newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ואז פעילי הימין תלשו מגופי את משאבת האינסולין"

הגעתי עם פעילי "קול אחר" לצומת יד מרדכי בקריאה לשיקום עזה. הותקפנו קשות על ידי פעילי ימין שהגיעו לאירוע תמיכה בחיילים, וחולצנו על ידי שוטרים. למרות זאת לא נפסיק להפגין

מאת:

כמו בכל שבוע, הגעתי ביום שישי האחרון להפגנת של תנועת "קול אחר" בעד שיקום עזה בצומת יד מרדכי. את ההפגנות האלו יזמנו, תושבים מאזור עוטף עזה, לא כתגובה להפגנות האחרונות בגבול עזה – אנחנו מפגינים שם מאז הקיץ שעבר, הרבה לפני שהן התחילו – אלא כי ידענו שההידרדרות במצב בעזה תוביל להתקוממות, ושדברים קשים יותר צפויים לקרות אם ההידרדרות תימשך.

אנחנו מפגינים שם מידי שבוע כי אנחנו יודעים ששיקום עזה הוא לא רק דרישה מוסרית עבור תושביה שגוססים ומתים ממחסור בחשמל, מים נקיים ותרופות. הוא גם אינטרס של תושבי עוטף עזה, שחיים בטראומה מתמשכת וחוששים שבכל רגע תפרוץ המלחמה הבאה. הממשלה יודעת את זה. היא שומעת את זה מבכירי מערכת הביטחון שוב ושוב. ועדיין, היא ממשיכה להזניח את עזה, בין אם מתוך רצון לשמר את הפחד בישראל, מתוך חשש מאובדן תמיכת הימין הקיצוני או פשוט מתוך חוסר אכפתיות.

מעטים נשארים אדישים למראה ההפגנות השבועיות של "קול אחר". לצד הנהגים שעוברים בצומת יד מרדכי ומביעים בנו תמיכה, כבר התרגלתי לספוג בכל הפגנה את אותן הקללות, את אותן ההאשמות בבגידה וחוסר פטריוטיות ואת אותן היריקות (כשהנוסעים זוכרים לפתוח את החלון לפני שהם יורקים). אפילו לחפצים המושלכים מהחלונות ולאיומי הדריסה כבר התרגלתי. היו גם אנשים שיצאו מהמכוניות כדי לצעוק עלינו, אבל בדרך כלל הם הסתפקו בצעקות.

ביום שישי האחרון הם לא הסתפקו בצעקות.

עמדנו עשרה אנשים בצומת. לקראת הסיום המתוכנן של ההפגנה, הגיעה קבוצה של כשישה אנשים, כנראה משפחה. הם חטפו את השלטים שלנו וקרעו אותם. הם חטפו את דגל השלום הישראלי שהחזקתי וזרקו אותו. ניסיתי לדבר איתם בהגיון כמו שאני עושה בדרך כלל כשאנשים יוצאים מהמכוניות. הם לא הקשיבו.

הם איימו עלינו בדגלים ובמקלות השלטים שהם שברו. גם מפגינים אחרים ספגו מהם יריקות, עלבונות והטרדות מיניות, אבל את עיקר האש הם כיוונו אלי. הם חטפו ממני את הטלפון ואת המשקפיים וגרוע מכל, תלשו מגופי את משאבת האינסולין שבריאותי תלויה בה. למרבה המזל, מפגיני "קול אחר" החזירו לי אותה במהרה. בשלב מסוים חטפתי מכה בגב מאחד ממוטות השלטים. אחרי שזה קרה, השוטרים שאבטחו את ההפגנה הגיעו להפריד בינינו. הם ניסו להרגיע את המצב, אבל הבריונים המשיכו לקלל ולאיים עלינו.

האינסולין שנתלש מגופו של יותם

בשלב הזה הם כבר היו יותר משישה. נוסעים נוספים שהתנגדו להפגנה עצרו את הרכב והצטרפו אליהם. אחד מהם, שזיהה אותי מהפגנה קודמת, התחיל להסתער עלי. שוטר מנע ממנו להגיע אלי ובתגובה הוא ובריונים אחרים התחילו לתקוף אותו (כפי שניתן לראות בסרטון). בסופו של דבר נוכחות המשטרה מנעה תקיפות נוספות ואפשרה לנו למצוא את המשקפיים ואת הטלפון שלי, שהבריונים זרקו לשיחים.

אחרי שכל הציוד חזר אלי, השוטרים ליוו אותי ואת המפגינים האחרים בחזרה למכוניות שלנו. אף על פי שהם הסיעו אותי ממש עד לרכב שלי, ההליכה הקצרה אליו ממכונית המשטרה היתה אחד הרגעים המלחיצים ביותר באירוע, והרגשתי שאם המשטרה לא היתה שם, הייתי הופך בסבירות גבוהה לקורבן לינץ'. שמעתי מחברים ביקורת על התנהלות השוטרים ועל כך שהם לא עצרו את התוקפים האלימים במהלך האירוע. ייתכן שיש בה עניין, אבל אני לא מרגיש שאני נמצא בעמדה שבה אני יכול לשפוט אותם. אני בעיקר מודה להם על כך שהם מנעו אלימות נוספת ומקווה שהתלונה שהגשתי למשטרת שדרות תניב תוצאות.

אחרי שהאירוע הסתיים, למדתי שהתוקפים הגיעו מאירוע תמיכה בחיילי צה"ל באתר "חץ שחור" (למרבה האירוניה, האקט הבא שלהם היה לתקוף שוטרים) ושגם בו הם ניסו לקרוע שלטים למפגינים מתונים שהגיעו לתמוך בחיילי צה"ל במקביל למחאתם על מדיניות הממשלה..

עם זאת, אני לא מאשים את מארגני ההפגנה (ארגון "האמת שלי") באלימות אך קורא להם ולחברי הכנסת שהשתתפו בהפגנה – חיים ילין ואמיר אוחנה – לגנות את המפגינים האלימים ולומר להם במפורש שהם לא רצויים. אני גם שמח לומר שחברי מהימין ששמעו על מה שקרה לי תמכו בי וכמה מהם אף הציעו להצטרף להפגנות הבאות.

אבל אם תרשו לי לומר, האירוע של "האמת שלי" לא היה אירוע תמיכה בחיילים. זה היה אירוע תמיכה בפעילות הנוכחית של צה"ל והתנגדות לקריאה המתונה (שנתפסת בציבור באופן אבסורדי כקיצונית) לחקירה ישראלית של מקרי הירי במפגינים העזתיים. אני יכול להמר שלא היינו רואים רבע מהם באירועי תמיכה בצה"ל בזמן ההתנתקות.

במה שהיתה כנראה התמונה השנייה הכי מגוחכת שפורסמה על ידי חברת כנסת בצוק איתן (כי קשה להתחרות עם התמונה הזו), מירי רגב פרסמה תמונת יח"צ שבה היא מחלקת קבבים לחיילים שהממשלה שלחה לסכן את חייהם. הם שילמו בחייהם על חוסר המדיניות של מפלגתה והיא שילמה להם בלחם ושעשועים. מי שבאמת דואג לחיילים לא צריך לחלק להם אוכל. מי שבאמת דואג לחיילים צריך לקרוא לשיקום עזה ולמניעת המלחמה הבאה.

הרבה אנשים מייעצים לי להימנע מהפגנות נוספות בשבועות הקרובים, אבל אני מרגיש שאני לא יכול להרשות את זה לעצמי. ראשית, כי זו תהיה כניעה לטרור ולבריונות של התוקפים, ואני לא מתכוון לתת להם להשתיק אותי. אבל מעבר לכך – אני מדמיין מה היה קורה לו הייתי חי בעזה תחת דיקטטורת החמאס שמדכאת את חופש הביטוי ואת ההפגנות נגדה, ושבהפגנות שהיא מגבה, חיי המפגינים נמצאים בסכנה.

חמש השעות שבמהלכן סבלתי ממחסור באינסולין מתגמדות לעומת סבלם של חולי הסכרת בעזה, שסובלים ממנו באופן יומיומי. המעט שאני יכול לעשות למען תושבי עזה הוא להפגין עבורם, ובתור יהודי ישראלי שהמדינה והמשטרה מגנות על חופש הביטוי שלו, אני מרגיש מחויב לנצל אותו למען אלה שלא זוכים לו. אני קורא לכם להצטרף אלי ואל "קול אחר" – ובואו עם מצלמות. הלקח המרכזי שלנו מההפגנה האחרונה הוא שמעתה והלאה אנחנו צריכים לתעד כל רגע בהפגנה.

יותם קיפניס הוא בן קיבוץ בארי שפועל מאז צוק איתן במסגרות שונות כדי למנוע את המלחמה הבאה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf