טיקטוק הפך לחלון הראווה של ארגוני הפשע בחברה הערבית
סרטונים של רכבי יוקרה, כסף מזומן, רוכבי אופנועים רעולי פנים ואיומים מרומזים זכו ליותר מ-100 מיליון צפיות בטיקטוק. הם מעצימים את כוחם של גורמים פליליים בחברה הערבית והופכים אותם לנוכחים וגלויים לעין כול
מתוך 305 קורבנות הרצח במדינה ב-2025, 252 היו פלסטינים. שוטרים בזירת רצח בלוד, פברואר 2023 (צילום: יונתן שאול/פלאש90)
גבר צעיר לבוש שחורים, פניו מוסתרים בקסדה, רוכב על אופנוע ונכנס לתחנת דלק. סרטון הטיקטוק הזה אינו יוצא דופן במבט ראשון, אך כשמפעילים גם את הסאונד, הוא מספר סיפור אחר: המילים מתייחסות ל"רוצח בקסדה השחורה". כמה גלילות למטה בפיד שלי מתגלה מצגת תמונות, ובה דמות הלבושה באופן דומה, אוחזת בנשק ועומדת לצד שורת אופנועים. "נעמוד על הזכות שלנו, ויותר מכך, לעיני כל העולם, ונירה", מכריז פס הקול.
>> רמדאן 2026 – בין אימת הפשיעה לאימת המלחמה
ככל שאני ממשיכה לגלול, אני נתקלת בווריאציות על אותו דימוי. חבילות מזומנים מוצגות בתוך תא הכפפות של רכב יוקרה המשייט בכבישים. פוסט אחר מציג רוכב אופנוע שפניו מוסתרים, ולצידו כיתוב שנשמע כמו איום מקודד: "תגידו לציפורים לעוף ולשיר, כי הגיע הזמן לצוד אותן". מאות סרטוני טיקטוק כאלה מופצים בקרב פלסטינים בישראל. בגדים שחורים, זהות חסויה, כלי נשק, אופנועים, רכבי יוקרה וכסף מזומן: זה האופי הוויזואלי של קמפיין הפחדה חדש, שעה שארגוני הפשיעה ממשיכים להדק את אחיזתם בקהילות הפלסטיניות ולהסלים את התקפותיהם.
מתוך 305 קורבנות הרצח בישראל בשנת 2025, 252 היו פלסטינים, אף שהם מהווים רק 21% מהאוכלוסייה. קצב מעשי הרצח אינו יורד: מאז תחילת 2026 נרצחו 81 אזרחים פלסטינים בישראל בתקריות הקשורות לארגוני פשיעה, וארבעה אזרחים נוספים נהרגו מירי שוטרים. המחאות נגד התפשטות הפשע המאורגן – שרבים רואים בו תוצאה של מדיניות מכוונת לאי-פעולה כלפי המבצעים – נבלמו במידה רבה בעקבות המלחמה האחרונה עם איראן.
כעת אותם ארגוני פשיעה שמטילים פחד בשכונות פלסטיניות גם מקרינים אותו היישר אל מסכי הטלפון. בעוד חלק מהסרטונים מציגים צעירים יורים בנשק, חלק גדול מהתוכן אינו מציג אלימות מפורשת; במקום זאת הוא נסמך על רמיזות. צילום בהילוך איטי של מרצדס G-Class נוסעת לצד אופנוע שחור, מלווה בשורה חוזרת: "אבו ג'וראנו לא צוחק, וההריגה מתקרבת". הסרטונים האלה נמצאים בתחום האפור שבין רמיזה להסתה ישירה וניתן למסגר אותם מבחינה משפטית כבידיון, וכך להישאר מחוץ לתחום הדורש העמדה לדין.
ד"ר אילת מעוז, אנתרופולוגית החוקרת את הקשר בין מוסדות המדינה לאלימות מאורגנת, מספרת למגזין 972+ כי סרטונים כאלה משרתים מטרה שמעבר להתרברבות גרידא. "כוח חייב להיות מוצג, מסופר ומזוהה", היא מסבירה, בעיקר "כאשר סמכות המדינה נתפסת מרוחקת או לא יעילה".
לעיתים הגבול בין בדיון לתיעוד מתמוטט. חלק מהסרטונים נראים כמתעדים תקיפות אמיתיות – חברי כנופיות מצלמים את עצמם כשהם רוצחים את קורבנותיהם או יורים לעבר עסקים כדי לסחוט דמי חסות – ומעלים אותם לטיקטוק באמצעות חשבונות זמניים המקושרים לכרטיסי SIM נטענים מראש. לרוב הסרטונים נעלמים זמן קצר לאחר פרסומם, אך לא לפני שהם מופצים בתפוצה רחבה יותר ומגבירים את האפקט שלשמו נועדו.
אפנאן כנעאן, חוקרת מדיה ותקשורת בארגון זכויות הדיגיטל הפלסטיני 7amleh, רואה את התופעה פחות כאוסף של סרטונים לא-קשורים ויותר כתבנית קבועה שמעניקה לדימויים הפליליים את כוחם. "עבורנו השאלה היא לא רק אם התוכן מציג אלימות", אלא "כיצד חשיפה חוזרת ונשנית מעצבת תפיסה", היא מסבירה. "כאשר אסתטיקה מסוימת – כמו בגדים שחורים, אופנועים ומטאפורות מלחמה – מופצת אלפי פעמים, היא הופכת מחריגה למוכרת".
עם זאת, ההשפעות אינן אחידות. "זיהינו שני סוגים של תגובות: עבור חלק, הנראוּת המתמדת מייצרת פחד ונסיגה מהמרחב הציבורי; עבור אחרים, בייחוד צעירים ממעמד כלכלי מוחלש, הדימויים יכולים ליצור תחושת כוח ושייכות".
אך נראה כי ההשפעה החזקה ביותר של סרטונים אלה היא צמצום המרחק בין המרחב הציבורי לפרטי. "כאשר דימויים אלימים נכנסים הביתה דרך הטלפון, הם משפיעים על רמת הפחד", מוסיפה כנעאן. הדבר גם מחזק מסר ברור: אין מקום שאליו ארגוני הפשיעה אינם יכולים להגיע.
ז'אנר חדש של מוזיקה ערבית
לצד הסרטונים הללו, גם סרטוני מוזיקה מאותו עולם חזותי מתפשטים במהירות דומה בטיקטוק. רבים מהם כוללים זמרים שפיתחו מה שנראה כיום כז’אנר בפני עצמו. הקטעים מהירים, מחוספסים וחזרתיים, ולעיתים קרובות נוקבים בשמות אנשים, משבחים עבריינים ידועים ומתייחסים לנשק במונחים ישירים ולא מתייפייפים.
חלק מהשירים הולכים רחוק יותר: מרמזים למעשי רצח ספציפיים, מהללים את המעורבים ומביעים גאווה במבצעים ובשותפיהם. שירים אלו מתמקדים כמעט לחלוטין בנושאים כגון שליטה, נאמנות וכוח אישי.
בצפייה בסצנות המועלות לטיקטוק, קשה להימלט מהתחושה שהצעירים האלה פועלים בתוך מציאות מקבילה, בעלת שפה, סמלים וקודים משלה, המתקיימת במעין מתח לצד חיי היומיום של רוב הפלסטינים בישראל.
"הדימויים מחזקים את המוזיקה, והמוזיקה מחזקת את הסיפור שהצעירים האלה רוצים לספר לחברה – אותה חברה שוויתרה עליהם", אומר רמי, צעיר פלסטיני מכפר בצפון, העוסק בהפקות וידאו וביקש להשתמש בשם בדוי. הוא גדל עם חלק מחברי הכנופיות הבולטים כיום ברשתות החברתיות.
בטיקטוק, מבצעי השירים הללו מגיעים לקהלים רחבים. לפי כנעאן, בארגון 7amleh מצאו שכ-1,000 סרטונים כאלה גרפו יותר מ-117 מיליון צפיות, נתון המדגיש את החשיפה הרחבה של סוג התוכן הזה. השירים שלהם משמשים כפסקול לסרטונים של גברים רעולי פנים, אופנועים ומזומן, ושמות של חברי ארגוני פשיעה מופיעים שוב ושוב בכמה סרטוני מוזיקה.
"הדפוס הזה עשוי להעיד כי דמויות מסוימות ממלאות תפקיד מרכזי במערכת חברתית רחבה יותר", אומר אמיר, צעיר פלסטיני שנמצא בקשר מזדמן עם מעורבים ברשתות פשיעה בעיר העתיקה של נצרת, וביקש להשתמש בשם בדוי מטעמי ביטחון.
רמי אומר שהעלאת התוכן לרשת כמעט אף פעם אינה אקראית, אלא מכוונת. דמויות בולטות בארגוני הפשיעה שוכרות את הזמרים האלה "רק כדי להעביר מסר", לדבריו. "אם יש זמר, יש כסף", הוא מוסיף, ומסביר שכאשר זמר מזכיר שם מסוים או משבח את כוחו או את המוניטין של אדם אחר, המשתתפים – בדרך כלל דמויות הנחשבות משפיעות במעגלים האלה – מכניסים שטרות לחולצתו מול המצלמה.
המחאות נגד הפשע המאורגן נבלמו בעקבות המלחמה האחרונה עם איראן. אלפי מפגינים נגד האלימות בחברה הערבית בתל אביב, ינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90).
טיקטוק מתפקדת כאן למעשה כאמצעי שהופך את כוחו המאיים של הפשע המאורגן לנוכח וגלוי לעין כול. "אם מישהו רוצה להעביר מסר של אזהרה, הוא עושה את זה בטיקטוק – שכולם יראו ויפחדו", אומר רמי. "הם רוצים שהאיום יהיה פומבי".
עבור כנופיות פשיעה, הפלטפורמה משמשת גם ככלי למיתוג ואף לגיוס. רמי מייחס את המשיכה לכנופיות לסדקים חברתיים-כלכליים עמוקים יותר. לדבריו, רבים מהצעירים המצטרפים לארגוני האלה גדלו בבתים לא יציבים, ואפשרויות התעסוקה שלהם מוגבלות. מה שמתחיל לעיתים קרובות כפעילות פלילית משנית, יכול להסלים במהירות למכירת נשק, סמים ואפילו כרטיסי SIM נטענים מראש, המשמשים לתיאום העסקאות הללו. מחירם של כרטיסים כאלה יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. "הכסף זמין מאד", מוסיף רמי.
הוא מציין גם את היעדר מרחבי פנאי ציבוריים לצעירים ביישובים ערביים. בילדותו, בכפר קטן בצפון ישראל, מגרש הכדורגל היחיד נסגר על ידי הרשות המקומית ללא הסבר, וכך נלקח מרחב בטוח ונדיר שבו יכלו נערים להיפגש ולבלות אחרי הלימודים.
ראויה חנדקלו, עורכת דין פלסטינית, העומדת בראש 'אילאף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית', מסבירה כי היעדר מתנ"סים ופעילויות מאורגנות יוצר ריק יומיומי, ההופך צעירים לקלים יותר לגיוס לקבוצות פשיעה המציעות הכנסה, כוח ותחושת שייכות.
“צעירים שגדלים ללא הכרה של הממסד – מבחינה כלכלית, חינוכית או אזרחית – יחפשו תחושת שייכות בהיררכיות חלופיות", מוסיפה מעוז. "ארגוני פשיעה מציעים מבנה, מעמד ואשרור מיידי".
אז למה טיקטוק?
מה שמושך את ארגוני הפשיעה לטיקטוק אינו רק היקף הפלטפורמה, אלא הדרך שבה היא לוכדת את תשומת הלב. בשונה מפלטפורמות מסורתיות המתבססות על קשרי עוקבים, פיד ה-'For You' של טיקטוק נשען במידה רבה על המלצות אלגוריתמיות. לפי תיאורים פומביים של עיצוב הפלטפורמה, סרטונים מופצים הרבה מעבר למעגל העוקבים של החשבון, ונדחפים הלאה למשתמשים נוספים על בסיס זמן צפייה ואינטראקציה, ולא על סמך גודל הקהל המיידי.
נוהלי הקהילה של טיקטוק אוסרים על "איומים, האדרת אלימות, או קידום פשעים". הם גם מציינים כי "איום ספציפי, אמין ומיידי על חיי אדם, או על פגיעה גופנית חמורה" יעבור לגורמי אכיפת החוק. אך רבים מהסרטונים שנסקרו עבור כתבה זו – בהם סרטונים שנראים כמאיימים על אנשים בשמם ושירים המהללים מעשי אלימות – נותרים נגישים לציבור.
לא כל החומר הזה מגיע לרף של "איום ספציפי, אמין ומיידי". ובכל זאת, נוכחותו המתמשכת מעידה על פער בין מדיניות כתובה לאכיפה. עמימותה של השפה המקודדת והפחדות סמליות מקשות על פיקוח, גם כאשר המסר המרכזי ברור לחלוטין לקהל היעד.
במענה לבקשת תגובה של 972+, מסר דובר מטעם טיקטוק כי "כל התוכן בטיקטוק נבדק ונאכף בהתאם לנוהלי הקהילה שלנו, ותוכן שמפר נהלים אלה מוסר מהפלטפורמה. ההגדרות והסיווגים שלנו, כולל אלו הנוגעים לאיומים אמינים ומיידיים, אינם משתנים לפי שפה, ניב מקומי או שפה מקודדת. אנו פועלים כל הזמן כדי לחזק את איתורם של תכנים מסוג זה בכל השפות, כולל בערבית, ומעסיקים בקרים דוברי ערבית המכירים את ההקשרים הלשוניים והתרבותיים האזוריים, כולל בישראל".
החברה גם הצהירה כי היא משתפת פעולה עם רשויות אכיפת החוק באמצעות ערוצים משפטיים רשמיים, וכי תוכן המקדם התנהגות אלימה או פלילית, כולל חומר שמופיעים בו כלי נשק, כפוף להסרה או להגבלה בהתאם להקשר.
מנקודת מבטה של המשטרה, הצגת נשק בפומבי ואזכורים של חברי קבוצות פשיעה בסרטונים אלה אינם מתורגמים אוטומטית לראיות שניתן להעמיד לדין בגינן. עביר בכר, עורכת דין עצמאית לזכויות אדם, מזהירה מפני ההנחה שתוכן מטריד הוא בהכרח עבירה פלילית.
הבעיה אינה רק הזנחה, אלא החלטה מכוונת של המדינה. השר בן גביר וניצב יורם סופר מציגים הצעה חדשה למיגור הפשיעה בחברה הערבית, אוגוסט 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
"כל מה שמתפרסם ברשת יכול לשמש כראיה", היא מציינת. אך לפי החוק הפלילי בישראל, עצם הפרסום אינו בלתי חוקי, אלא אם הוא מהווה הסתה ישירה, איום מפורש, סחיטה או עבירה קונקרטית אחרת. תוכן המשמש להפחדה עלול שלא להגיע לרף עבירות אלה, אם הוא נותר עמום או מסוגנן.
עם זאת, בכר דוחה את הטענה כי המסגרת המשפטית אינה מספקת. "החוק יכול להתמודד עם עבירות אמיתיות", היא אומרת. "אבל מישהו צריך להפוך את מה שהוא רואה להליך משפטי. אם יש חומר שנראה כמסית לאלימות או חוצה קו משפטי, יש לתעד אותו ולהגישו כתלונה רשמית; ללא תיעוד, תלונה ומעקב, הסרטון נשאר רק סרטון".
כמו במקרה של פשיעה אלימה, הקהילות הפלסטיניות מצפות גם למניעה, ולא רק לחקירה לאחר מעשה. בהקשר זה, השאלה אינה רק בגין מה ניתן להעמיד לדין, אלא גם האם קיימת מדיניות מסודרת להתמודדות עם הפחדה גלויה מצד קבוצות פשיעה ברשת.
