מה השואה יכולה ללמד אותנו על המערב?
יום השואה הבינלאומי הוא הזדמנות לדבר על רוע, על אנטישמיות וגם על אסלאמופוביה, על היחסים בין מזרח ומערב. אבל קודם כל זה זמן לאמפתיה
כותב אורח: אחמד טיבי
בשנת 2010 נשאתי נאום לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ובו אמרתי שהכחשת השואה היא מעשה אווילי ולא מוסרי. לפני אמרה זאת כבר שורת אינטלקטואלים פלסטינים, כמו אדוארד סעיד, מחמוד דרוויש, סמיח אלקאסם, אליאס סנבר ואחרים.
השבוע שוב נשאתי נאום בכנסת לרגל יום השואה הבינלאומי. אלה היו דבריי:
אדוני היו"ר, רבותיי חברי הכנסת,
לפני מספר שנים עמדתי כאן על הדוכן ונשאתי נאום לציון יום השואה הבינלאומי. מוטיב עיקרי חשוב בדבריי אז, שאחזור עליו גם היום, היה האמפתיה האישית והאנושית עם ניצולי השואה באשר הם. הרי הם קורבנות של הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית, השמדת עם, שהייתה ביטוי של תיאוריית טוהר הגזע. יהודים, סובייטים, פולנים וצוענים הושמדו והומתו. לא סתם מוות, כי אם תעשיית מוות שהיא תולדה של גזענות ואידאולוגיית שנאה. זוהי אמפתיה לניצולי השואה, לרבות אלה שאני ואנחנו חיים באותה ארץ ובאותה מדינה.
מוטיב שני, ויש לחזור עליו פעם אחר פעם, הוא כי הנאציזם והיטלר בראשו צמחו שם באירופה, שם במערב. לא כאן במזרח. היטלר ושוב היטלר, ולא אחרים.
> איך מספר יד ושם את סיפור השואה?
בחיבורו האחרון של וולטר בנימין "תזות על מושג ההיסטוריה" הוא כותב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו שמצב החירום שבתוכו אנו חיים איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל עצמו. עלינו למצוא מושג תואם של ההיסטוריה. אז תעמוד לנגד עינינו המשימה של יצירת מצב החירום האמיתי, וכך ישתפר מעמדנו במאבק מול הפשיזם".
השואה היא אירוע נורא, חרפה לאנושות, כתם שלא יימחה. היא בעיקר חרפה למערב. המאמצים והכלים והאנשים שהושקעו בהשמדת היהודים באירופה, ערש החילוניות והמודרניות, היו חסרת תקדים.
לאן הולכים מכאן
וזה מביא אותי לדבר על רעיון ה"החרגה". לתפיסה הזאת שותפים רבים בעולם בעיקר במערב. עליה נשען הזיכרון המערבי המודרני. ומה פשר "החרגה"? המערב רצה לבודד את השואה, להציג אותה כאירוע חריג בעברו ולשמר ולהאדיר את תדמיתו כמקור הקדמה הנאורות והחילוניות. ורק כך. כאילו השואה היא אות קין או כתם יחיד בהיסטוריה של הנאורות המערבית. למרות מעשי הנישול והדיכוי, למרות העבדות, למרות הפצצת הירושימה שבאה אחרי תום השואה, וגם היא מעין השמדת עם, גם אם לא הושלמה. את כל אלה ביצע המערב, לא המזרח.
יש כאן ניסיון ליצירת זיכרון משותף של קולקטיביים שכביכול שותפים לתרבות אחת וציביליזציה אחת, "יודו-נוצרית", מול תמונת הניגוד המוחלטת: האסלאם בכלל, ובימים אלה ובפרט: הפלסטינים.
מוזיאון ללימודי השואה בכפר ניעלין, הגדה המערבית, 2009 (אורן זיו / אקטיבסטילס)
בעשורים האחרונים צמחה תופעת האסלאמופוביה, ולצדה – ולא בלי קשר – ההאשמה שכל מי שמתנגד לכיבוש או למדיניות ממשלת ישראל הוא אנטישמי. הערבים, לרבות מוסלמים, אגב הוצאו לצורך העניין הזה מה"שמיות", שיוחדה אך ורק ליהודים. אם אתה מואשם בהיותך אנטי-יהודי אתה מוגדר כאנטישמי. אם אתה אנטי-ערבי אתה משהו אחר, לא אנטישמי, או שאתה "מתגונן", או שאתה לכל היותר אסלאמופובי. יהיו כאלה שאפילו יגידו שאתה רק "נאבק בטרור".
ויש גם תיאוריית "החרגה" אחרת: לומר שבעולם הזה יש רק סוג אחד של קורבן, לרבות כאן באזור.
ובכן, מתוך אמירתי המוסרית והאמפתית עם הקורבנות עם זכרם ועם עברם, ומתוך הכרה בזוועות הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית, זה המקום והזמן לשוב ולהדגיש שיש קורבנות אחרים בעולם. גם אם אין זה רצון להשוואה אלא רצון לנסות ליצור דיאלוג משותף, יש לדבר גם על קורבנם של הפלסטינים, עם שהתרסק והוגלה וסבלו טרם בא אל קצו.
אין לשתוק או להרכין ראש כי אם יש ללמוד מההיסטוריה. אין לקבל את דבריו הנוראיים של ראש הממשלה נתניהו, שכדי לחזק את אחיזתו בהמונים ממשיך להסית נגד הערבים אזרחי המדינה מצד אחד, ומנסה באופן בלתי נתפס להרחיק את האשמה אפילו מהצורר היטלר ולהדביק אותה לחאג' אמין אלחוסיני, רק כדי לבנות עוד נדבך בדמוניזציה של העם הפלסטיני הנאבק על חירותו.
בואו נשנה את הכיוון, נצעד אל עתיד אחר, רחוק מהשנאה והגזענות. אולי יחד נוכל לנצח את הרוע, את הקלגסות ואת הדרת האחר.
כשביקרתי בווילה ואנזה לפני מספר שנים כתבתי: "האם אנו חייבים תמיד ליצור קורבנות כדי לשרוד?" תשובתי היא לא. לעמים זכות אבסולוטית לחירות, כבוד, אנושיות ובעיקר הזכות לחופש בכל מקום, לרבות במולדתם.
לפני מספר שנים נשא חברנו יוסי שריד ז"ל נאום מרגש באולם זה. הוא סיפר על פפצ'יק. זה היה סיפור מרגש על תאום מנגלה שלא ידע את שמו. אמא שלו ביקשה ממנו לפני שהופרד ממנה לא לשכוח את שמו, ובסופו של דבר הוא נזכר וידע מי הוא ומניין בא.
אכן, אין לשכוח מי אתה ומי אנחנו. מאין באנו ולאן אנחנו צועדים. בואו נשנה את כיוון הצעדה כדי שנגיע בשלום אל השלום.
אחמד טיבי הוא חבר כנסת מטעם הרשימה המשותפת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
