newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

וונדר וומן קטנה עליהן: מהפכת הנשים העובדות הערביות בפייסבוק

אלפי נשים ערביות בפייסבוק משתפות בקבוצות שונות ובכנות מרגשת את סיפורי הגבורה הנשית שלא מגיעים לכותרות. האם מתפתח גבר ערבי חדש? מהו פמיניזם ערבי? הנשים שלא מוותרות לעצמן ומשנות את הנורמות החברתיות

מאת:

לפני שבוע צירפה אותי אחת החברות בפייסבוק לקבוצה של נשים ערביות. לא עוד קבוצה, בחייאת, אמרתי לעצמי. אבל כמנהגי לא עמדתי בפני יצר הפמיניזם שלי ונכנסתי לראות.

סיפורי חיים של נשים ערביות עובדות מכל הגילאים, מהצפון, הדרום והמשולש, מוסלמיות, דרוזיות ונוצריות, דתיות ופחות דתיות, נשואות, רווקות. כל גוון שתרצו נמצא שם – סיפורים קצרים ומרגשים לצד דיווחים פשוטים, סיפורים מלאים אהבה וסיפורי אכזבה, משברים ותקומה מחדש.

בשנים האחרונות עשרות אלפי נשים מצאו בפייסבוק בית לסיפורים שלהן. בדפים של מחנכות, עובדות סוציאליות, אחיות, נשות עסקים, עצמאיות, מאמנות אישיות ועוד אפשר למצוא הכל.

נתקלתי למשל בסיפורה של בחורה צעירה, למיס, שאמה מתה בזמן לידתה, והיא נשאה כל חייה את שם האם שמעולם לא ראתה ולא חיבקה ולא הסתכלה לה בעיניים. למיס, שגדלה בצל מוגבלות פיזית, מתארת את ההתמודדות הקשה מאז שנולדה בטרם עת, ואת התחנות שהיא עברה בחיים. כיום היא מנהלת מיזם לבני נוער שמתמודדים עם מוגבלות מהחברה הערבית. שם המיזם שלה, כמה סמלי, הוא ״אני יכול״.

> נשות סעודיה יצאו לחגיגה הלאומית, והממלכה נכנסה להיסטריה

מי צריך סרט הוליוודי נוסח וונדר וומן על אישה שמנצחת את הגורל ושוברת מחסומים, פורצת תקרות זכוכית ובטון? (גדעון מרקוביץ/פלאש90)

אישה עם קעקוע נחש

חנאן, אשה מדהימה, בשנות השלושים לחייה, צירפה לסיפורה תמונה של ידה ועליה קעקוע בצורת נחש ומטה שיוצרים ביחד את סמל הרפואה ולצידו המילים "לשם אני מבטיחה לחזור". היא סיפרה שהתחילה לימודי רפואה, נקלעה למשבר, עברה תאונה קשה שהשאירה אותה חצי משותקת, ונשבעה שאם תצא מהמשבר תחזור ללמוד רפואה ותגשים חלום. השנים חלפו והיא עברה לעסוק בתחום העזרה הראשונה, סיימה תואר, ומסיימת תואר שני מחקרי במדעי הרפואה. היום היא אזרה כוחות והחליטה לעשות פרסה במסלול החיים ולחזור ללימודי הרפואה ולקליניקה שהבטיחה לעצמה והיא בעיצומן של ההכנות לקראת הצעד הגדול.

מצאתי נשים שעזבו תפקיד מסודר לטובת חלום ילדות. מאמנות הכושר והחיים הבריאים, מאמנת רכיבת אופניים לנשים, אישה שעזבה ארגוני נשים לטובת סטיילינג ועיצוב אופני מודרנית. אבל לא תמיד מדובר בסיפורי גבורה.

מריאנה, אמא לארבעה ילדים, כתבה שהתארסה בגיל 15 ועשתה בגרויות בזמן הריון. "נישואי בוסר". ברגע אחד נדלקו לי כל הנורות האדומות וכמעט נפלתי במלכודת השיפוטיות. אבל המשכתי לקרוא ואז יצרתי איתה קשר כדי להבין. היא מספרת שבעלה תמך, שהיה שותף לחלומות והשאיפות שלה ללמוד ולעבוד ולא רק "הסכים". הוא עשה הכל נגד המקובל בחברתו כדי לטפל בתינוק רך שנולד לו גם אח תוך שנה וחצי, ולאפשר לאשתו לפרוש כנפיים. "בעלי גיהץ לי בגדים למכללה״, היא סיפרה לי בשיחת פייסבוק לילית. "שאבתי חלב בלימודים, הבית לא היה מסודר ולפעמים כל הכלים שלנו הצטברו בכיור ולא היתה כפית אחת נקייה. את התואר סיימתי בהצטיינות והתואר השני גם הביא לעולם עוד שני ילדים. היום הגיע הזמן שאני אעבוד ובעלי ימשיך ללימודי האיסלאם והשריעה שהוא רוצה, הרי הוא אמאם במסגד". אמאם? שאלתי. "כן. הוא איש דתי מאד, כן ואמיתי. ומתייחס אלי לפי אמונתו ולפי ההלכה, לשיאופות אין גבול באסלאם, והוא מאד בעד שאעשה מה שיעשה אותי שמחה ומרוצה. את יודעת שהוא היה איתי בשלוש מסיבות סיום התיכון, תואר ראשון ותואר שני. זה לא קורה הרבה", צחקה.

ברור שהייתי מעדיפה לקרוא את הסיפור בלי חתונה בזמן הבגרויות, אבל מי אני שאשפוט את ליבה של נערה שיודעת מה היא רוצה מהחיים שלה ונשמעת לי מאד מודעת.

יותר ויותר נשים משתפות בכנות מצמררת ומרגשת את סיפורי הגבורה הנשית שלא מגיעים לכותרות, ונשים מהעולם קוראות ומתמלאות עוצמה ואמונה ומעניקות אחת לשנייה חיבוק ווירטואלי גדול ומפעים. בגן הפרחים הגדול שנקרא פייסבוק תמצאו נשים בכל תחומי העבודה, שרודפות חלומות והצלחה והגשמה עצמית.

מי צריך סרט הוליוודי נוסח וונדר וומן על אישה שמנצחת את הגורל ושוברת מחסומים, פורצת תקרות זכוכית ובטון וכל המונחים האלו, כאשר הנשים האלו נמצאות בדפי הפייסבוק, קרוב מאד לכל צעירה וילדה ערבייה שמתחילה את חייה?

> האישה שהביאה את זכות הבחירה לנשות סודאן: פרידה מפמיניסטית ולוחמת

האפליקציה של נורמות חברתיות בחברה הערבית היא תוכנה שמתעדכנת בשנים האחרונות ולא מפסיקה לזוז, ובעיקר בזכות עשרות אלפי נשים ערביות שלא מוותרות לעצמן. (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

להחליף משקפיים

כבר עשרים שנה שאני עובדת עם נשים ערביות. הייתי ועודני עדה למהפכה העדינה שכל אישה עושה בסביבתה הטבעית. שינוי קטן פה, עוד אתגר שם, צעד אחרי צעד של עוד אשה ועוד אשה שמביאים את כולנו, את החברה, למקום טוב וחזק יותר.

חלקינו זכו להורים דוחפים ומעודדים, חלקנו התמודדו עם יתמות, אלימות, עוולות וטראומות שונות, חלקנו שורדות פגיעה פיזית, מינית או נפשית. חלק מהנשים מתמודדות לבד נגד הזרם, ולרובנו היתה דמות אחת לפחות שהאמינה בנו. ונשים ערביות, כמו כל אדם בעולם, לפעמים לא צריכות הרבה יותר מדמות אחת אוהדת כדי להצליח לצד רצון עז לנוע קדימה.

ניסיתי להסביר לעצמי למה בעצם אני נפעמת ומתרגשת מהתופעה הזו? האם עשרות אלפי נשים חזקות, עובדות, עצמאיות ועוצמתיות הן היוצאות מן הכלל? מי קובע את הכלל בכלל?

הגעתי למסקנה שההתפעמות שלי נובעת גם מהכמות המדהימה של ריכוז סיפורי ההצלחה של נשים – חוויה ממש מעצימה מבחינה פמיניסטית. ובו בזמן, זה גם סימן לכך שאפילו אני "הפלסטינית הנאורה", כביכול, עדיין מסתכלת על מציאות חייהן של נשים בחברה שלי דרך משקפיים זרים. והגיע הזמן להחליף משקפים. המסלול "הנורמלי" של התפתחות נשים בחברה הערבית מותאם לסטנדרט מערבי לפיו יש סדר בחיים: לימודים, חבר, עבודה, זוגיות, קריירה והגשמה עצמית. לכן ההתבוננות שלי מתרגמת כל סיפור שמשבש את השרשרת  הצפויה ליוצא מן הכלל ו"מרשים". בטח אם יש לו הפי אנד. הרי היא הצליחה כנגד כל הסיכויים, למרות שהיא ערבייה ,מהכפר בצפון או השבט בדרום, עם חיג׳אב, גדלה במשפחה מסורתית, דתיה, התחתנה בגיל צעיר, יש לה הרבה ילדים, ועוד ״חסמים״ הנמצאים בעיקר בראש שלנו.

חלק גדול מהנשים ששיתפו את סיפוריהן לא התחילו את המסלול הקלאסי-מערבי של התפתחות אישית בעולם. הן פשוט התחילו מנקודה אחרת, לפעמים מתוך בחירה ולפעמים בלית ברירה. מסתבר שבמקום לסיים תיכון ללמוד לעבוד ואז להקים משפחה – לנשים ערביות, חלקן הגדול לפחות, יש מסלול קצת שונה, בו זוגיות ומיניות נקשרות בטבעיות עם משפחה ועם מוסד הנישואין. והן לא עסוקות בלשנות את המשוואה, אלא בהתקדמות למרות המשוואה. הפרת החוקים וערעור סדרי עולם יבואו מבפנים ובשלב מאוחר יותר בחיים.

אני עצמי התחתנתי בגיל 20 והפכתי לאמא בגיל 21 בלי למצמץ בכלל או לחשוב מה ההשלכות של הצעד הזה על הלימודים והקרירה שלי. עברו הרבה שנים עד שגליתי שאולי היה אפשר לבחור סדר אחר, או לא להיכנע למקובל, לצבור כוח ולהבין שהבחירה החופשית שאני מתגאה בה אולי היום, היא בעצם הסללה חברתית המתאימה לקודים חברתיים מסוימים. מה שבטוח זה שהאפליקציה של נורמות חברתיות בחברה הערבית היא תוכנה שמתעדכנת בשנים האחרונות ולא מפסיקה לזוז, ובעיקר בזכות עשרות אלפי נשים ערביות שלא מוותרות לעצמן.

> מטרידני היום-יום מפחידים אותי הרבה יותר מליצנים

זהו התהליך הערבי לשחרור והוא עומד בפני עצמו, וזה לא עניין של מהירות השינוי יחסית לחברות אחרות, אלא פשוט "הווייז הסוציולוגי" שצריך להכיר את המפה בערבית ולהתעדכן. (יוסי זמיר/פלאש90)

הגבר הערבי החדש

לנשים האלו, שכותבות בקבוצות השונות, יש גם בני זוג. אלו הם הגברים הערבים החדשים. רוב העובדות נמצאות במערכת נשואים פורמלית, ויחד איתן גם בני הזוג עוברים מהפכה איטית ומשמעותית, ולפעמים כואבת. המעמד הבלעדי של הזכר השולט בכל המשפחה ומנהל אותה מתוקף גבריותו (מה שנקרה בשפה פמיניסטית פטריארכיה) עובר מיצוב מחדש לאור הנסיבות הכלכליות והחברתיות החדשות.

האשה עובדת, לומדת, מעורבת וחולקת את האחריות הכלכלית לצד המשפחתית עם בן הזוג. הגבר כבר לא נמצא באותו מקום שהיה בו לפני חמשים שנה.

רוב הנשים איתן דיברתי הודו לבן זוג מקסים, תומך ודוחף, שבזכותו הם הגיעו לאן שהגיעו. אנחנו עוד לא מעזות לדבר במונחים כמו "האחריות שלו", או לומר שעליו "לכבד את הבחירות שלי", לומר בפירוש את המילים "הצלחתי בכוחות עצמי" או לדבר על שוויון בפה מלא. אבל אני לא רוצה לקלקל את התמונה הוורודה שהנשים בחרו להציג, וזה גם ממש בסדר להוקיר ולהעריך את השותפות בזוגיות. אנחנו עדיין רחוקות מאד משוויון מגדרי ודרכנו למהפכת הפמיניזם המיוחל עוד ארוכה.

הגבר הערבי נמצא כרגע בנקודה במסע שבה הוא צופה בתהליך התהוות איטי ומייגע של האישה בסביבתו, במהלך של לידה מחדש או התארגנות מחדש. אני משוכנעת שיום אחד לא יהיה מנוס וגם בני הזוג שלנו, האבות, האחים והבנים יהיו חלק מהשינוי ומהמהפכה הזאת שתיצור גבריות ערבית מודרנית, גבריות מסוג חדש. לשם כך הגבר נדרש כבר עכשיו לשתף פעולה ולהתאים את עצמו. ויש כמובן גם גברים שלא מצליחים להתמודד עם השינוי, ומנסים להחזיר לעצמם את השליטה בנשים, ומקבלים עוד תירוץ לאלימות, דיכוי והפעלה של מנגנוני שליטה שונים.

ובכך רבותי, במעמד חגיגי זה אני מסירה מעצמי עוד שכבה פמיניסטית תודעתית ומערבית עבה שהצטברה לה על גופי, ומחליפה אותה בשכבה רכה ועדינה ולא מושלמת אך אותנטית של פמיניזם ערבי. מהיום לא אחשוב על תהליך שחרור האישה הערבייה כעל תהליך אחר או שונה ממשהו, כאילו שהתסריט הכשר והנכון נקבע אי שם בחברה הישראלית או בפמיניזם המערבי. זהו התהליך הערבי לשחרור והוא עומד בפני עצמו, וזה לא עניין של מהירות השינוי יחסית לחברות אחרות, אלא פשוט "הווייז הסוציולוגי" שצריך להכיר את המפה בערבית ולהתעדכן.

> נשים רוצות לעשות שלום. איך? תשאלו את הגברים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf