קינה לבית הספר שלי, שנהרס על ידי ישראל
בית הספר שבו לימדתי בעיר עזה היה ביתי השני. כעת נותרו ממנו רק הריסות. כמה מהתלמידים האהובים שלי מתו, ואני חוששת לגורל השאר
קיוותה להפוך את בית הספר לאחד ממוסדות הלימוד הפרטיים הטובים באזור. האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)
לפני המלחמה, הייתי מורה למדעים במשרה מלאה. במקביל עבדתי קצת בעיתונות, בעיקר פרסמתי סיפורים על סוגיות חברתיות ועל הדברים היפים שיש בעזה. עכשיו אני עובדת כעיתונאית במשרה מלאה, ונאלצת לדווח על הרס בית הספר שלי ועל הריגתם של תלמידיי.
התחלתי ללמד בבית הספר של האחיות רוזרי, מוסד קתולי פרטי באזור תל אל-הווא בעיר עזה, די במקרה. אחרי שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, לפני תשע שנים, התחלתי לעבוד עם קרן א-נייזק (מטאור) כמדריכה חינוכית. סבבתי בין בתי ספר פרטיים וציבוריים והדרכתי את הצוות במדעים. ב-2019, מטאור ביקשו ממני להגיע לבית הספר של האחיות רוזרי, שהקים זמן קצר קודם לכן מעבדות ביולוגיה, כימיה ופיזיקה – מתקנים נדירים למדי ברצועת עזה.
הייתי שם רק יום אחד כדי לעזור להתקין את הציוד במעבדות כשהמנהלת, האחות נבילה סאלח, ביקשה ממני להישאר כדי ללמד את כיתות ד' וה' מדעים. קיבלתי את ההצעה מיד, מכיוון שרציתי כבר זמן רב ללמד תלמידים צעירים. זו היתה התחלה מבטיחה, שהפכה לאחת מהחוויות המקצועיות המספקות ביותר בחיי.
אני אוהבת ללמד, וליצור קשרים עמוקים עם התלמידים שלי. בכיתה, אנחנו מתנהגים ברצינות כדי ללמוד ולהבין את החומרים, ולהצליח במבחנים. במיוחד בתחום המדעים, נדרש לימוד נמרץ ומתמשך, וריכוז. אבל מחוץ לכיתה, התלמידים ואני קרובים. למרות הפרשי הגילים, אני מתייחסת אליהם כאל חברים.
המקום שבו הרגשתי בנוח בבית הספר היו המעבדות. כל מי שחיפש אותי מצא אותי שם. גם התלמידים אהבו להיות שם. בתחילת שנת הלימודים, הייתי בונה תוכנית לימודים לכל כיתה ומוודאת שיהיו בה די ימים שבהם נהיה במעבדה ונבצע ניסויים. למרות זאת, כמעט בכל שיעור התלמידים היו מתחננים ללכת למעבדות.
ההזדמנויות החינוכיות המרשימות שבית הספר סיפק הגיעו במידה רבה מעבודתה של המנהלת, האחות סאלח, שעשתה מאמצים גדולים להקים את מתקני בית הספר ולעדכן אותם. האחות סאלח ושאר הצוות המסור והמוכשר קיוו להפוך את בית הספר לאחד ממוסדות הלימוד הפרטיים הטובים באזור. והם הצליחו בכך: מאז הקמת בית הספר, בשנת 2000, מספר התלמידים בו הוכפל כמעט פי עשרה, ליותר מ-1,200 תלמידים מרקע מוסלמי ונוצרי.
אך מכיוון שבית הספר נמצא ברצועת עזה, לא משנה כמה עבודה ומסירות הושקעו בו, הסכנה שייהרס ארבה תמיד מעבר לפינה. במלחמה הקודמת, ב-2021, המעבדה שלי נפגעה קשות כשכוחות הכיבוש הישראלי הפציצו את בית הספר; עבודות השיקום נמשכו כמעט שנה. במלחמה נפגעו גם כיתות ומבנים אחרים בבית הספר, ודרשו עבודת שיקום אינטנסיבית – שחלקה הסתיים רק כמה שבועות לפני שפרצה המלחמה הנוכחית.
בנוסף לנזק הפיזי, ההרס הזה היה נורא עבורי גם ברמה האישית. בית הספר הוא ביתי השני, שבו ביליתי שמונה שעות כל יום.
אבל הנזק שנגרם לבית הספר ב-2021 לא ניתן להשוואה להרס המוחלט של המלחמה הנוכחית. כשפרצה המלחמה, שנת הלימודים – שהתחילה בסוף אוגוסט – הופסקה מיד, והלימודים לא התחדשו מאז. בארבעה וחצי החודשים שחלפו, יותר מ-80% ממבני בית הספר נהרסו.
בנובמבר, כשהכוחות הישראליים היו באזור תל אל-הווא, הם נכנסו לבית הספר עם בולדוזרים וטנקים, והשמידו את החצר ואת הגדר מסביב לקמפוס. הספרייה – שהיתה מלאה בספרים, מצוידת במחשבים ניידים ובמסך לשיעורים אינטראקטיביים – הופצצה, ונשרפה עד היסוד. נותר ממנה רק אפר.
המעלית שנבנתה בשנה שעברה, נשרפה ונהרסה, כמו גם התיאטרון של בית הספר, שבו התאספנו ברגעים היפים ביותר – מטקסי הסיום ועד לחגיגות לאומיות, תרבותיות ודתיות. הטנקים והבולדוזרים הישראליים אפילו השמידו את הצעצועים בגן הילדים. אלה הן פעולות נקמה איומות.
הזדעזעתי כשראיתי את תמונות הנזק שנגרם לבית הספר. זה מוסד חינוכי; לא ניתן להשיג שום מטרה פוליטית או צבאית בהריסתו. קשה לתאר כמה כואב לי לראות עבודה קשה של שנים נמחקת כך.
רק תלמידים מעטים הצליחו ליצור קשר
מתחילת המלחמה, אני חרדה מאוד לגורלם של תלמידיי. אכפת לי מהם לא רק כמורה, אני ממש מרגישה כאילו שהם הילדים שלי. כשתושבי העיר עזה ושאר צפון הרצועה נעקרו בהמוניהם, חשבתי על עמיתיי ועל תלמידיי: איפה הם? מה קרה להם? פחדתי מאוד לאבד מישהו מהם.
לרוע המזל, החששות התממשו. איבדתי שתי תלמידות, חביבה ג'רדה וסלמה אל-אטרש, שתיהן בנות 12, תלמידות כיתה ח'. לכל אחת מהן היתה אישיות ייחודית ונפלאה: הן היו פעילות, אינטליגנטיות, אמפתיות ומתוחכמות. שתיהן היו בעיצומו של תהליך פיתוח תחושת עצמי חזקה וחיזוק יכולותיהן האקדמיות.
חביבה כל הזמן בדקה מה קורה וניחמה את כל מי שסביבה. היא היתה שואלת אותי, "מה שלומך? הדבר החשוב ביותר בשבילי הוא שתהיי שמחה". כשהתעייפתי מהשיעורים ומהתלמידים, היא היתה אומר, "מי מעייף אותך? רק תגידי לי". ישראל הרגה אותה בימים הראשונים של המלחמה.
בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, ב-12 במאי 2021 (צילום: באדיבות Holy Family Catholic Parish)
בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, אחרי התקפה ישראלית (צילום: באדיבות בית הספר)
סלמה, תמיד מלאת שמחה, התחילה ללמוד אצלי לפני שנה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי ללמד גם את אח שלה, מוחמד. הוא אמר לי יום אחד, "אחותי סלמה אומרת לי שאת מורה טובה, ושאלמד לאהוב מדעים ממש כמוך".
מוחמד היה תלמיד מצטיין, ותמיד התחרה עם החבר שלו עומאר. הוא נהג לומר לי שהלוואי שהיה יכול ללמוד ארבעה שיעורים במדע בשבוע. אחרי שסלמה הפתיעה אותי וצבעה את שיערה בכחול, מוחמד היה שואל אותי תמיד אם אני אוהבת את זה.
סלמה נהרגה בהפצצה בעיר עזה, באוקטובר. המשפחה שלה, כולל מוחמד ואמא שלהם, נעדרים מתחת להריסות – אני לא יודעת אם שרדו.
אני חושבת על האמא, שפעם תיארה לי בצורה יפהפייה את המאמץ המשמעותי שהורים צריכים להשקיע כדי לאפשר לילדים להגיע להישגים אקדמיים גדולים. היא איבדה את הילדה היפה והעדינה שלה, שהקדישה 12 שנה במטרה להבטיח שיהיו לה חיים טובים.
כמה מהתלמידים שלי שלחו לי הודעות הרגעה בפייסבוק. לימדתי יותר מ-1,000 תלמידים בחמש השנים האחרונות, ורק מעטים מהם הצליחו ליצור איתי קשר מתחילת המלחמה. אף שאני דואגת לכל אחד מהם, אני חשה הקלה לדעת שמי ששלח לי הודעה בסדר, ועדיין חי. כמה מהתלמידים שלי הצליחו לעזוב את עזה, ואני שמחה שהצליחו לשרוד את הזוועה הזאת.
נפגשתי עם כמה מהתלמידים שלי, שנעקרו לאותם מקומות כמוני בדרום עזה, חלקם ברצועת החוף אל-מוואסי, ואחרים בבית החולים האירופי בח'אן יונס, שבו מצאו מקלט עם משפחותיהם. שמחתי מאוד לפגוש אותם, וחיבקתי אותם בחוזקה.
הנסיבות ברוטליות ומפרכות. הם רוצים לדבר איתי, לשתף בכאב שלהם. הם אמרו לי שהם מנסים להסתתר בתוך בתים ולצאת החוצה כמה שפחות, כדי לא ליפול קורבן לטיל ישראלי. הפנים שלהם חיוורות, גופם מותש, והלב שלהם מבועת מהמלחמה.
חולמים לחזור לבית הספר
כמו התלמידים שלי, גם עמיתיי מבית הספר חווים קשיים רבים. יש קבוצת וואטסאפ שבה אנחנו מתקשרים ובודקים זה את מצבו של זה. כל המורים איבדו דברים יקרים לליבם, חלל כואב שלעולם לא יוכל להתמלא שוב. כל אחד מהם איבד את ביתו, ורבים איבדו כמה, לפעמים את כל, קרובי משפחתם. אבל המורים האלה חזקים, והם מתפללים יום יום שנשרוד ושהמלחמה תסתיים.
גם אני מקווה שהמלחמה תסתיים, ושאוכל לחזור לעבודתי בבית הספר. מדי לילה אני חולמת שאני חוזרת לבית הספר ושכולם בסדר. אני מקווה שהחלום הזה יתגשם במהרה – עבורי ועבור התלמידים שלי.
בחודש שעבר מצאתי תלמידה שלי, שרה, מכיתה ו', ישנה באחד ממסדרונות בית החולים האירופי. כשפתחה את עיניה, היא קראה לאמא שלה, "המורה רווידה כאן!", אמא שלה חשבה שהיא חולמת, אבל שרה התעקשה שזה אמיתי. היא רצה אליי, עיניה מלאות דמעות, וחיבקה אותי. היא שאלה אם שנת הלימודים תתחדש: "האם איבדנו שנה מחיינו?".
אמרתי לה שקודם כל, אנחנו רוצים שהמלחמה תסתיים, ואז נוכל לחשוב על דברים כאלה. היא אמרה לי שהפעולות הפשוטות ביותר הפכו קשות מאוד: בקושי יש לה הזדמנות להשתמש בשירותים, והיא לא יכולה להתקלח. הדבר היחיד שמאפשר לה להיאחז קצת בחייה הקודמים הוא האינטרנט, שם היא מדברת עם חבריה.
היא ביקשה ממני למסור לכולם שאני בסדר. הסכמתי, אבל היתה לה עוד בקשה אחת; למרות הזוועות של החודשים האחרונים, שרה לא איבדה את חוש ההומור שלה. חוץ מלעדכן את התלמידים שאני בסדר, היא ביקשה ממני לענות על שאלה אחת נוספת: "מתי המבחן הבא במדעים?".
רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
