newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיג'אב בירושלים? רשום לי על המצח "סכנה"

התנהלות המאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים עם איה, עובדת סוציאלית שעברה לא מזמן לעיר וחובשת חיג'אב, המחישה שוב על מי נועדו חוקי הביטחון לשמור - ועל מי לא. כשאת הולכת עם חיג'אב, הגזענות והאפליה צצים מכל פינה

מאת:

כותבת אורחת: איה ח'ייריה

אני איה, בת 23, נולדתי וגדלתי בכפר קרע למשפחה שלא נעקרה ולא גורשה ב-48'. את לימודי האקדמאים עשיתי באוניברסיטת בר אילן, ומשם התגלגלתי לעבוד בעבודה סוציאלית במזרח ירושלים. אה, אני גם הולכת עם חיג'אב וכנראה זה מה שמסגיר אותי בכל פעם שאני נכנסת לתחנה המרכזת בירושלים. פיסת בד מעל ראשי, עיניים ירוקות, עור בהיר, מכנס ג'ינס – ערביה, אולי בניחוח אשכנזי.

לאחרונה טיילתי בהודו. השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה "מאיפה את?". בהתחלה התעלמתי מהשאלה, הייתי בנופש ורציתי לעמוד במה שהבטחתי לעצמי לפני הטיסה – שאני לא סוחבת את הכיבוש על הכתפיים שלי החוצה. בכל פעם אימצתי לי, בציניות, מדינה ערבית אחרת, והכול כדי לחסוך מעצמי את הדיונים הפוליטיים עם כל הישראלים שנתקלתי בהם ביבשת אסיה. אחרי שחזרתי הביתה, השכלתי להבין כי הבטחה זו עלתה לי באבדן זהות, תחושת מסמוס, התחמקות ופגיעה שלא ראויה לפלסטינית גאה כמוני.

> אוי לו לשלטון המרים יד על אזרחיו

נערות עם חיג'אב במרכז העיר ירושלים (תמונת אילוסטרציה: מנדי הכטמן, פלאש90)

נערות עם חיג'אב במרכז העיר ירושלים (תמונת אילוסטרציה: מנדי הכטמן, פלאש90)

את התשובה לשאלות הרבות איתן חזרתי מהודו חיפשתי בירושלים, אליה עברתי לגור לאחרונה. בזמנו חשבתי שירושלים, שחיה ונושמת את הכיבוש באופן גלוי ויומיומי לעומת "מדינת תל אביב" בה גרתי שלוש שנים, תעזור לי למצוא את הזהות שאיבדתי. ידעתי שבחרתי לעצמי חיים קשים ושלא יהיה לי קל בתור אישה פלסטינית שלובשת חיג'אב, אך לא תיארתי לעצמי שתוך שלושה חודשים בירושלים אאבד כל יכולת הכלה וסבלנות שהיו לי בגלל הגזענות והאפליה שפוגשות אותי בכל פינה של "עיר הקודש".

המפגש הקלאסי בין ערבייה למאבטח בתחנה מרכזית בירושלים

לא מזמן נכנסתי לתחנה המרכזית בירושלים יחד עם כל האנשים שהיו איתי על האוטובוס. המאבטח, שאמור גם לאבטח אותי לכאורה, ביקש רק ממני תעודת זהות. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, ותמיד בעודי מראה להם את התעודה אני מסננת בחצי ציניות וחצי כעס "נכון, צודק. אני נראית מסוכנת, צריך להיזהר", ובמידה ומבקשים לחטט לי בדברים אני מוסיפה – "דיר באלק, שלא יתפוצץ לך המטען בפרצוף".

הפעם התעצבנתי יותר מהרגיל ואמרתי לו – "ראית שירדתי עכשיו מהאוטובוס מת"א ולא מהשטחים, למה אני צריכה להראות לך תעודת זהות?", זאת על אף שידעתי שאין לי אופציה אחרת כדי להגיע לביתי. בזמן שמסרתי לו את תעודת הזהות אמרתי "תבדוק טוב כי יש מצב שהיא מזויפת". בתגובה, הוא רצה להוכיח לי שיש לו כוח עלי ושהוא יכול לדכא אותי עוד יותר, ו"ביקש" לחטט לי בתיק.

כעשר שעות אחרי כן נכנסתי שוב לתחנה המרכזית כדי לקנות כמה דברים יחד עם שלוש חברות שכנראה "לא נראות ערביות ולא רשום להן על המצח מסוכנות" ועוד מסה גדולה של אנשים. אותו מאבטח ביקש רק מ"המסוכנת" את תעודת הזהות. סירבתי ועניתי לו "אתמול בדקת אותה, אני לא מראה לך. מעבירה את התיק שלי במכונת בדיקה וזהו". בתגובה הוא ענה – "אני לא אזכור אותך, את לא יכולה להיכנס אם את לא מראה לי את התעודה".

באותו הרגע הכניסה לתחנה המרכזית נחסמה, ועוד שלוש שוטרות שהיו במקרה באזור באו לטפל ב"מסוכנת", וביקשו שנצא החוצה כדי לא לחסום את הכניסה. אחת מהן ניסתה להסביר לי שהמאבטח רק עושה את העבודה שלו. עניתי בכעס כי "העבודה שלו היא לבדוק כל אישה עם חיג'אב וגבר עם מראה מזרחי, כי הוא חושד שהוא ערבי". בשלב הזה הצטרף עוד מאבטח מהתחנה וביקש ממני לא להגביר את הקול. בתגובה – אני, "המסוכנת", סירבתי להראות תעודת "יושר", עזבתי אזור התחנה וחזרתי להסתובב "חופשיה" עד להודעה חדשה ברחבי ירושלים.

נכון, הוא צודק! חשבתי לעצמי. איך אני מעזה לפתוח את הפה בכלל ועוד להגביר את הקול?! זו פעולה חבלנית עוינת המסכנת את שלום הציבור! מה חשבתי לעצמי?

הסמכות שלו מעוגנת על ידי "חוק הסמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור" שנחקק ב-2005. חוק שהחליף את "חוק סמכויות חיפוש בשעת חירום" והעניק בכל עת לכל מאבטח/ת, חייל/ת ושוטר/ת את הסמכות להגביל את התנועה שלי, לשקול את רמת "המסוכנות" לפי מראה ולפי מצב רוח, ושיקול הדעת שלו או שלה.

לעומת זאת, שיקול דעתם/ן של חיילים/ות בני 19 שמסתובבים עם נשק, לא מהווה סכנה או איום לציבור. ופה נשאלת השאלה – על הביטחון של איזה ציבור החוק שומר?

איה ח'ייריה היא אישה פלסטינית, ופמניסטית ביום יום שלה. היא פעילה במסגרות למען זכויות נשים בחברה הערבית ועובדת סוציאלית בשירות מבחן במזרח ירושלים.

ايه خيريه، صبيه فلسطينيه ولدت بالشمال ومن سكان القدس حاليا. نسويه باليوم يوم. متطوعه وناشطه باطر نسويه بالمجتمع العربي. بالاضافة لانها عامله اجتماعيه. كمان شغله، هي ايضا محجبه فجزء أساسي من وقتها بتقوم بوظيفة المشتبه فيها بنظر قوات الامن.

> סיור מצולם: האימה ברחובות העיר העתיקה בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf