וליד אל-ח'אלדי: ההיסטוריון של ידיעת הארץ שאבדה

מערומי אבנים שפעם היו קירות בתים. שרידי הכפר ליפתא ליד ירושלים, יולי 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בתחילת חודש מרץ, בגיל מאה, הלך לעולמו ההיסטוריון וליד אל-ח'אלדי – אחד ההיסטוריונים המשפיעים ביותר בכל הנוגע לזיכרון הכפרים הפלסטינים שנמחקו לאחר הנכבה. אל-ח'אלדי שלימד באוקספורד, באוניברסיטה האמריקאית בביירות ובמוסדות נוספים, אחראי לפרסומים רבים, אך עבודתו על הכפרים היא המוכרת ביותר. כשמוזכר שמו של כפר שנהרס, עולה מיד גם שמו של אל-ח'אלדי. עבודתו נגעה באדמה, משמשת מדריך בשטח, ולא רק מתארת מקום שהיה. לפני עידן ה-GPS אפשר היה לדלות נתונים, לגשת למרחב ולגשש אחר שרידים – בדמות שורות צבר שעדיין צמחו בשולי הדרכים ובאזורי תעשייה. אלה סימני הדרך שתיעד.

>> יוצרת הסרט "פלסטין 36": ללמוד מהיסטוריה איך הגענו לכאן

זכורים לי ימי האביב, שבהם היינו יוצאים ללקט אספרגוס ומיני צמחי בר אחרים בקרבת לוד, לכיוון מזרח, בשטח שנקרא היום יער בן-שמן. אז, כשדודי היקר עוד היה בחיים, היינו מתהלכים בשטח, בתוך הצמחייה העבותה, ודודי היה מספר לנו על הכפרים שעל גוויותיהם דרכנו. כך שוטטנו באל-חדית'ה ובאל-בורג'. לעיתים סיפר גם על נבי דניאל ועל ג'מזו, המרוחקות קמעה לכיוון דרום. דודי היה מצביע על מערום אבנים ומסביר לנו שפעם היו אלה קירות בתים. כמי שגדל בבית שהדחיק את הנכבה, התמונות שדודי תיאר לא היו פשוטות להבנה: איך אפשר לראות בית, או כפר, בתוך יער עצים, ועוד לדמיין שהיו כאן חיים כמה רגעים לפני שנולדתי? ההדחקה הבין-דורית עשתה את שלה, והכול נשכח. אך לא ממש.

בזכות ספרו המונומנטלי של אל-ח'אלדי, "كي لا ننسى" ("כדי שלא נשכח"), שבו קיבץ מידע על-אודות מאות הכפרים הפלסטינים ששוטחו והובלעו בנוף לאחר כיבוש הארץ ב-1948, נפתח בפניי ובפני דורות שלמים חלון לעולם שהיה ואיננו. לימים שבתי לבקר באתרים הללו, כשאני מודע יותר להיסטוריה. הגעתי עם חברים גם לבתי קברות, או מה שהיו פעם בתי קברות, וכיום עוברים מעליהם מסלולי ג'יפים ואופנועים. כולם דוהרים מעל הקברים ונוהגים בפראות מעל שלדים, שלעיתים מתגלגלים במורד המדרון. כך למשל בבית קברות אל-חדית'ה, שהפך לנקודת תצפית ועמדת מנגל, מבלי לשים לב למצבות או לנקברים. עד היום, כל מי ששואל על כפר שהיה ואיננו עוד פונה תחילה לספרו של אל-ח'אלדי, שהוא לא רק ספר, אלא שינוי תודעה הנאבק בהשכחה.

אל-ח'אלדי נולד בירושלים, בשנת 1925, לאביו, אחמד סאמח אל-ח'אלדי, מנהל הקולג' הערבי הירושלמי 'אל-כוליה אל-ערביה', שהבריטים ייסדו והיה בית ספר על-יסודי ועל-אזורי יוקרתי. למשפחה היסטוריה עתיקת יומין בירושלים, ובארץ בכלל. רבים מבניה היו שופטים ופקידי ממשל בתקופה העות'מאנית, ואף החזיקו במשרות בכירות גם בימי המנדט. ספריית המשפחה ברחוב השלשלת היא עדות לפועלה. מלומדי המשפחה אספו כתבי יד והעמידו אותם לטובת הכלל כבר מראשית המאה העשרים, עת פתחה הספרייה את שעריה. גם כיום ממשיך המוסד הירושלמי לחקור ולספק שירותים לחוקרים, למרות כל המהלומות שהכו בעיר, במשפחה ובנכסיה לאורך מאה השנים האחרונות.

לפני ה-GPS, הוא כתב את המדריך למה שנותר מהכפרים שנהרסו. וליד אל-ח'אלידי (צילום: ויקיפדיה)

בדומה לספרייה הענפה, פעל אל-ח'אלדי להעשיר את "ידיעת הארץ". לא בהכרח בהתאם לנרטיב שנכפה עליה, אלא כעין הזמנה לגעת בפצע, לרפא את ההדחקה ולהתמודד עם מציאות שהייתה ואינה.

"כדי שלא נשכח" מחלק את הארץ ל-14 מחוזות, מצפון לדרום, ובו תיעד אל-ח'אלדי, בשנות השמונים המאוחרות, את שרידי הכפרים שנותרו בשטח. זהו עמוד התווך בכל הקשור לכפרי פלסטין שנמחקו מעל פני האדמה, ורק בטעות או במקרה נותר מהם מבנה פה או שם, במקרה הטוב.

הספר נכתב באנגלית ואחר כך תורגם לערבית במכון ללימודים פלסטיניים בביירות, שאל-ח'אלדי הוא אחד ממייסדיו ופרסומיו ממשיכים להעשיר את ידיעתנו על פלסטין ועריה. הספר כולל מידע על מספר התושבים בכל כפר, על המשפחות הגדולות שחיו בו, הבעלויות על הקרקעות ומידע היסטורי נוסף. עוד הוא כולל התייחסות למה עלה בגורלם של הכפרים הללו: שמות היישובים שהוקמו על אדמתם או שם הצומת שנבנה במקום. כזה הוא גורל הכפר של סבי – כפר שמצא את עצמו מתחת לצומת, ללא כל זכר לקיומו מעל פני הקרקע. הספר, שמניין דפיו, הגדולים באופן יחסי, עולה על שמונה מאות וכריכתו קשה, נמכר במחיר שווה לכל כיס, וכך מצא את דרכו למדפי הספריות בבתיהם של בני הארץ.

בהמשך מסרתי לדודי היקר עותק מן הספר, שירחיב את ידיעותיו מעבר לסביבת לוד שבה גדל. "כדי שלא נשכח" הפך במרוצת השנים גם לאחד מיסודות האתר 'Palestine Remembered', ועליו נוספו עוד מקורות, שהבולט בהם הוא סדרה הכוללת מאות ראיונות עם פליטים מהכפרים השונים, החיים כיום בפלסטין, בלבנון, בירדן ובסוריה. כחלק מאותו מאבק, שמטרתו להנכיח את הכפריים ועולמם, נכתבו מאות "ספרי כפרים", המבוססים על עדויות בעל-פה, שכותבי ההיסטוריה "של הארץ" המעיטו בערכן. אולם לאחרונה הן העדויות והן הספרים זוכים להכרה רבה יותר.

ספר נוסף, העומד בצמוד ל"כדי שלא נשכח" הכרוך בכחול, הוא הספר בכריכה כתומה שנקרא "قبل الشّتات" (לפני הגלות), המאגד אלפי צילומים של החיים שהיו לפני השבר. בערבית נבחרה לו המילה شتات (שתאת), שניתן לתרגמה כ"תפוצה", או כ"פיזור", אך אין הכוונה לפיזור כמו התפזרות של קהל לאחר הצגה, אלא יותר כמו בד הנקרע לגזרים וחלקיו עפים לכל רוח. לפני אותו פיזור, כך תיעד אל-ח'אלדי, התקיימו חיים שלמים על כל גווניהם: כפריים, עירוניים, בשוואת (אדונים) ובעלי אחוזות, לצד לוחמים שנאבקו בכיבוש הבריטי, שקדם לא מעט לאותו "שתאת".

וליד אחמד סאמח אל-ח'אלדי הלך מאיתנו בגיל מאה, בקיימברידג' מסצ'וסטס, רחוק מהאדמה שבה נולד ושלה הקדיש את מרב מרצו ופועלו, ולא נאסף אל אבותיו.

ד"ר תאופיק דעאדלה הוא ארכיאולוג, מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית