינות ערב עטורי ניצחון". שחרור נכסים לטובת היוונים, נאמר בסיכום, עלול לעורר סיכון רציני של דרישות דומות מצד תושבי השטחים ותושבי ערב.

בדו"ח שנתי לשנת 1968, ששלח בן-שר, ב-28 במרץ 1969, הוא כתב כי "שנת 1968 הייתה שנת התבססות של הכת הצבאית, שהשתלטה על יוון באפריל 1967. הממשלה הלאומית הצליחה, בתקופה זו, להביא ליציבות מדינית פנימית, להכניס סדר מסוים בשלטון ובאדמיניסטרציה ואף להגיע להגברת קצב הפעילות הכלכלית". בן-שר טען כי הפגיעה הקשה בענף התיירות ביוון נגרמה "בגלל התעמולה העוינת לשלטון הצבאי ובגלל מלחמת ששת הימים, שהשפיעה – בלי כל ספק – על התיירות בכל האיזור". בן שר ציין כי הייצוא הישראלי ליוון גדל בשנת 1968 ב-28% וכי התעשיה האווירית הישראלית תסייע בהקמת מפעל לשיפוץ מטוסים ביוון.

"יחסינו עם הממשלה הנוכחית השתפרו בהרבה"

על טיב הקשרים עם החונטה יכולה ללמד העובדה שבתחילת שנת 1968 מונה יעקב כרוז, לשעבר המשנה לראש המוסד, לתפקיד ראש הנציגות הישראלית באתונה. במהלך חודש מאי 1969, החלו הכנות לביקור ביוון של משלחת כלכלית ישראלית, כולל נציגי חברות ביטחוניות. מטעמי רגישות פוליטית, הוחלט להוריד את דרג המשלחת. בתגובה שלח כרוז מברק אל משרד החוץ בירושלים ובו ניסה לבטל את ההחלטה להוריד את דרג המשלחת. "יחסינו עם הממשלה הנוכחית השתפרו בהרבה לעומת יחסינו עם קודמותיה", כתב כרוז, "רבים מבין הגולים היוונים היו ממתנגדינו הבולטים שעה שהיו בשלטון ובראשם אנדראס פפנדראו… כל ארצות המערב ללא יוצא מן הכלל עושות מאמצים עליונים, ולעתים קרובות מבלי לברור באמצעים, כדי לזכות בעסקאות כלכליות רבות ככל האפשר, כולל אספקת ציוד צבאי". כרוז סיכם את דבריו בכך שלדעתו "אין כל סיכוי בעתיד הנראה לעין שאנשי המשטר הנוכחי יעזבו השלטון. מדינות המערב, ובמיוחד ארה"ב, היו מסתפקות באקט פורמלי, שכלפי חוץ היה משווה אופי דמוקרטי, כביכול, למשטר, מתוך ידיעה ברורה כי השליטים כיום יהיו גם השליטים מחר".

ב-16 במאי 1969 דיווח כרוז על פגישה שקיים יחד עם מנכ"ל התעשייה האווירית הישראלית, אל שווימר, אצל ראש החונטה הצבאית במטרה "להציג את אפשרויותיה והצעותיה של התעשייה האווירית הישראלית". כרוז כתב כי סקר בפני ראש החונטה את ההתקדמות שחלה מאז ביקורו הקודם אצלו: "נחתמו שלושה הסכמים בינינו, שתי משלחות צבאיות ביקרו כבר ושלישית תצא בשבוע הבא לביקור בארץ. משלחת רצון טוב לשם קידום קשרי הכלכלה עומדת לבוא ליוון בראשית יוני וגם ביקורו של מנכ"ל התעשייה האווירית מהווה חלק מהמאמץ לפיתוח קשרים אלה". ראש החונטה הודה על ההסברים שקיבל והדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין שני המדינות. במברק נוסף מיום 19 במאי ששלח כרוז אל מנכ"ל משרד החוץ, הוא כתב כי "בסיבוב השיחות שנערכו כאן בשבוע שעבר – עם אנשי הממשלה ועם מפקדי חיל האויר וחיל הים – נעשה צעד גדול להמחשת כושרה הטכנולוגי והכללי של ישראל והיתרונות הרבים ליוון מהתקשרות איתה בתחום זה. תרם לכך בקורם של אל שווימר וכמה מעוזריו, אשר הוכיח אם היה בכלל צורך בכך – מה חשוב שענייננו ייוצגו ע"י אנשים בדרג מתאים וברמה גבוהה".

להצניע את הפרסומים על הקשרים עם יוון

בסופו של דבר משלחת כלכלית ישראלית, שכללה 12 איש, ביקרה ביוון בתחילת חודש יוני 1969. במברק ששלח כרוז ב-9 ביוני הוא כתב, כי חברי המשלחת קיבלו הצעות חשובות כגון "הקמת בדק, שיפוץ מנועי מטוסים ומכירת נשק". במברק נוסף מה-1 ביולי נכתב, כי המשלחת נפגשה עם הרמטכ"ל, הקצונה והפקידות הבכירה של החונטה, וכן שתדיראן חתמה על עסקה בסך שני מיליון דולר. במברק ששלח הנספח הכלכלי בן-שר ב-30 באוקטובר אותה שנה, הוא כתב כי "צבא יוון הזמין מתדיראן מכשירי קשר בסך של 2,316,500 דולר ארה"ב. ההזמנה אושרה סופית ע"י רוה"מ בתור שר הביטחון. החוזה ייחתם תוך שבוע עד 10 ימים. החוזה לביצוע בשנת 1970".

אולם היחסים ההדוקים עם משטר צבאי, ששמו יצא לשמצה בעולם בגלל יחסו לזכויות אדם, עוררו גם חששות מסוימים. "בשיחותי עם אנשים שונים הביעו באוזני צער על הפרסומים בדבר הגברת קשרינו עם יוון דווקא בתקופה הזה", כתב סגן ראש המשלחת הישראלית בבריסל למנהל אגף אירופה במשרד החוץ במברק מה-23 ביוני ,1969 "אמש אמרו לי שני ידידים כי הם מבינים הצורך בריאל-פוליטיק במצב המיוחד שישראל נמצאת בו ובמיוחד במה שנוגע לקשרינו הכלכליים אך הוסיפו השאלה, האם אי-אפשר למנוע, או לפחות להצניע את הפרסום בעניין זה…". במברק ששלח מנהל לשכת מנכ"ל משרד החוץ, חנן בר און, להנהלת משרד החוץ זמן קצר מאוחר יותר, ב-8 ביולי 1969, הוא ביקש "להשתדל עד כמה שניתן להצניע בפרסומים על התקדמות קשרינו המעשיים עם יוון, יהיו אלה בשטח המסחרי ויהיו אלה בשטחים אחרים ובמיוחד בקשרי תרבות". ואכן, לפי מברק מה-25 בספטמבר 1969, חברי משלחת חיל האוויר של החונטה, שביקרו בישראל לצורך המו"מ על שיפוץ ותחזוקת מטוסים, הגיעו בלבוש אזרחי.

כדי להסוות את הקשרים עם המשטר הצבאי ביוון, נציגי הצבא היווני הגיעו לישראל בלבוש אזרחי. חילופי משמר בקבר החייל האלמוני באתונה (צילום: Cristoph Warner, CC BY_SA 2/0)

היחסים הצבאיים המשיכו להתחמם. במברק מה-26 בינואר 1972, מספר המזכיר הראשון לענייני כלכלה בנציגות ישראל באתונה, ד"ר י. עזורי, כי קיים שורה של פגישות יחד עם נציג התעשיה האווירית הישראלית עם המטכ"ל של החונטה. הם דנו ברכישת מוצרים של התעשייה הצבאית והאווירית הישראלית, כולל שיפוץ מנועים וחלקיהם של מטוסים והליקופטרים, אספקת מטוסי ג'ט קומודור, אספקת ציוד קשר לחיל האויר, והקמת בדק מטוסים ביוון. במברק נוסף ששלח עזורי ב-31 לינואר 1972 הוא סיפר על מאמץ להביא לישראל "משלחת צבאית שתכלול נציגים מחיל האויר ומראשי הצבא היווני… אין לי כל ספק שביקור כזה יתרום לתוצאות מיידיות באותם נושאים העומדים על הפרק ושאנו מנהלים בהם משא ומתן עם המטכ"ל היווני". לעזורי לא היו אשליות לגבי אופיו של המשטר ביוון. "למרות העדר החופש בקרב העם", הוא כותב ב-15 במאי 1972, "הצליח המשטר להופיע כשלטון שהביא לשגשוג כלכלי והדואג לפיתוחו של המשק וכן העלאת רמת החיים של הפרט".

נפט מהמפרץ הפרסי דרך אילת ליוון

לפי דו"ח שהכין משרד החוץ בשנת 1972, ישראל מכרה מצנחים לצבא היווני בשווי כ-250 אלף דולר וכן ניהלה מו"מ לגבי מכירת זרקורים לחיל האויר וחיל השריון. אבל המשטר הצבאי רצה יותר. "הצבא היווני מעונין לקנות בישראל ציוד צבאי אחר אך אין אצלנו אישור מדיני על כך", כתב עוזרי ב-30 באוקטובר 1972, "לדוגמה תחמושת אוירית (רקטות)". חודשיים מאוחר יותר עדכן עזורי שמסר לחונטה עותק של קטלוג המוצרים הצבאיים של מדינת ישראל.

ב-1973 עלה שיתוף הפעולה מדרגה נוספת לתחום הנפט. ב-17 בינואר 1973 דיווח עזורי, כי נחתם הסכם עם החונטה להובלת נפט גולמי מהמפרץ הפרסי דרך צינור הנפט אילת-אשקלון ומשם לפיראוס. "כבר בוצעה הובלה של כ-250,000 טון (בסכום של כ-1.5 מיליון דולר)", דווח עזורי חודשיים מאוחר יותר,." סוכם עקרונית על הובלה בסביבות 1.5 מיליון טון דהיינו בסכום של כ-9 מיליון דולר". עזורי ננזף על הדיווחים שלו בנושא רגיש כמו נפט. "בסקירתך השמורה על יחסי כלכלה ישראל-יוון הזכרת עניין צינור הנפט שנחשב כנושא סודי", נכתב לו במברק ששלחה המחלקה הכלכלית במשרד החוץ ב-6 באפריל אותה שנה. "אנא הודע למקבלי הסקירה את סיווגו הסודי של המסמך".

במקביל ליחסים המתהדקים עם ישראל, החונטה העצימה את הדיכוי בתוך יוון. ב-17 בנובמבר 1973 פשטו כוחות החונטה באמצעות טנקים על מתחם האוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה כדי לשבור את שביתת הסטודנטים והרגו 24 אזרחים. גם אירוע חמור זה שפורסם בכל רחבי העולם, כולל בעיתונים בישראל, לא הביא את מדינת ישראל לשינוי תמיכתה בחונטה ולצמצום הקשרים בתחום הנפט והצבא. ב-12 במרץ 1974 מדווח עוזרי כי "לפי האומדן יסתכמו התקבולים מיוון מהובלת נפט גולמי מהמפרץ הפרסי דרך צינור הנפט בכ-8 מיליון דולר". לפי אותו דיווח, בשנת 1973 ביקרו בישראל שתי משלחות צבאיות יווניות שכללו "משלחת חיל האויר היווני ומשלחת בנושא הסבת טנקים", חיל האוויר של החונטה חתם עם התעשיה האווירית הישראלית על "הסכם לשיפוץ אביזרים וחלקי חילוף ותיקונים שונים", והחונטה חתמה על "הסכם להספקת 466 יחידות של עוזי. מובטחת כמות נוספת של 100 יחידות. קיימת אפשרות לעוד עסקה של כ-2000 יחידות". עוד ציין עוזרי כי לאחר ביקור בישראל של משלחת חיל האוויר היווני החליטו היוונים סופית לרכוש פצצות מישראל, אך הם עדיין ממתינים לאישור תקציבי. ישראל זכתה במכרז בשווי של כ-750 אלף דולר לאספקת מרגמות 81 מ"מ, הגישה הצעות לאספקת רימוני יד ולהקמת מפעל לייצור רימוני יד ביוון, ותדיראן חתמה עם הסכם לאספקת ציוד קשר בשווי של 300 אלף דולר.

