ירדן סוגרת את הדלת בפני נוסעים עזתים
מזה שנה מסרבת הממלכה ההאשמית לאפשר לפלסטינים רבים לעבור דרכה למדינות אחרות. כשמעבר רפיח סגור ובן גוריון הוא לא אופציה, כך מצטרפת ירדן למצור על עזה
כותבת אורחת: אנאס פארס גנאם, עזה
אנחנו מצטערים להודיעך כי בקשתך לא אושרה – משרד הנציגות הירדנית.
זאת ההודעה שמקבל בשנה האחרונה כמעט כל פלסטיני מרצועת עזה שמנסה להשיג "מכתב אי-התנגדות" מממלכת ירדן. זהו המסמך לו זקוקים פלסטינים כדי לעבור דרך הגדה המערבית ומעל הירדן כדי לטוס מעמאן לכל מיני מקומות בעולם. בלי המסמך הזה אי אפשר להכנס לא רק לירדן, אלא גם לישראל בדרך למעבר אלנבי.
מכיוון שמעבר רפיח למצרים סגור כמעט כל הזמן, ומאפשר יציאה בפועל רק לכ-8 אחוז מהעזתים שצריכים או מעוניינים לנסוע, ומכיוון שישראל לרוב לא מאפשרת לעזתים לטוס מבן גוריון וגם לא מאפשרת הקמת נמל תעופה או ים – המסלול הירדני הוא הדרך היחידה שנשארה בשביל לנסוע לחו"ל ללימודים או לכל סיבה אחרת. או לפחות היה.
סלסאביל סאמנה, סטודנטית שנה ב' באוניברסיטה האסלאמית בעזה, היא אחת ממאות עזתים שנסיונותיהם לעבור דרך גשר אלנבי לירדן נדחו פעמים רבות. אחרי שעבדה קשה כדי לקבל ציונים טובים שיאפשרו לה ללמוד רפואה בגרמניה, ואחרי שנתיים שבהן הגישה את כל המסמכים הדרושים לקבלת ויזה לגרמניה ולמדה גרמנית, סאמנה מצאה את עצמה תקועה ברצועה.
> אפקט הבומרנג של תביעות ההשתקה מגיעה לחברת אורבן נדל"ן
סגור לעזתים: המעבר מהגדה המערבית לירדן. גשר אלנבי, 1992 (פלאש90)
"ביום שבו קיבלתי את תעודת התאוג'יה [הבגרות הפלסטינית] שלי לפני שנתיים, אבי ואני התחלנו בהליכים בשביל לאפשר את נסיעתי לגרמניה", משחזרת סאמנה, שאחותה כבר גרה במדינה האירופאית, וסידרה לאביה ולאחותה אישור לבוא לבקר. "כשקיבלנו את הוויזה לגרמניה הלכנו למשרד [הירדני] כדי לבקש את מכתב האי-התנגדות. הם ביקשו לראות את הדרכון שלי, תעודת זהות, תמונה, מכתב קבלה לאוניברסיטה וויזה. הגשנו את הבקשה במסלול מזורז בתקווה שנוכל לטוס לפני שהוויזה תפוג". הכניסה לגרמניה הייתה מותרת רק תוך חודשיים מרגע הנפקתה.
כעבור שבועיים קיבל אביה סמס ובו הודעת הדחייה. חודש חלף, וסאמנה לא שמעה דבר, אך כשפנתה לרשויות הירדניות התבשרה שגם בקשתה שלה נדחתה. שום סיבה לא ניתנה להחלטה. מאז ניסתה סאמנה שוב ושוב לקבל אישור למעבר בירדן, ארבע פעמים סך הכל, ונדחתה שוב ושוב ללא הסבר.
"כשפג תוקף הוויזה שלי יצרתי קשר עם האוניברסיטה והסברתי להם את המצב. בדרך כלל הם לא מאריכים ויזות אבל הפעם הם הסכימו לעזור", היא מספרת. הוויזה החדשה הגיעה תוך שבוע, והפעם הייתה בתוקף לשלושה חודשים. במקרה באותם ימים נפתח מעבר רפיח לשלושה ימים בלבד, וסאמנה ניסתה להגיע אליו ולצאת דרך מצרים. "אמרו לי שם שיש מקרים הרבה יותר דחופים משלי", היא מסבירה. הבקשה החמישית שהגישה לירדן לאחר מכן נדחתה גם היא, ולאחר מכן – ברגע האחרון – הצליחה סאמנה לצאת דרך רפיח.
לכודים גם בגדה המערבית
חוץ מתושבי עזה ישנה קבוצה נוספת של פלסטינים שתלויה בירדן אפילו יותר לצורך נסיעות לחו"ל: עשרות אלפי אנשים בגדה המערבית שאין להם כל מעמד בירדן. לפי ארגון Human Rights Watch קבוצה זו כוללת את מי שעברו לגדה מעזה, מי שחזרו לשטחים מחו"ל במסגרת הסכמי אוסלו בתחילת שנות התשעים ומי שקיבלו תושבות פלסטינית (המנוהלת ומפוקחת על ידי ישראל) במסגרת איחוד משפחות, גם כן בעיקר בשנות התשעים. כל אלה זקוקים לאישור מיוחד מירדן כדי לעבור את גשר אלנבי.
אלא שמאז אוגוסט 2015 אזרחים, עורכי דין ופעילי זכויות אדם התחילו לשים לב לדחיות גורפות (או אי מתן תשובות) לבקשות למכתבי אי-התנגדות מצד ירדן. עד אותו הזמן, לפי ארגון "גישה", תושבי עזה היו מקבלים היתרים יחסית ללא קושי. למעשה, כמעט אין זכר למקרי דחייה לפני אותה תקופה, אומר רכז פניות הציבור של הארגון, שאדי בטחיש.
עכשיו, לעומת זאת, כמעט כל הפונים לארגון מדווחים שבקשותיהם מהממלכה ההאשמית נדחות. בין אוגוסט שעבר לינואר האחרון גישה קיבלה 58 פניות ממסורבי כניסה לירדן, לרבות 16 שהגישו בקשות לאיחוד משפחות, 37 סטודנטים שהתקבלו ללימודים במדינות אחרות וחמישה אנשים שקיבלו ויזות למדינות אחרות לצרכי הכשרות וכנסים. בכל המקרים הירדנים סירבו ללא נימוק או לא השיבו כלל.
> חלקאים מעזה דורשים מהצבא פיצוים בשל ריסוס קוטלי עשבים מהאוויר
הצרפתים לחצו. איימן מע'מיס ובתו (תמונה באדיבות "אנחנו לא מספרים")
"ביקשנו מירדן למסור לנו מספרים – כמה אנשים בדיוק מקבלים אישורי מסע וכמה מגישים בקשות – אבל טרם קיבלנו תשובה", אומרת שרי בשי, מנהלת תחום ישראל-פלסטין ב-HRW. "חשוב להדגיש שהאנשים שמבקשים מכתבי אי-התנגדות רק מנסים לחלוף בירדן בדרכם ליעדים אחרים, לא להשאר בירדן. רובם גם מציגים לרשויות עותקים של ויזות ושל כרטיסי טיסה מעמאן לערי היעד שלהם".
"רוב העזתים לא בחמאס"
לאורך השנה האחרונה נראה שהפלסטינים היחידים מהקבוצות הרלוונטיות שמצליחים להכנס לעמאן עם אישור ולטוס לחו"ל הם מי שיש להם קשרי VIP עם השלטון שם, או מי שמשתתפים בתוכניות הממומנות על ידי ממשלות זרות שיש להן השפעה על ירדן ושבוחרות להתערב ישירות – כמו ארה"ב או צרפת. כך למשל הראפר העזתי איימן מע'מיס הצליח להגיע לעמאן בזכות מאמציה הרבים של הקונסוליה הצרפתית, שפעלה כדי לאפשר לו להופיע בקונצרטים שארגן "המכון הצרפתי" בעזה.
אך רוב הסיפורים לא נגמרים כמו זה של מע'מיס או סאמנה אלא כמו זה של נשווה אל-רמלאווי. "הגשתי בקשות למכתב אי-התנגדות שלוש פעמים השנה וסורבתי כל פעם", מספרת אל-רמלאווי, שזכתה במלגה לביקור בן חודש באיטליה במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.
במסגרת עבודת באוניברסיטה האסלאמית בעזה היא מתמחה בשימור מבנים בעלי ערך ארכאולוגי, ומטרת הנסיעה הייתה מחקר בטכניקות בתחום. "האוניברסיטה שבה הייתי אמורה ללמוד מצוידת במעבדות שאין פה, עם חוקרים בעלי נסיון", היא אומרת בצער. האוניברסיטה פנתה לשגרירות ירדן באיטליה, ולרשות הפלסטינית ברמאללה, אך לשווא. אל-רמלאווי איבדה את המלגה.
> איימן מע'מיס, הראפר ששר על החיים בעזה
האיטלקים נכשלו. נשווה אל-רמלאווי (באדיבות אתר "אנחנו לא מספרים")
למה ירדן פתאום סוגרת את דלתה בפני הפלסטינים? נראה שלאף אחד אין תשובה טובה. אנשי HRW אומרים שהם שומעים בערוצים לא רשמיים שירדן לא רוצה לקחת על עצמה את "פתרון הבעיה העזתית" ולא רוצה להפוך לחלופת המעבר של העזתים במקום מצרים.
למע'מיס יש תיאוריה אחרת. "רצועת עזה נחשבת לאזור חמוש שכל כולו חמאס. זו טעות מוחלטת. רוב העזתים לא בחמאס. אבל התקשורת מציגה אותנו כטרוריסטים, ולישראל גם יש השפעה גדולה על ארצות ערב והן עושות מה שהיא אומרת".
יהיה מי שיהיה שעומד מאחורי המדיניות החדשה, אומרת בשי, מדובר בענישה קולקטיבית נגד 1.8 מיליון פלסטינים תושבי עזה. "אנחנו מאמינים שרבות מהגבלות התנועה מטילה ישראל על עזה מהוות ענישה קולקטיבית ובלתי חוקית, ולכן לדעתנו חובתה של ירדן שלא להכיר בהן וכן לשחק תפקיד חיובי בצמצום הנזקים שלהן". עוד קוראת בשי לכל הצדדים הרלוונטיים לפנות לשגרירויות ירדן בעולם כדי להוביל לשינוי מדיניות.
אנאס פארס גנאם, בת 28, היא תושבת עזה ומתרגמת עצמאית מאנגלית לערבית. היא גמרה תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת אל-אזהר והשלימה לימודי תעודה באוניברסיטה האסלאמית בעזה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר "אנחנו לא מספרים", ותורגם על ידי חגי מטר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
