ילדי עזה החלו את שנת הלימודים בתוך חורבן, אובדן ואי ודאות

"חלוצים של תקווה", יוזמה חינוכית במחנה עקורים בדיר אל-בלח (צילום: רווידה כמאל עמאר)

לפני המלחמה, ניתן היה להרגיש את השמחה וההתרגשות כשהתחילה שנת הלימודים בעזה. השווקים היו מלאים בילדים שקונים תלבושות בית ספר וציוד; מורים עסקו בהכנת השיעורים ובקישוט הכיתות; ואנשי צוות קיבלו את התלמידים בשירים ובפעילויות מהנות ביום הראשון של הלימודים.

כעת, כמעט חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים, התלמידים הצעירים בעזה מתאבלים לא רק על אובדן בני משפחתם, חבריהם ובתיהם, אלא גם על אובדן החינוך שלהם.

סלמה וואפי, בת 14 מהעיר עזה, שנעקרה מביתה ומתגוררת כיום ב"אזור ההומניטרי" באל-מוואסי, מחכה שהמלחמה תסתיים כדי שתוכל להתחיל את לימודיה בתיכון. "בית הספר היה החלק היפה ביותר בחיי – אני מתגעגעת אליו כל יום", היא אמרה למגזין 972+. "בכל מקום אחר בעולם הילדים חזרו לבית הספר. חלק מהמורים שלי, מהחברים שלי ומחבריי לכיתה, שהייתי רגילה לפגוש בבית הספר, נהרגו. איבדתי את הילדות שלי במלחמה הזאת".

פרח מוקדאד, בת 11, מרגישה ששנה בלי בית ספר השפיעה עמוקות על חיי החברה ותחושת העצמי שלה. "בית הספר שלי היה ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה, ונהגתי ללכת אליו כל יום עם חבריי. אחרי הלימודים, היינו הולכים לבית של אחד מאיתנו כדי ללמוד למבחנים".

פרח איבדה את אחיה הגדול ואליד במרץ ברפיח, ונעקרה ממקומה כמה פעמים עם משפחתה מאז תחילת המלחמה. כיום הם שוהים באל-מוואסי. "בית הספר לא היה רק שיעורים או לימודים, הוא היה חיים אחרים לגמרי. כל זה נמצא כעת בעבר. אנחנו מתמודדים עם תנאים קשים מאוד, לא יכולים לקנות מזון, ואני צריכה לחפש עבודה כדי לשרוד ולעזור למשפחה שלי".

לפי נתוני האו"ם, 87% ממבני בתי הספר בעזה נהרסו חלקית או באופן מלא מהפצצות ישראליות, וחלקם הפכו לבסיסי צבא. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מדווח ש-13,319 ילדים ויותר מ-400 מורים נהרגו מפעילות של הצבא הישראלי (נכון ל-29 באוקטובר), ויותר מ-15,300 תלמידים ו-2,400 מורים נפצעו.

כיום נשללת הזכות לחינוך מיותר מ-625 אלף ילדים בגיל בית ספר בעזה, שסובלים מטראומה עמוקה. 19 מומחים ודווחים עצמאיים של האו"ם מתארים את המצב כסוג של "השמדת השכלה" (scholasticide) – מאמץ מכוון להרוס את מערכת החינוך הפלסטינית בעזה. דו"ח חדש של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים (אונר"א) מזהיר כי ההפצצות מהאוויר והפלישה הקרקעית של ישראל תחזיר את השכלתם של הילדים ובני הנוער בעזה עד חמש שנים אחורה.

אחמד עייש אל-נג'אר, מנהל יחסי הציבור של משרד החינוך בעזה, מציין כי ההרס הנרחב והשיטתי של תשתיות החינוך והריגתם של אלפי תלמידים, מורים וצוות חינוכי, "לא מאפשרים למשרד להחזיר את התהליך החינוכי למצבו הקודם".

יותר מ-625 אלף ילדים בגיל בית ספר בעזה אינם מקבלים חינוך. תלמידים בכיתה של אמאני אבו ראיה (צילום: באדיבות המצולמת)

ב-9 בספטמבר, משרד החינוך ברמאללה השיק פלטפורמה מקוונת כדי לספק לימודים מרחוק לתלמידים בעזה. סאדק ח'אדור, דובר המשרד, אמר למגזין 972+ כי "כ-200 אלף תלמידים נרשמו לשיעורים המקוונים. אנחנו רואים בזה הישג גדול, מכיוון שבשנה שעברה לא התקיימו כלל לימודים".

לא ברור כמה תלמידים הצליחו ממש להשתתף בשיעורים האלה, בהתחשב בהפסקות החשמל והאינטרנט התכופות ברחבי הרצועה. מראם אל-פארה, אם לארבעה בת 38, חושבת שאי אפשר להחליף שיעורים בכיתה בשיעורים מקוונים. "אני מרגישה שהם [במשרד החינוך] חושבים שהמלחמה הזאת היא משהו פשוט, כמו מלחמות קודמות. איבדנו את הבתים שלנו ואנחנו גרים באוהל באל-מוואסי. אי אפשר להשתמש באינטרנט בתנאים האלה".

סוהא אל-עבדאללה, אם ומורה בת 40, מטילה גם היא ספק ביעילות היוזמה החדשה הזאת. "אני לא יכולה לעקוב אחרי השיעורים האלה, וגם הילדים שלי לא יכולים. אנחנו צריכים אינטרנט ויותר מטלפון אחד כדי לעשות את זה", היא הסבירה. "זה לא רק קשה, זה בלתי אפשרי. כמורה, אני לא יכולה להעביר מידע שלם ושימושי לתלמידים שלי שלא בכיתה".

"לכל תלמיד יש חלום"

מכיוון שמשרד החינוך לא יכול להציע תוכנית אפקטיבית שתאפשר את קיום שנת הלימודים, מורים בעזה מנסים לארגן תוכניות חינוכיות משלהם – וכמה מהם לקחו על עצמם להקים בתי ספר מאולתרים במקלטים ובמחנות עקורים ברחבי הרצועה.

"מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" כך מתחילה דועאא קאדי, בת 25, את שיעורי האנגלית שלה עם תלמידיה, שיושבים בשיכול רגליים על הרצפה. "ילדה קטנה אחת אמרה לי שהיא רוצה להיות רופאה, כדי לעזור לאחיה או לאמה הפצועה. אחרים חולמים להיות מהנדסים או עיתונאים. לכל תלמיד שלי יש חלום גדול לתקופה של אחרי המלחמה".

קאדי, בוגרת החוגים לשפה האנגלית ולחינוך באוניברסיטה האסלאמית בעזה וסטודנטית לתואר שני בתרגום באוניברסיטת אל-אזהר, נעקרה מביתה בשג'אעייה בתחילת המלחמה, ונאלצה לברוח שלוש פעמים. מאז מאי היא גרה במחנה בדיר אל-בלח. כשהגיעה למחנה, קאדי התחילה לחשוש מהמחיר שגובה המלחמה בכל הנוגע לחינוכם של הילדים בעזה.

"כמורה, הבנתי את הסכנה של ויתור על לימודים במשך יותר משמונה חודשים, ואת החשיבות של המשך התהליך החינוכי", היא אומרת.  "התלמידים שלנו הם דור העתיד, שיקום עזה יתרחש רק באמצעות ידע ולימוד". קאדי פתחה כיתה באוהל אחד, אבל כיום משתתפים בתוכנית שלה יותר מ-550 תלמידים מכיתה א' עד כיתה י"ב, והיא ומתנדבים נוספים מקיימים אותה בכמה אוהלים.

קאדי מודה שהעבודה שלה אף פעם לא היתה קלה. "בהתחלה התמודדתי עם הפחד של לעבוד עם ילדים שנחשפו לאובדן ומחסור, וגדלו תחת הפצצות". רבים מהתלמידים שלה איבדו לפחות בן משפחה אחד, כמו גם חברים ומורים. בנסיבות האלה, היא החליטה להתחיל בארגון של פעילויות חברתיות פשוטות, ולחזור בהדרגה לחינוך דרך משחקים.

"פעילויות ותחרויות מעודדות את הילדים להתרכז ולחשוב", הסבירה קאדי. לפני שמלמדים אותם נושאים אקדמיים, "הייתי צריכה להחזיר להם את הביטחון העצמי ולגרום להם לחייך".

"מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" דועאא קאדי עם התלמידים שלה (צילום: באדיבות המצולמת)

האלה זערב, בת 9 שנעקרה מביתה בח'אן יונס, מעריכה את השיעורים של קאדי. "גב' דועאא החזירה לראש שלנו את מה שנהגנו ללמוד בבית הספר שלנו, שהכיבוש הפציץ בתחילת המלחמה. אני מתגעגעת לכל דבר ממנו [מבית הספר], מהרגע שבו אני מתעוררת ועד שאני חוזרת הביתה".

קאדי טוענת שלא רק התלמידים נהנים מהיוזמה שלה. "אני יודעת היטב שהילדים האלה עלולים לא לשרוד את המלחמה. אבל אני מנסה לגרום להם לקוות שיום אחד הם יהפכו למה שהם רוצים להיות. והשאיפות שלהם ממלאות גם אותי בתקווה".

עבור מוחמד אל-ח'ודארי, מורה בן 38 מרפיח, מה שהתחיל בפברואר כחינוך ביתי לשלושת ילדיו התרחב ליוזמה קהילתית של לימודי ערבית. אל-ח'ודארי גורש על ידי הצבא הישראלי מבית החולים שיפאא' בנובמבר 2023, אחרי ששרד הפצצה על ביתו בשג'אעייה. הוא ומשפחתו מצאו מקלט ברפיח, ונאלצו בהמשך לעבור לדיר אל-בלח. בכל עקירה כזאת, הוא לקח איתו את החומרים החינוכיים שלו. "הבן שלי ביקש ממני לאפשר לחבר מאוהל סמוך ללמוד איתנו, ואז החלטתי ללמד את הילדים במחנה את מה שאני מלמד את הילדים שלי", הוא מסביר.

באמצעות שיטות לימוד מעוררות עניין כמו סיפור בעל פה ושימוש בבובות ובאיורים צבעוניים, יוזמת לימודי הערבית של אל-ח'ודארי משכה אליה קבוצה של 60 תלמידים בדיר אל-בלח. בעוד שמוחמד מתמקד בלימודי ערבית, צוות מתנדבים שהצטרף אליו מלמד מקצועות בסיסיים אחרים. "כולנו הסכמנו לתת את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסייע לתלמידים להתקדם בלימודיהם, במיוחד בכיתות הנמוכות, מכיוון שהם זקוקים לחיזוקים תמידיים כדי לבסס את הידע הקודם שלהם".

גם לנוכח הקשיים האדירים, ובהם מחסור בכיסאות, ספרים, מחברות והפצצות ישראליות בלתי פוסקות, אל-ח'ודארי מתכוון להמשיך ללמד. "הקשר עם התלמידים נותן לי תקווה לעתיד טוב יותר", הוא אומר. "זה מזכיר לי שאנחנו בני אדם שראויים לחיים".

אחת מהתוכניות החינוכיות המרשימות ביותר בעזה היא בית הספר אל-אוואל, שהקימה לילה וואפי, מורה עיוורת בת 42 שמתגוררת באל-מוואסי, ומחזיקה בדוקטורט במדעי החינוך. "שמתי לב להשפעה של המלחמה על המיומנויות של התלמידים, וכיצד הם שוכחים את הדברים הבסיסיים ביותר בתחומים שלמדו", היא אמרה למגזין 972+.

על רצועת חול באל-מוואסי, וואפי הקימה שלוש כיתות באמצעות ברזנטים ויריעות פלסטיק. בית הספר אל-אוואל פועל בשלוש משמרות ליום: אחת בבוקר ושתיים בערב, בהפרדה בין בנים לבנות, שלושה ימים לכל קבוצה, כדי להגיע לכמה שיותר תלמידים. אף שבכל כיתה אמורים להיכנס רק 20 תלמידים, וואפי ועמיתיה הצליחו להרחיב את הכיתות כך שיכילו כ-74 תלמידים.

כיום, צוות של 80 מדריכים מתנדבים מלמדים תוכנית לימודים מלאה לכיתות א' עד ו'. וואפי ארגנה את לוח הזמנים, השיגה את הציוד הלימודי הנחוץ, וריכזה את חומרי הלימוד עבור המורים כדי לפשט את תהליכי הלימוד באופן שמתאים ליכולותיו של בית הספר.

"יש לנו רשימת המתנה של 500 תלמידים שרוצים להצטרף לבית הספר", אמרה וואפי. "ניהלתי את בית הספר כאילו שזו שנת לימודים רגילה, בנסיבות רגילות. זה כלל מערכת לימודים מלאה, שיעורי בית, מבחנים, תעודות, טקס לכבוד התלמידים המצטיינים ומתנות". מהסיבה הזאת, לדבריה, רבים כל כך רוצים להירשם.

אימה של תלמידת כיתה ה' אימאן אבו אסר, שנעקרה מביתה באזור אל-נאסר בעיר עזה ועברה לאל-מוואסי, מקווה שמשרד החינוך יכיר רשמית בתוכנית של וואפי. "הבת שלי לומדת באופן סדיר בבית הספר הזה, למרות כל הנסיבות, והיא הצליחה להחזיר לעצמה הרבה מידע. זה חלום עבורנו, שהבת שלי תצטרף למשהו כזה בזמן המלחמה".

הקלה זמנית

בתי הספר באוהלים, אף שהם מפוזרים ולא רשמיים, היו חבל הצלה חיוני לילדים, להורים ולמורים עצמם בשנה האחרונה. אך יש מי שחוששים שלא ניתן יהיה לקיים אותם עוד זמן רב. סוהא אל-עבדאללה, שעבדה כמורה באוהלים בדיר אל-בלח ובאל-מוואסי, אומרת כי "אוהלי הלימודים הם קשים מלכתחילה, והם לא פתרון קבוע. אנחנו מתקרבים לחורף, ואף אחד לא יגיע לשיעורים".

היא גם מתחה ביקורת על משרד החינוך, שכשל בתיאום עם המורים ועם מובילי התוכניות שעשוי היה לסייע להם להמשיך בעבודתם. "היוזמות האלה מגיעות מאיתנו, המורים, כדי להציל את הדורות הבאים", היא הסבירה. "אבל המשרד לא דיבר איתנו או תמך בנו כדי לפתח תוכנית שתאפשר לילדים להמשיך להנות מכך".

"החלטתי ללמד את הילדים במחנה את מה שאני מלמד את הילדים שלי". מוחמד אל-ח'ודארי עם התלמידים שלו (צילום: באדיבות המצולם)

דובר המשרד ברמאללה סאדק ח'אדור אמר למגזין 972+ שהוא מודע לאתגרים שעימם מתמודדים התלמידים ובני משפחותיהם בעזה, וטען שהמשרד משתדל לסייע לתוכניות חינוכיות פרטיות, ובמקביל להרחיב את הגישה לפלטפורמות המקוונות שלו. "אנחנו מנסים למצוא פתרונות לתלמידים שאין להם מכשירים אלקטרוניים. התוכנית שלנו מקיפה, וכוללת, בין היתר, תמיכה ביוזמות החינוכיות הפרטיות בשטח".

אבל לנוכח התגברות ההתקפה הישראלית ברחבי הרצועה, ובמיוחד בצפונה, הסיוע של המשרד והמורים מגיע לקצה גבול היכולת. מספר התלמידים והמורים שנהרגו במלחמה, בין אם מהתקפות ישירות של הצבא או מסיבות עקיפות כמו מחלות, רעב והיעדר גישה לשירותי בריאות בסיסיים, מוסיף לעלות. יתרה מכך, העקירה המתמדת של משפחות בעזה, שרבות מהן מתגוררות כעת רחוק מביתן, מקשה מאוד על המשרד לעקוב אחר מספר התלמידים בכל אזור חינוכי.

לפני המתקפה הגדולה הנוכחית של ישראל בצפון עזה, אמאני אבו ראיה, מורה בת 37 ממחנה הפליטים ג'באליה ומנהלת גן ילדים שנהרס בהפצצה ישראלית בשבוע הראשון של המלחמה, הפכה את הגן שלה לבית ספר לילדים בני 5 עד 8. לדברי אבו ראיה, בבית הספר למדו יותר מ-350 ילדים, שהיו מחולקים לתשע כיתות וקיבלו 10 שעות לימוד בשבוע.

"המקום לא מתאים ללימודים. הילדים לומדים בלי כיסאות, שולחנות ואפילו בתי שימוש. הם יושבים על מזרנים באולם תפילה שבקושי עומד, בחום כבד, והכל מלא חרקים", היא הסבירה. אבל "הילדים, כמו שאר אנשי עזה, הסתגלו לסביבה הקשה הזאת, והרצון שלהם לרכוש השכלה דוחף אותם להמשיך ללמוד".

לדברי אבו ראיה, המאמץ לספק לילדים הקלה פסיכולוגית וטיפול בבעיות התנהגותיות הוא יותר קשה מהלימודים עצמם. רוב התלמידים שלה ושל עמיתיה איבדו את ביתם, הורים, אחים, בני משפחה אחרים וחברים לכיתה.

באמצעות היוזמה שלה, אבו ראיה מקווה "לחלץ את הילדים מהמציאות החינוכית והפסיכולוגית הטרגית שנכפתה עליהם". היא ועמיתיה "מנסים לנצח באמצעות עידוד הילדים להרים את קולם בחזרה על המשפטים בשיעור, כך שקולם המשותף שלהם יגבר על רעש הכטב"מים מעליהם". עם זאת, אבו ראיה נאלצה לעזוב את ג'באליה בשבוע שעבר, לאחר שישראל צרה על המחנה. היא נמצאת כעת בעיר עזה, וכל היוזמות החינוכיות בצפון הרצועה הושבתו.

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס