newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יושב באל-שיפא מוקף בערמות של דו"חות המתים והפצועים

כאקטיביסט זר, זה לא ייראה טוב אם איהרג או אפצע. ייתכן שייחשבו שסייעתי ללוחמים פלסטינים, למרות שבאתי רק לעזור לפצועים. אז אני ממשיך לשבת בבית החולים אל-שיפא, ומגלה בין הדו"חות את בני האדם שמאחורי המספרים

מאת:

כותב אורח: אלכסנדר נבוקוב

מוחמד א-סלק, בן 38. רגל קטועה, נפצע בהפצצת מטוס אף-16.

מוחמד חלס, בן 20. שתי רגלים שבורות ופציעות חמורות נוספת, נפצע בהפגזת ארטילריה.

שמות על נייר. סטטיסטיקה חסרת פנים. אני יושב בבית החולים המרכזי של עזה, מוקף בערמת דו"חות על פצועים והרוגים, ערמה שרק הולכת וגדלה מרגע לרגע. אחר הצהריים: 1,654 הרוגים ו-9,078 פצועים. עכשיו יורד הערב: המספרים הללו כבר אינם מעודכנים. ברפיח נמשך הטבח, וצריך לעדכן את ערמת הדו"חות.

לכוחות ההצלה אסור עכשיו להיכנס לרפיח ולהציל חיים, כי יורים שם על אמבולנסים ועל חובשים. באזורים רבים אחרים ברצועת עזה אין לחימה כרגע, וצוותי ההצלה נמצאים במירוץ נגד הזמן לחלץ פצועים מבין להריסות הבתים שהתמוטטו. אם הייתי שם יכולתי לסייע, לפחות יכולתי להרים אבן, להזיז ערמת בטון, לתת יד לכוחות ההצלה המותשים. במקום זה אני יושב כאן, בין ערמה גדלה של דו"חות המתים והפצועים. יושב כאן, בשעה שבמקום אחר זקוקים לי.

> ירי ארטילרי הוא כמו רולטה רוסית, ואת זה אני אומר מניסיון

ילד פצוע מובהל לבית החולים אל-שיפא, 24 ביולי 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

ילד פצוע מובהל לבית החולים אל-שיפא, 24 ביולי 2014 (אן פאק/אקטיבסטילס)

אחר כך הלכנו עם צוות החירום לבית החולים בבית חאנון כדי לפנות משם חולים ואנשי צוות. הגענו לשם ונתקענו בהפגזה ארטילרית כבדה של טנקים. ההפגזות נמשכו כל הלילה וחדרו את קירות בית החולים. לא קיבלתי אישור לצאת משם לרחובות. זה מתסכל אותי, אבל אני גם מבין את מי שעוצר מבעדי. כאקטיביסט זר, זה לא ייראה טוב אם איהרג או אפצע קשה. ייתכן אפילו שיפרשו את מותי כאילו שימשתי מגן אנושי ללוחמים פלסטינים, למרות שבאתי להושיט יד ולסייע לפצועים. אז אני ממשיך לשבת כאן, מגלה שא-סלק וחלס נפגעו שניהם באותו הזמן באירוע המכונה עכשיו הטבח בשוק של שג'עיה. אני צולל לתוך פרטי הסיפור האישי שלהם, והנה הם כבר לא רק שני מספרים על חתיכת נייר אלא שני בני אדם.

כשהכריזו על הפסקת אש, אנשים ניצלו את ההזדמנות ללכת לשוק ולהצטייד, ובמקרה של א-סלק, את ההזדמנות לקחת את ביתו לבית החולים. אבל ישראל החליטה שהשוק לא כלול בהפסקת האש. מבין לדוכני הפירות ולקונים, כשמזל"ט מרחף מעל ורואה הכל, הוטלו בשוק פצצות ופגזי ארטילריה. אנשים מיהרו להגיש עזרה לפצועים, ואז נפגעו בעצמם מפגזים נוספים שהמשיכו להתפוצץ ברחבי השוק. טיל ממטוס אף-16 נשלח להשלים את המשימה: 30 מתים, 200 פצועים. תוצאות הטבח בשוק של שג'עיה.

ראיתי שוב ושוב את האמבולנסים נוסעים הלוך ושוב בין כיכר השוק לבית החולים שיפא. הרגשתי דחף גדול לצאת לשם. בדיעבד, אני מצטער שהצעתי עזרה במקום לדרוש שייקחו אותי איתם לשוק. ידעתי שאם אצא לשטח אני אפר בכך את הוראות רשויות הבריאות. צעד כזה הוא לא חכם ולא פופולארי, וייתכן אף שהיה מונע ממני לסייע בעתיד. אז ישבתי, וראיתי את האמבולנסים מתרוצצים הלוך ושוב. הרגשתי חסר אונים, בדומה לאנשים אחרים ברחבי העולם שלא יכולים לעשות דבר כדי לסייע לפלסטינים ברגעים אלו, בהם תושבי עזה כה חשופים ופגיעים. בדומה לאנשים אחרים ברחבי העולם שהממשלות הנבחרות שלהם לא מוכנות לפעול לטובת הפלסטינים אלא רק לגנות במילים את התוקפנות הישראלית, או במקומות מסוימים אף להגן עליה.

ישנם צעדים פוליטיים ודיפלומטיים שניתן לנקוט בהם כדי לשכנע את ישראל להגן על זכויות אדם, כדי לשכנע את ישראל לזנוח את מדיניות הקולוניזציה המהווה מצע למלחמות חוזרות ונשנות. אנו, שאין בידינו כוח פוליטי, יכולים רק לשמש עדים למה שמתרחש כאן. אנו יכולים רק לצאת לרחובות ולזעוק את התסכול שלנו. הנזק והסבל מתמשכים, הדו"חות על ההרוגים והפצועים הולכים ונערמים.

אלכסנדר נבוקוב הוא פעיל בינלאומי שנמצא כרגע בעזה. הפוסט נכתב בטרם כניסת הפסקת האש הנוכחית לתוקף.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf