newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התקווה של לוד המדממת תבוא מבפנים

אחרי חודשים עמוסי רציחות, ובעקבות רצח הנער אנאס אלוחוואח, קבוצה של צעירים, צעירות ואמהות החליטה שנמאס לה לקבור ילדים ולחיות תחת איום מתמיד - והתארגנה למחאה. ביום ראשון בערב הם הפגינו מול משטרת לוד, ומתכוונים להמשיך גם בשבוע הבא

מאת:

העיר לוד, שעדיין מלקקת את הפצעים מאירועי מאי המדממים, מתמודדת גם עם גל פשיעה קשה. כאילו שלא הספיק כאבם של עשרות העצורים, האפליה והיחס המדכא של המדינה והעירייה כלפי התושבים הערבים של העיר והעמקת השבר בינם לבין התושבים היהודים – בחודשים האחרונים נרצחו ארבעה צעירים תושבי העיר, יריות חוררו עשרות חנויות, וטרור הנשק חזר לפעול במלוא הדרו.

מחאה נגד הפשיעה והרצח בחברה הערבית, מול משטרת לוד, ב-5 בספטמבר 2021 (צילום: סמאח סלאימה)

לצעירים, לצעירות ולאמהות נמאס. מחאה נגד הפשיעה והרצח בחברה הערבית, מול משטרת לוד, ב-5 בספטמבר 2021 (צילום: סמאח סלאימה)

בסוף יוני נרצח ג'מיל אזברגה, בן כ-30, אב לארבעה ילדים, בדרך לעבודתו. הרצח היה ככל הנראה חלק משרשרת נקמה נוטפת דם בין שתי משפחות, שבמסגרתה קיפחו את חייהם כבר יותר מעשרה גברים.

לפני כחודש נרצח חוסאם מוסראתי, בן 23, שאמו ליליאן מסעוד נרצחה ב-2010 ואביו מת מסרטן לא מזמן. מוסראתי גידל בגבורה שתי אחיות שנותרו כעת לבדן בעולם הזה. גם פה השמועות מדברות על צייד צעירים במשפחות מסוכסכות.

לפני כשבועיים נרצחה לורין מוסראתי, בת 27, אם לשני ילדים בני 8 ו-11. היא נורתה למוות בפתח ביתה ברמלה. בעלה של מוסראתי נרצח לפני שש שנים, ומאז היא מקבלת איומים ממשפחת הבעל על רקע הרצון שלה לגדל את הילדים בחיפה בחיק משפחתה. ילדיה נלקחו ממנה בכוח לפני שנתיים וחצי, והחשוד העצור הוא גיסה.

הרצח של אנאס אלוחוואח בן ה-18 ביום שבת לפני כשבועיים שבר את לבם של אלפי אזרחים ערבים במדינה, ובלט גם על רקע של יותר מ-80 נרצחים מאז תחילת השנה. התת מודע האנושי מתקשה הרבה יותר לעכל ולהבין רצח של בחור צעיר כל כך וחף מפשע כל כך – ששמו לא נקשר עם עולם הפשיעה והאלימות, הסחר בסמים ובנשק, השוק השחור וכל שאר התעשייה שבה מתמחים שבעת ארגוני הפשיעה הגדולים בישראל.

אנאס סיים תיכון לאחרונה. הוא היה תלמיד מצטיין, פעיל חברתי בולט, מדריך בקייטנה ומתנדב במד"א. הוא הוביל קבוצת ילדים בשכונה הכי מאתגרת בעיר לוד במסגרת תנועת הנוער של המתנ"ס, ותכנן ללמוד הנדסת בניין. היו לו חלומות גדולים. במונחי החברה הישראלית, אנאס היה נער נורמטיבי שעלה על המסלול הנכון בחיים. במונחים שלנו, הוא היה ילד מחונן ומיוחד, שמשפחתו הקטנה תלתה בו תקוות רבות.

אנאס נורה מטווח אפס מנשק אוטומטי כשהיה במכונית. הוא חיכה לאמא שלו, שירדה לקנות חומוס ופלאפל ביום חמים במרכז העיר העתיקה בלוד. בזמן שחיכה, דיבר עם חברה שלו על לימודים בהונגריה, משם רק חזר, והיא לדבריה ניסתה לשכנע אותו ללמוד כאן, כמוה.

הרשת געשה מכעס ותסכול בעקבות הרצח. תמונותיו של הנער יפה התואר צצו בכל מקום. מורות, חברים ומכרים הספידו אותו, ובכו על העתיד לבוא. הוזעקתי לעזור לקבוצת הנערות שהכירו אותו, והיו בהלם טוטלי מהבשורה המרה. בכי וצרחות בכל מקום. מאות נשים צעירות חיבקו את האמא והאחיות של אנאס, ולא ידעו מה לעשות.