"אם זו תופעה רחבת היקף, לא נכון לטפל בכל מקרה בנפרד”, אומרת בכר. לדבריה, יש צורך בגישה שיטתית יותר – אם באמצעות יוזמה משטרתית, פיקוח רגולטורי או אפילו יוזמה של החברה האזרחית – במקום להסתמך על תלונות פרטניות כדי להניע פעולה.
בפברואר, בכנס שקיימו מכון ון-ליר ואוניברסיטת תל אביב, טען מפכ"ל המשטרה לשעבר קובי שבתאי כי יכולות החקירה של המשטרה הוגבלו בשנים האחרונות. לאחר "פרשת הריגול" ב-2022, שבה נחשף כי המשטרה השתמשה בתוכנת הריגול פגסוס נגד אזרחים ישראלים, צומצמו חלק מהכלים הטכנולוגיים שהופעלו קודם לכן נגד פשיעה מאורגנת, וידי השוטרים נותרו, לדבריו, "כבולות".
יש צורך גם ביוזמה של החברה האזרחית כדי להניע פעולה. הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית בתל אביב, ינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
השפעות פרשת פגסוס ממשיכות לעצב את הדיון הציבורי סביב כוח המעקב והפיקוח. מבקרים טענו כי פרקטיקות המעקב חרגו מהסמכות החוקית, בעוד גורמי אכיפה טענו כי כלים כאלה חיוניים למעקב אחר ארגוני פשיעה.
בכר אינה משוכנעת כי מגבלות אלה לבדן מסבירות במלואן את פערי האכיפה הנוכחיים. "המשטרה קיבלה בשנים האחרונות סמכויות מורחבות, כולל מגבלות מניעתיות הקשורות לשימוש באינטרנט", היא אומרת, בהתייחס לכלים המשפטיים המאפשרים לרשויות להתערב עוד לפני ביצוע עבירה, ולהטיל מגבלות על פעילות מקוונת העלולה לתרום לאלימות או להפחדה.
עבור בכר, הבעיה אינה רק מגבלות החוק, אלא האופן שבו הכלים הקיימים מיושמים בסביבות שבהן איומים מועברים לעיתים בעקיפין – באמצעות סמלים, מוזיקה ושפה מקודדת. "טרם ראינו ראיות ברורות לכך שכלים רחבים יותר לבדם מפחיתים פשיעה מאורגנת".
פער זה בולט יותר כאשר משווים את אופן טיפול המשטרה בצורות אחרות של ביטוי מקוון. בשנים האחרונות נעצרו או נחקרו אזרחים פלסטינים בישראל בגין העלאת פוסטים ברשתות החברתיות שכללו התבטאויות פוליטיות וביקורת על מדיניות הממשלה.
המקרים האחרונים – של מג'ד אסדי ושל אישה פלסטינית מחריש, שנעצרו בעקבות פרסום הבעת התנגדות למלחמה הנוכחית עם איראן – מלמדים כי הרשויות בישראל מסוגלות לפקח על תוכן מקוון, לזהות משתמשים ולפעול בנחישות כאשר נושא מסוים מקבל עדיפות. הניגוד הזה מעלה שאלות לגבי הטענה שפעילות מקוונת מורכבת מדי או קשה מדי לאכיפה כאשר מדובר בארגוני פשיעה מאורגנת.
בשילוב עם העלייה במספר מקרי הרצח, התפשטות הפעילות המקוונת של ארגוני פשיעה מובילה פלסטינים רבים להאמין כי הבעיה אינה רק הזנחה, אלא החלטה מכוונת של המדינה לאפשר לקבוצות אלו להשתלט על החברה הפלסטינית בישראל ולהרוס אותה מבפנים. כעת, סמכותם של ארגוני פשיעה אלו אינה מוגבלת עוד לרחובות, אלא מבססת את עצמה גם במרחב הווירטואלי – והמדינה אינה מגלה כל עניין לאתגר אותה.
משטרת ישראל לא נענתה לבקשת התגובה של 972+.
סמאח ותד היא עיתונאית פלסטינית וחוקרת המתגוררת בישראל, ומסקרת פוליטיקה ונושאים חברתיים.
הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: שירלי שחר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
