newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"זה החוק", אמר הקצין וסילק אותנו ממטע הזיתים של מוחמד

יום אחרי שטרוריסטים יהודים היכו במוטות ברזל רב בן 80 שבא לעזור לפלסטינים למסוק את זיתיהם ליד יצהר, יצאה משלחת מתוגברת של רבנים לזכויות אדם להמשיך במלאכה. הפעם החיילים הם שעצרו אותה

מאת:

לפני אי-אלו שנים נשאל אריה דרעי בראיון כלשהו אם זה לא מזעזע אותו שמתנחלים תוקפים חיילים. "וכשהם תוקפים פלסטינים זה פחות מזעזע אותך?" השיב אז דרעי למראיין.

לאורך השנים יצא לי לחשוב על הרגע הזה לא מעט. מה נהיה מדרעי, ומה נהיה מאיתנו. חשבתי עליו שוב אתמול אחרי שמתנחלים מיצהר תקפו באלימות חולנית את מתנדבי ארגון "רבנים לזכויות אדם", שבאו לסייע לחקלאים הפלסטינים בכפר בורין למסוק את עצי הזית שלהם, ובעצם לספק להם את ההגנה שמספקת נוכחות של יהודים במחוזות האפרטהייד הישראלי. לרב משה יהודאי בן ה-80 שברו יד במכת מוט ברזל והוא נזקק לתפרים בראשו. אחרים נפצעו ודיממו, כולם מקרב המתנדבים היהודים. ויהודים שמכים יהודים זה עדיין מזעזע במידה מסוימת. מתנחלים שמכים פלסטינים זה מזמן כלב נשך אדם.

לאחר ההתקפות אתמול על הקוטפים ליד בורין, היום יצאה משלחת כפולה. מסיק זיתים בבורין (צילום: יהודה שוורץ , רבנים לזכויות אדם)

כיוון שכך, מספר המתנדבים שהגיעו היום ללוות את המסיק באזורים המועדים לפורענות גדל משמעותית. יצאנו לדרך במיניבוס המלא בשעה מוקדמת מאוד בבוקר. באופן משונה, הנסיעה הזו החזירה אותי לטיולים השנתיים בבית הספר: ההשכמה עם שחר, הנסיעה הקבוצתית, העצירה בדרך לקנות פיתות עם זעתר (3 שקלים) ופחית שתיה (שקל אחד). ובתוך האווירה הכמעט חגיגית הזו, יהודה מ"רבנים לזכויות אדם" מעביר לנו בנימת דיבורו הנעימה והרכה תדרוך קצר לאור אירועי אתמול: תמיד לוודא שיש מישהו בתצפית לכיוון ההתנחלות, תמיד לוודא שבן/בת הזוג לידכם, לא להתרחק מהקבוצה.

אנחנו מגיעים לאזור בורין ומתחלקים לשלוש קבוצות שיוצאות לשלושה מוקדי מסיק שונים, כולם תחת איום מתנחלים. הכפרים האלה סובלים מאלימות קשה מצד השכנים הטרוריסטים שלהם כל השנה, אבל בעונת המסיק, האלימות תמיד מגיעה לשיא. אני מצטרפת לקבוצה שהולכת למקום שבו אירעה אתמול התקיפה.

בעל השטח, מוחמד, פוגש אותנו ליד הרכב ומדריך אותנו לשטח. אנחנו מפלסים את דרכנו אחריו בין גבעות הטרשים, ומבינים שאנחנו מתקרבים למקום כשמתחילים לראות את האדמות החרוכות; אחרי שתקפו את הפעילים במוטות ברזל ובמקלות, המתנחלים גם הציתו אתמול מאות דונמים של עצי זית באזור בורין וחווארה. הביטוי "השאירו אחריהם אדמה חרוכה" מקבל פתאום משמעות מוחשית מאוד. הכל שרוף ושחור מסביב.

אחרי שהיכו את מתנדבי רבנים לזכויות אדם, הם שרפו שטחים גדולים של עצי זית. השטח שנשרף (אורלי נוי)

פעם, לפני שהאפרטהייד הישראלי בחסות הצבא התרגש עליהם, עונת המסיק היתה פסטיבל משפחתי-חמולתי שכלל את המשפחה המורחבת, על הנשים, הזקנים והטף. כעת נמצאים איתנו רק מוחמד ובן דודו בהא. מוחמד הוא צעיר אנרגטי, חברותי ובדחן. הוא התחתן לפני שלושה ימים, ולא מפסיק להראות לי תמונות של אשתו הטריה, המשגעת. בהא צעיר ממנו, והרבה יותר ביישן ועדין. בגיל 14 וחצי ישב בכלא על אבנים שמעולם לא זרק, הוא יספר לי מאוחר יותר בשיחת חולין במהלך העבודה. אני שואלת אותו אם יש לו תכניות ללמוד באוניברסיטה. "אולי", הוא אומר, "אבל הכפר מלא בוגרי אוניברסיטה שלא מוצאים עבודה, מה אני אעשה עם תואר?"

כיוון שהעבודה מרובה וכוח העבודה קטן, אנחנו מתחילים לעבוד בלי להתמהמה. מראה עצי הזית העמוסים להתפקע מהפנט כמעט, האצבעות מפרפרות ביניהם כמו מאליהן ויריעות היוטה הענקיות מתכסות אט אט במרבד ירקרק. למרות שהעמדנו שניים בעמדת תצפית, עין אחת של כל אחד מאיתנו פוזלת כל העת לעבר מעלה הגבעה שממנה עלולים המתנחלים לצוץ. והם אכן צצים אחרי כשעה; אנחנו מזהים אותם מרחוק, חמישה לבושים חולצות חג לבנות, מלווים בכלב.

"אם אתם לא הייתם פה הם לא היו מדברים איתנו בכלל", אומר בהא. "או יותר נכון, היו מדברים איתנו ברימוני גז".

מראה החולצות הלבנות מצחיק אותי לרגע כי אני נזכרת שזה חג. מישהו אומר שרבים מנוער הגבעות הם למעשה נוער בסיכון. מישהו אחר מפטיר "הם נוער ואנחנו בסיכון". אמנם עלינו עליהם במספר, אבל הנוכחות המתקרבת שלהם העבירה פחד. מתנחלי יצהר עמלו קשה כדי להרוויח את המוניטין הזה, ואנחנו לא מזלזלים בו או במה שהם יכולים לעולל.

אלא שבערך באמצע הדרך הם סבים על עקבותיהם וחוזרים לכיוון ההתנחלות. עם או בלי קשר לביקור מרחוק שזכינו לו, זמן לא רב אחרי שאנחנו מתיישבים להפסקת אוכל, מגיעה לכיוונינו משלחת של חיילים ושוטרים, שישה-שבעה במספר. בריטואל המוכר לעייפה הם מכריזים בפנינו שאנחנו נמצאים בשטח צבאי סגור, מנופפים בפנינו בפיסת נייר ומצווים עלינו לעזוב מיד את המקום.

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

"אם הפעילים היהודים לא היו באים, היו מדברים איתנו עם גז מדמיע", אמרו הפלסטינים. חיילים מונעים מאנשי רבנים לזכויות אדם להמשיך בקטיף בכפר בורין (צילום: אורלי נוי)

הרכב המשלחת המשונה הזו כאילו נלקח מתוך מחזה מוגזם: החייל האתיופי, השוטר הערבי, הקצין הצעיר והיהיר, מפקד המשטרה הבכיר על תקן "המבוגר האחראי", זה שעושה את עבודתו בשחץ ומתוך עליונות ברורה וזה שבעליל לא רוצה להימצא שם, שקט, לא מוציא מילה. אנחנו מנסים להבין מהם מה העילה לצו הזה, ומדוע לא יניחו למוחמד – שרק אתמול הציתו המתנחלים את מטעיו – למסוק את מה שנותר לו; לשווא. "זה החוק". אלה שתי המילים שהסגן הצעיר, היהיר, חוזר ומטיח בנו.

אני שואלת אותו אם זה לא נגד החוק לתקוף אנשים במוטות ברזל ולהצית שדות, ואם עשו משהו גם בעניין הזה. הוא משיב בגסות שהוא לא חייב לי הסברים ושוב מורה לנו לעזוב. בשם החוק, כמובן. אנחנו אוספים את הזיתים לשקים ומתחילים להתרחק מהמקום. אני שואלת את התחקירן של אחד מארגוני זכויות האדם שנמצא שם, אם הדברים היו אחרת אלמלא היינו שם אנחנו, הפעילים היהודים, האם אז היו מאפשרים למוחמד להמשיך למסוק. "אם אתם לא הייתם פה הם לא היו מדברים איתנו בכלל", הוא אומר. "או יותר נכון, היו מדברים איתנו ברימוני גז".

בדרך, אני רואה את מוחמד והשוטר הערבי מנהלים פטפוט ידידותי, מבודח. כשמגיעים להתפצלות הדרך, מוחמד מבקש שיניחו לו למסוק רק חמישה עצים שנמצאים רחוק יותר מההתנחלות, אך מפקד המשטרה מסרב. גם ניסיונות התיווך המהוססים של השוטר הערבי לטובתו של מוחמד עולים בתוהו; בכל זאת, חוק זה חוק. אנחנו עוברים לחלקה אחרת שנמצאת מחוץ לצו השטח הצבאי ומספיקים לעבוד מעט לפני שנהג ההסעה קורא לנו לשוב לרכב.

במונחים של המערב הפרוע בצפון השומרון, אפשר לקרוא לזה יום מוצלח: איש לא הוכה, לא הותקף במוט, מתנחלים לא פתחו לאף אחד את הראש, לא הבהילו איש לבית החולים ולא הציתו דבר. זה כמובן היה גם יום מוצלח מאוד לשלטון החוק, שבחסותו כוחות הביטחון המשיכו את המלאכה של המתנחלים, כלומר למנוע מהחקלאים הפלסטינים למסוק את עצי הזית שלהם, רק בדרכים אלימות פחות. מי צריך מוט ברזל כשאתה מצויד בפיסת נייר עם מפה וקווים אדומים. ובחסות אותו החוק חזרו המתנחלים עם חולצות החג הלבנות שלהם לסוכה, דמיינו ארעיות מדומה והשקיפו מלמעלה על מוחמד שנותר לבד על אדמתו החרוכה, כשמוטות הברזל ששימשו אתמול את המתנחלים עדיין פזורים בין עציו. המתנחלים לא איחרו להודות לצבא. "בישוב (יצהר) מודים למשטרת ישראל וצה"ל שהרחיקו פעילי שמאל קיצוני שהתקרבו ליצהר", נכתב בהודעה שפורסם בדף הפייסבוק של "ארץ ישראל לעם היהודי".

כאן אפשר להירשם כדי ללוות חקלאים פלסטינים בעונת המסיק. וכאן אפשר לתרום לרבנים לזכויות אדם, כדי לאפשר את המשך פעילות הליווי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf