רמדאן 2026 – בין אימת הפשיעה לאימת המלחמה
מעבר לצביון הדתי, לחודש רמדאן יש גם צביון קהילתי מובהק. כאשר הפשיעה מטילה אימה על הרחוב והמלחמה סוגרת את המרחב הציבורי, השאלה איננה רק כיצד לשמור על המסורת, אלא איך ניתן לקיים בכלל חיים קהילתיים
מרכזים קהילתיים שבשנים כתקנן מארגנים פעילויות לילדים ולמשפחות נאלצו לבטל אירועים. ילד עם פנסי רמדאן (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בשנים רגילות, אחרי תפילת התראוויח – תפילת הלילה המיוחדת לחודש רמדאן שממלאת את המסגדים לאחר ארוחת האיפטאר – הרחובות ביישובים הערביים מתמלאים חיים. ילדים רצים בין החנויות הפתוחות, משפחות יוצאות לבקר קרובים, ומאפיות שכונתיות נערכות כבר לשעות הסוחור – הארוחה המפסקת היומית – שלפני עלות השחר.
השנה, הרחובות הללו נראים אחרת: רמדאן הגיע לתוך מציאות של פחד מתמשך מהפשיעה – ובמקביל אל מגבלות המלחמה והנחיות החירום.
>> רמדאן אינו איום ומעולם לא היה
עוד לפני פרוץ המלחמה התנהלו החיים ביישובים הערביים בתחושת פחד מתמשכת. בשנים האחרונות הפכו הירי והאלימות לנוכחות קבועה במרחב הציבורי. הרחוב, שאמור היה להיות מקום של מפגש, הפך עבור רבים למרחב שיש לנוע בו בזהירות. גם בערבי רמדאן הדבר מורגש היטב: ביקור משפחתי לאחר האיפטאר – אחד המנהגים המרכזיים של החודש – הפך לעיתים להחלטה מחושבת. משפחות שוקלות מתי לצאת, באיזו דרך לנסוע ועד כמה מאוחר להישאר, והורים מבקשים מילדיהם לחזור מוקדם יותר. ולא בכדי; מתחילת רמדאן, נרצחו 11 אזרחים ערבים.
למציאות הזו נוספה גם המלחמה עם איראן, והנחיות פיקוד העורף שינו בן לילה את תנאי החיים הציבוריים. איסור התקהלות, ביטול אירועים קהילתיים ותרבותיים, סגירת מערכות החינוך והגבלות על עבודה שאינה מוגדרת חיונית – כל אלה אינם רק צעדי חירום ביטחוניים, הם מצמצמים את עצם המרחב האזרחי שבו מתקיימים החיים הקהילתיים.
כך נוצר מצב יוצא דופן – השנה רמדאן מתקיים בין שני סוגי ירי: זה הפלילי ברחובות; וזה של המלחמה, שמצמצם אף עוד את המרחב הציבורי.
המשמעות מורגשת היטב בחוויית החודש. תפילת התראוויח מתקיימת השנה תחת מגבלות, ולעיתים אינה מתקיימת כלל. מרכזים קהילתיים שבשנים כתקנן מארגנים פעילויות לילדים ולמשפחות נאלצו לבטל אירועים. ירידים קטנים, דוכני מזון ופעילויות רחוב שמופיעים בדרך כלל בערבי החודש ביישובים הערביים כמעט ואינם מתקיימים.
הרחוב, שאמור היה להיות מקום של מפגש, הפך עבור רבים למרחב שיש לנוע בו בזהירות. שלט באום אל-פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ב-5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)
גם המרחב הכלכלי של רמדאן נפגע. חנויות שבדרך כלל נהנות מתנועה ערה בלילות החודש נסגרות מוקדם יותר, ועסקים קטנים שתלויים בקניות של רמדאן מתקשים לפעול. משפחות רבות מצמצמות קניות בשל חוסר הוודאות הכלכלית, במיוחד כאשר עבודות שאינן מוגדרות חיוניות הושבתו.
על רקע הפשיעה שנמשכת לאורך שנים והצטמצמות המרחב האזרחי בזמן מלחמה, נוצרת מציאות שבה הקהילה נדרשת להחזיק את עצמה כמעט לבדה. אנשים מנסים לשמר תחושת שגרה: משפחות עדיין מארחות ומתארחות לארוחות איפטאר במעגלים קטנים, תפילות מתקיימות לעיתים בבתים או בקבוצות מצומצמות, ושכנים עדיין נפגשים בשעות הסוחור במאפייה המקומית או בחנות הפתוחה היחידה בשכונה. אך יכולת ההסתגלות הזו אינה יכולה להחליף מדיניות ציבורית או תחושת ביטחון בסיסית.
רמדאן אינו רק חודש דתי. הוא גם הזמן שבו החברה יוצאת אל המרחב המשותף שלה – הרחוב, המסגד, בית הקפה והמפגש בין אנשים. כאשר הפשיעה מטילה צל על הרחוב והמלחמה סוגרת את המרחב הציבורי, השאלה איננה רק כיצד שומרים על המסורת – אלא כיצד שומרים על עצם האפשרות לחיים קהילתיים.
ואולי זו השאלה העמוקה ביותר שרמדאן השנה מציב: לא רק כיצד החברה ממשיכה לחיות בין פשיעה למלחמה, אלא כיצד ניתן ליצור מציאות שבה החיים עצמם אינם נאלצים להתארגן סביב פחד וחירום.
ד"ר מייסון ריא היא מנהלת מרכז קהילתי בסח'נין וחוקרת סוגיות של משפחה וקהילה בחברה הערבית בישראל
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