אחרי הלוויה, החליטו קבוצת סטודנטים וצעירים – שכל אחד מהם יכול להיות הקורבן הבא ותחושת הסכנה חונקת אותם – לעשות מעשה ולארגן מחאה מול משטרת לוד, ביחד עם חברת מועצת העיר פידאא שחאדה. הם הקימו קבוצת וואטסאפ לצורך העניין, וקבעו שהמחאה תכוון נגד אוזלת ידה של משטרת ישראל מול הפושעים החמושים בעיר, ובכל מקום בחברה הערבית למעשה.

אבל מחאה בלוד אינה מחאה רגילה. היא מופנית כלפי אותה משטרה שעדיין מחזיקה עשרות צעירים מאירועי מאי; אותה משטרה שהרימה ידיים מול גדודי מתנחלים חמושים שהגיעו לעיר במאי; אותה משטרה ששיחררה את החשודים ברצח מוסא חסונה, שנורה על ידי אזרח יהודי חמוש באקדח ודגל ב-11 במאי, כשהשר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה, קרא לשחרר את הרוצח ולתת לו לישון בביתו בביטחה.

כיצד אפשר לבקש צדק וביטחון מאותו ארגון שכשל בתפקידו בזמנים הכי קשים של העיר, והתגלה כארגון שמתייחס אל 30% תושבי לוד הפלסטינים כאל אויבים?

המחאה נתקלה גם בגברים שנפגעו מכך שחברת מועצת העיר, ביחד עם "קומץ נשים", העזה להתבלט כמנהיגה מבלי להתייעץ עמם. אחד מחברי מועצת העיר פירסם הודעה מזלזלת שמקטינה את המארגנות. במקום לשלב כוחות מול הפשיעה והמלחמה בטרור האזרחי הזה, היו מי שהגדילו לעשות והפיצו שמועות שההפגנה אינה חוקית, ולכן צעירים שמשתתפים בה עלולים למצוא את עצמם במעצר אם יהיו מהומות.

כך מצאה את עצמה הקבוצה, שכללה בעיקר אמהות, צעירים וצעירות, באמצע מערבולת של לחצים. מצד אחד כוחות גבריים שנלחמים על מקומם, מצד שני משטרה עוינת, ומהצד השלישי ארגוני פשיעה שמעולם לא היו כל כך חזקים במרחב העירוני. למרות כל זאת, הוחלט להמשיך בתוכנית, יהיה מה שיהיה.

לפחות המחאה קיבלה רוח גבית מוועדת המעקב העליונה, ועד ראשי הרשויות של השלטון המקומי וחברי הכנסת הערבים – אף שאיש מהם, פרט לח"כ עופר כסיף מהרשימה המשותפת ורכז פרויקט המאבק בפשיעה מפורום ראשי הרשויות, לא טרח להגיע להפגנה. ההתעלמות צרמה לעין, והראתה שלוד, רמלה ויפו עדיין נמצאות רחוק בפריפריה החברתית בחברה הערבית.

ההפגנה העוצמתית התקיימה ביום ראשון בערב, תחת הכותרת "אני בסכנה اشعر بالخطر". נערים ונערות מילאו את הרחבה מול תחנת המשטרה. עשרות שוטרים הקיפו את המפגינים, והיה ברור שהמשטרה חוששת מאיבוד שליטה.

מחאה נגד הפשיעה והרצח בחברה הערבית, מול משטרת לוד, ב-5 בספטמבר 2021 (צילום: סמאח סלאימה)

מחאה נגד הפשיעה והרצח בחברה הערבית, מול משטרת לוד, ב-5 בספטמבר 2021 (צילום: סמאח סלאימה)

קראנו סיסמאות מדם לבנו, ובהן "ראש העיר תתעורר, דם ערבי אינו הפקר", "רוצחי ערבים מאחורי סורגים", וגם כמה קריאות פמיניסטיות כמו "גברים וגם נשים מרגישים מאוימים", "נער לצד נערה רוצים לחיות בביטחה", ו"תרימי, תרימי את קולך. צעקות אינן רוצחות".

קראנו לחופש, לצדק חברתי, לשוויון בביטחון ברחובות. הזכרנו לכולם שהנשק הזה, שרוצח בצעירים ובנשים בחברה הערבית, הוא אותו נשק שבו החזיק הרוצח של מוסא חסונה, ומקורו ככל הנראה מהצבא הישראלי. אחד המפגינים קרא לשחרור של כל אסירי מאי.

כך, בהפגנה אחת של כמה מאות אזרחים נואשים בעיר הכי מאתגרת ועצובה במדינה, התערבב המאבק בפשיעה ובאלימות בתוך החברה הערבית במאבק באפליה הממסדית ובמאבק לשוויון מגדרי. וכך, בערב הזה למדתי שלעיר הזאת יש תקווה – והיא לא תבוא מבחוץ. היא צומחת ברגעים אלה ממש בקבוצות הצעירים והצעירות והאמהות, שהחליטו לא לחכות לגאולה ממישהו אחר. כולם במחאה הזאת חדורי מוטיבציה ואמונה, והם עסוקים כעת בתכנון ההפגנה הבאה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf