יהודים יקרים, אנו מתנצלים על אי הנוחות, תודה שהקרבתם

יהודים יקרים,

אל דאגה, עוד מעט זה ייגמר. זה לא נעים עכשיו, אבל זה יעבור.

לא, זאת לא עוד פרסומת שנוגעת לעבודות הרכבת הקלה, שסיומן לא נראה באופק. אני רק מנסה לנחם את כל האזרחים היהודים המסכנים, שהקריבו את נוחיותם ארבעה ימים בגלל חופשת החג. אני מתנצלת מקרב לב שהעין והאוזן היהודיות הרגישות נאלצו להיתקל באלפי מוסלמים חוגגים בחופי הים, בפארקים ובשמורות הטבע, ובמדשאות רבות, שבהן ריחות הבשר על המנגל החליפו את משבי הרוח הקיציים המרעננים.

אולי בגלל זה קוראים לחג "חג הקורבן", בגלל ההקרבה שיהודים רבים מקריבים למען המוסלמים במשך ארבעה ימים שלמים.

למוסלמים יש שני חגים – אחד קטן (עיד אל פיטר, שמציין את סיומם של 30 ימי צום הרמדאן), ואחד גדול (עיד אל אדחא, שמכונה גם "החג הגדול"), שהסתיים במוצאי שבת. בחג הגדול אנחנו אמורים לזכור שחיי אדם חשובים מאוד לבורא עולם, אבל לא עד כדי מוות, והכבשה מקריבה את עצמה במקום נפש האדם. המסר הוא שבסופו של יום, אלוהים הוא יישות רחמנית ומלאת חמלה וחוכמה, שמבין את גבולות הגזרה של בני האדם שהוא עצמו ברא והעמיד במבחן.

ואכן, יכולת הסיבולת של יהודים עמדה למבחן קשה מנשוא בחג הזה, כשהיו צריכים להתמודד עם העובדה שיש לא מעט אזרחים מוסלמים מסביבם. בשאר ימות השנה, האזרחים האלה מתפקדים כ"עובדים ערבים", ועכשיו נחשף הסוד – רבים מהם מוסלמים, יש להם חגים דתיים, ומגיע להם חופש בהם. ההיפך מפסח, חנוכה או שבועות, שדווקא אז ה"גויים" מתגייסים לעבוד כדי לקבל שכר בתעריף שבת וחגים.

אפילו אני נאלצתי לצאת לחופשה כפויה, אחרי שאמא שלי נזפה בי כשהמשכתי לעבוד, ולנסוע לחיק המשפחה בצפון הרחוק. ניסיתי להימנע מנסיעה בכביש שש, כדי לא להיתקע בפקקים, אך זה לא עזר. נצרת, חיפה, עכו, טבריה, כל הדרכים היו מלאות בחוגגים מוסלמים שמחפשים מקום לנפוש בו, וביהודים תמימים שנקלעו בטעות לזירה בדרכם לכינרת או לקטיף דובדבנים בגולן.

פקק זו הזדמנות טובה לפשפש בכלי התקשורת בעברית שמסקרים את הערבים, ושם גיליתי שהחג שלנו מבצבץ לו בכותרות כנטל, עול, מטרד וכמקור לבעיות. וזה בלי להזכיר עדיין את הפוסטים הגזעניים והמסיתים, שלא מפספסים שום הזדמנות להפצת שנאה, ואין כמו מוסלמים חוגגים כדי לספק דלק לאסלאמופובים למיניהם.

נגיד, ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד, שגילה לראשונה את התפילה ההמונית בשחרית החג (שהיא חובה בחג הזה) ביפו, שמתקיימת מדי שנה, והצליח במשפט אחד להסית גם נגד הפלסטינים בעזה, וגם נגד המשטרה, שלטענתו עסוקה ב"עידוד" המחאה במקום לנקות את חופי תל אביב-יפו מערבים. או מישהי שכתבה בקבוצת אימהות כלשהי שנמל תל אביב נפל בידי הערבים.