מוכרים ליוון מרגמות בלי סימון ישראלי

מסיכום פגישה של עוזרי ב-5 במאי 1974 עם מנהלת מחלקת המזרח התיכון, יעל ורד, עולה שחיל האוויר של החונטה החליט לרכוש פצצות ואביזרי חימוש למטוסים מישראל בסכום של 4-5 מיליון דולר. כן סוכם שתוך חודש יועברו לחונטה דגמי פצצות לניסוי במטוסיהם, אך הדבר תלוי בהחלטה תקציבית של החונטה.

באותה תקופה, החונטה היתה מעורבת בנעשה בקפריסין ותמכה בלאומנים היוונים שרצו שהאי יסופח ליוון, בניגוד לרצונה של הממשלה הנבחרת בקפריסין ושל המיעוט התורכי באי. לפי מסמכי משרד החוץ, ישראל הייתה מודעת לכך שהחונטה מעבירה ציוד צבאי לצבא שהיא החזיקה על אדמת קפריסין. כך לדוגמה, מסיכום אותה פגישה עולה שישראל זכתה אמנם במכרז בשווי של 750 אלף דולר לאספקת מרגמות 81 מ"מ ליוון, אבל לדעתו של עוזרי "הבעיה היא יותר פוליטית באשר חלק מהמרגמות מיועד לצבא היווני בקפריסין", ולכן הוא ביקש למסור את המרגמות ללא סימון. ורד אישרה את מסירת המרגמות ללא סימון והוסיפה כי למשרד החוץ "אין התנגדות שהצבא היווני בקפריסין יקבל את המרגמות ובמשך הזמן אפשר להביא זאת לידיעתו של מקריוס (נשיא קפריסין) שיש לו עניין בצבא היווני באי".

ההרפתקה הצבאית בקפריסין, הביאה לסופו של המשטר הצבאי ביוון. קו ההפרדה בין הצד היווני לטורקי בניקוסיה בירת קפריסין (צילום: Marco Fieber CC BY-SA 2/0)

ישראל ידעה שיוון עמדה מאחורי ההפיכה בקפריסין

ההתערבות של החונטה בקפריסין היא שהביאה בסופה של דבר לנפילתה. ב-15 ביולי 1974 התחוללה הפיכה צבאית בקפריסין בתמיכתה של חונטה ביוון. ראשי ההפיכה הדיחו את הנשיא הנבחר, הארכיבישוף מקריוס, והכריזו על כוונתם לספח את האי ליוון. חמישה ימים מאוחר יותר פלשה טורקיה לאי בשם ההגנה על המיעוט הטורקי בקפריסין, כבשה את החלק הצפוני-מזרחי שלו, וגרמה לבריחתם וגירושם של כ-200 אלף קפריסאים ממוצא יווני מאזורים אלה, מה שהביא לחלוקת האי עד עצם היום הזה. המשטר הצבאי בקפריסין התמוטט תוך ימים ספורים, וזמן קצר אחר כך קרסה גם החונטה ביוון. ישראל הייתה מודעת היטב למעורבות של יוון בנעשה. לפי מסמך הערכת מצב, שהכין שגריר ישראל בניקוסיה ב-18 ביולי, שלושה ימים אחרי ההפיכה הצבאית באי, ההפיכה לא הפתיעה את מדינת ישראל והיה ברור שהחונטה ביוון הייתה האחראית הראשית לה: "אין חולקים על הסברה שההפיכה בוצעה בידי הקצינים היוונים של המשמר הלאומי הקפריסאי לפי הוראות אתונה", כתב השגריר, "ההערכה היא שהכת השלטת באתונה פעלה מתוך חוסר הבנה בעניינים בינלאומיים ומתוך תפיסה פרובינציאלית".

ב-22 ביולי, שבוע אחרי ההפיכה, נשיא קפריסין שברח לגלות, הארכיבישוף מקריוס, פנה לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וביקש סיוע בשמירת עצמאות האי. במקום להעניק סיוע, באופן תמוה ממשלת רבין החליטה לשלוח למקריוס דרישת שלום מהשגריר הישראלי לשעבר באי, רחמים תימור, בה הוא שאל לשלומו, איחל לו בריאות וכל טוב. התוצאות הקטסטרופליות של ההפיכה הצבאית בקפריסין, הביאו כאמור לקריסתה המיידית של החונטה הצבאית באתונה, וכבר ב-24 ביולי החל תהליך החזרה לדמוקרטיה ביוון.

ישראל לא רק הסתירה במשך עשרות שנים את קשריה עם החונטה הצבאית ביוון, אלא שלפי מסמכי משרד החוץ אפילו לא נערך חשבון נפש פנימי לגבי התמיכה הישראלית בה. בסיכום שהכינה מנהלת מחלקת מזרח התיכון במשרד החוץ, יעל ורד, על לקחי משבר קפריסין ב-2 בספטמבר 1974, היא כתבה: "מסקנות ישראליות: א. מיעוט של 18% יכול לזכות בזכויות מדיניות מלאות אם יש לו תמיכה צבאית ומדינית הלוחמת למענן; ב. 200,000 איש יכולים להפוך פליטים בלי שהעולם מזדעזע מכך; ג. הוכחה אפסותן של ערבויות של "מעצמות". בריטניה, אחת הערבות להסכמי ציריך ולונדון הסתפקה בפעילות מדינית ובתרומת כוח אדם לחיל האו"ם. בקפריסין דאגה להמשיך ולקיים את בסיסיה; ד. הוכח מחדש חוסר האונים של האו"ם בפיתרון ממשי של משברים (אם אמנם הדבר טעון הוכחה)". במברק נוסף ששלחה ורד ב-27 באוקטובר, היא כתבה כי "פרשת קפריסין עד כה הוכיחה את חוסר האונים של האו"ם ואי יכולתו לפתור בעיות מורכבות כבעיית קפריסין (או בעבר וייטנאם, סכסוך ישראל-ערב, קשמיר וכו')". בקיצור, לא הכאה על חטא של קשר פסול עם חונטה צבאית מדכאת, לא הבנה ששימוש בכוח כפי שעשתה החונטה היוונית בארצה ובקפריסין יכול להביא לתוצאות הרסניות, אלא מסקנות "ישראליות" טיפוסיות: אפשר לגרש פליטים והאו"ם לא שווה כלום.

הסיפור של תמיכתה של ישראל בחונטה הצבאית ביוון הוא עוד חתיכה בפאזל של קשרי מדינת ישראל עם עשרות דיקטטורות ברחבי העולם באותן השנים. גם במקרה של יוון, ישראל לא התעניינה בגורלם של פעילי האופוזיציה והשמאל שעונו ונרצחו על ידי כוחות הביטחון שהיא תמכה בהם. לאט-לאט, נבנה פאזל לפיו מדינת ישראל לא הייתה שחקנית פאסיבית בלבד, שמילאה אחר רצון המעצמות, ובראשן ארה"ב, אלא מדינת ישראל קידמה בראש ובראשונה אינטרסים של עצמה, כאשר העיקרי מביניהם היה השגת תמיכה בין-לאומית במאבקה נגד ההכרה בזכויות העם הפלסטיני. הפעם אזרחי ואזרחיות יוון היו אלה ששילמו את המחיר.

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי

לעיון במסמכים המקוריים – כאן.