התמונה הזו לא צולמה בעזה, התמונה הזו צולמה על חוף הים בטיילת תל-אביב.
ככה זה כשמפקד המחוז עסוק בעידוד המחאה! pic.twitter.com/J0En94kKXU

— ניסים ואטוריNissim Vaturi???????? (@nissimv) June 28, 2023

מחזיקים על כתפיהם את הזבל, תרתי משמע

בחג הקורבן אנחנו מגלים שהאזרחים הערבים הם לא רק הרופאים.ות, הרוקחים.ות והאחים והאחיות של כולנו במערכת הבריאות. בענף ההיי-טק אולי לא נחסר, כי עוד לא השתלטנו עליו, אבל בנק הפועלים הודיע על סגירת כמה סניפים במהלך החג, ולא מעט מסעדות, עסקים וחברות בשוק פרסמו סרטוני ברכה של עובדים יהודים וערבים חמודים, וחגגו את מה שנקרא "גיוון" ורב תרבותיות. מפגן חיובי צנוע ונחוץ בתוך ים השנאה שמסביב.

אבל בענפים אחרים, היחס היה מעודד פחות. הסתבר, למשל, שהפועלים הערבים מחזיקים על כתפיהם את הזבל במדינה, תרתי משמע, והם רוב בקרב עובדי התברואה והניקיון. לכן, מועצות מקומיות מיהרו לפרסם הודעות התנצלות בגין "שיבושים" בלוח הזמנים של פינוי הזבל, בגלל חג הקורבן. נכון, מתבקש להתנצל בפני התושבים על אי הנוחות חודשיים לפני הבחירות המקומיות, אבל חלק מהניסוחים לא היו כל כך מוצלחים.

בחלק מההודעות נכתב שהשיבושים יהיו "בשל היעדרות עובדי התברואה", אך לא צוין כי הסיבה היא חג דתי. בחלקן לא נכתב "חג שמח – عيد سعيد". במקום לנצל את המועד כדי להגיד לעובדים האלה, שמנקים את העיר מאשפה במשך כל השנה, תודה וחג שמח, מתעלמים מהם, ומתנצלים בפני היהודים על רמת השירות שנפגעה.

כמו כן, בכמה מקומות התגלה למרבה ההפתעה שצוות המטפלות בגיל הרך הן נשים מוסלמיות. במקומון בכפר סבא הופיעה כותרת שדיברה על "כעס של הורים שנודע להם ברגע האחרון שהצהרון לא ייפתח בשל חג הקורבן". נראה שהעירייה לא זיהתה שהמטפלות בצהרונים מוסלמיות או שפשוט ציפתה מהן לוותר על החג, ולכן לא נערכה. בסוף נשארו הורים מתוסכלים, ומטפלות עם רגשות אשם.

הגדיל לעשות משרד התחבורה, לכאורה משרד ממשלתי שאמור להכיר היטב את לוח החופשות הרשמי של כלל קבוצות הדת במדינה. אבל בהודעה שפורסמה מטעם המשרד נכתב כי "עקב היעדרות נהגים… צפויים שיבושים קשים".

נהגים בתחבורה הציבורית עובדים קשה, בתנאי עבדות כמעט, וסופגים לא פעם ביטויי גזענות, שנאה, הסתה ולפעמים גם אלימות פיזית בגלל היותם ערבים – במקומות מסוימים, כמו ירושלים המערבית, להיות נהג אוטובוס זו סכנת חיים ממש. הנהגים הערבים הם המפעילים העיקריים של מערכת התחבורה הציבורית במדינת ישראל ובלעדיהם קשה לזוז.

אבל במקום לפרסם הודעה חגיגית וברכה של אחווה וכבוד למשרתים הנאמנים האלה, מהודעת המשרד, בראשותה של מירי רגב, ניתן כמעט לחשוב שהם יוצאים לשביתה ומשבשים את העבודה במכוון, או לכל הפחות בטלנים שסתם נעדרים מעבודתם, בלי לחשוב על ההשלכות הקשות לנוסעים. קשה להגדיר את זה בשום מילה אחרת חוץ מבושה. וחברות תחבורה ציבורית אזוריות פרסמו הודעות ברוח דומה, מעודנות יותר או פחות.

בסופו של יום, התמונה ברורה. החגים המוסלמיים מגיעים לתודעה הציבורית הישראלית רק בהקשר של השפעתם על שגרת חיי היהודים. במשך כמה ימים בשנה, מטפלות בצהרונים, עובדי תחבורה ציבורית ועובדי תברואה, מהעובדים המוחלשים ביותר במשק, שמשרתים את היהודים כל השנה, מפסיקים להיות שקופים – והופכים למטרד. קיומם מורגש רק כשהם נעדרים: כשהפעוטון נסגר, האוטובוס מאחר, או כשפח האשפה מתמלא והריח כבר לא נעים.