newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרשות הפלסטינית נלחמת בקורונה, ישראל נלחמת ברשות

הרשות גילתה מקצועיות, אכפתיות ושקיפות והעמידה את חיי תושביה ורווחתם בראש סדר העדיפויות. הכיבוש הישראלי, לעומת זאת, נראה כמחבל לא פעם במאמצי הרשות להיאבק במגיפה בגדה המערבית ולסייע לתושבי מזרח ירושלים

מאת:

אני מודה, אף פעם לא הערכתי את הרשות הפלסטינית יותר מדי. כמו שלא האמנתי שהסכמי אוסלו יביאו למשהו חוץ מאשר הנצחת הכיבוש והפיכתו ליותר נאור ונקי.

עובדים פלסטינים מנקים רחובות בשכם במאמצים לעצור את התפשטות הקורונה, ב-3 באפריל 2020 (צילום: נאסר אישתייה / פלאש90)

עובדים פלסטינים מנקים רחובות בשכם במאמצים לעצור את התפשטות הקורונה, ב-3 באפריל 2020 (צילום: נאסר אישתייה / פלאש90)

גם אחרי אוסלו, ישראל המשיכה לשלוט ביד ברזל בשטחים. אולי לא היתה שם 24 שעות ביממה, אבל החיילים המשיכו להיכנס ולצאת מהגדה כרצונם, לעצור, להרוס בתים, לירות ולחסל. ישראל נתנה לרשות לנהל רק את העניינים ה"סוציאליים", וכמובן לתאם עמה, למסור מידע על מבוקשים ואפילו להסגירם לידיה.

אחרי המהפכה הפלסטינית והאינתיפאדות, ההרוגים, הפצועים והבתים ההרוסים, כל המאבק והחלום הסתכמו בקיומה של "רשות" מוקפת בגדר, שאי אפשר לצאת ממנה בלי אישור ישראלי, בלי צבא, בלי אפילו שדה תעופה, ובלי כבוד עצמי. כתוצאה מכך, מאז שהוקמה היה הקשר של הרשות הפלסטינית עם העם הפלסטיני קשר חשדני, של אי אמון ואפילו האשמות.

מסיבות אלה ואחרות תמיד זלזלתי ברשות. אך משבר הקורונה חשף פנים אחרות שלה. פתאום הרשות הפלסטינית גילתה מקצועיות, אכפתיות ושקיפות. באמצעים האפסיים שעומדים ברשותה, היא ניסתה להגן על אנשיה – תוך מודעות לכך שאין לה תשתיות, תקציבים או בתי חולים שיכולים להכיל את המצוקה, וגם לא צבא שיגן עליה ואפילו לא שליטה במעברים ממנה ואליה. אחרי הכל, לא משנה איך נקרא לרשות הפלסטינית ולריבונות שלה על הגדה – היא נמצאת תחת כיבוש.

התפרצות הקורונה הראשונה ברשות היתה בעיר בית לחם. ב-5 במרץ התגלו המקרים הראשונים של קורונה בעיר כתוצאה ממגע עם צליינים יוונים. בהחלטה חכמה מאוד, הרשות הטילה מיד סגר פנימי על בית לחם, סגרה את החולים בבית מלון וטיפלה בהם שם. ישראל פעלה בצורה הזאת רק מאוחר יותר.

אף שההידבקות היתה רק בבית לחם, הרשות הפלסטינית הכריזה מיד על הפסקת הלימודים בכל בתי הספר והאוניברסיטאות בגדה המערבית, ונכנסה למתכונת חירום. בכל עיר, כפר או מחנה פליטים הוקמו ועדות חירום של מתנדבים, שעבדו בשיתוף פעולה צמוד עם משרד הבריאות וכוחות הביטחון הפלסטינים.

הרשות הפלסטינית ומושל בית לחם הגבילו את תנועת התושבים באזור. אנשים יצאו מביתם רק כדי להצטייד באוכל ותרופות. כוחות הביטחון הפלסטינים והמשטרה התפזרו ברחובות ושמרו על הסדר ועל רווחת התושבים – ואפילו העבירו בעצמם אוכל למשפחות החולים שנכנסו לסגר ביתי, מחשש שנדבקו מקרוביהם שעבדו בבית המלון.

כל המנגנונים עבדו בהרמוניה מאז תחילת המשבר ועד היום – התקשורת הפלסטינית, כוחות הביטחון, המושלים, משרד הבריאות, הוועדות העממיות, וכמובן ראש הממשלה הפלסטיני ד"ר מחמוד אשתייה. אך בניגוד להופעות הבלתי פוסקות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקשורת, נשיא הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) נעלם לגמרי מהתמונה.

כנסיית המולד הסגורה בבית לחם, ב-8 במרץ 2020 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

כנסיית המולד הסגורה בבית לחם, ב-8 במרץ 2020 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

הרשות מינתה דובר שהוא עיתונאי ותיק ומיומן, אברהים מלחם, שכל יום עולה בשידור חי ביחד עם נציג של משרד הבריאות ומדווח לתושבים המודאגים על ההתפתחויות בנוגע למחלה. פה ושם במסיבות העיתונאים הדוברים מעדכנים שנשיא הרשות מברך ושהם היו בשיחות עמו, אך אבו מאזן בחר לא לשים את עצמו בחזית – אם בגלל גילו והחשש שלו להידבק בקורונה, או אם משום שהגיע למסקנה שצריך לתת לדור הצעיר יותר לנהל את המאבק.

השקיפות, אמינות הדיווחים והטיפול במשבר, לצד ההתגייסות ההמונית וההתלכדות מחדש של העם הפלסטיני ומנגנוניה השונים של הרשות, הזכירו מאוד את האחדות ששררה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. נוצרה תחושה בקרב הפלסטינים שהם לא לבד, שיש להם מנהיגות – ומעמדה של הרשות התחזק מאוד.

גם מעמדם של כוחות הביטחון הפלסטינים התחזק, והמראות שלהם עומדים במחסומים פנימיים ושומרים על רווחת התושבים הובילו ליחס של כבוד והערכה כלפיהם. כל זה העלה את המורל ברחוב הפלסטיני, ויצר תחושה שביחד הם יתגברו על המגיפה.

הורסים מחסומים, מזניחים פועלים

נכון לעכשיו, נראה כי הרשות הפלסטינית רשמה הצלחה במאבק במגיפה – עם 418 חולים ו-2 מתים. אך את המכשולים הגדולים ביותר מציבה בפניה דווקא ישראל, שעושה צעדים רבים שמערערים את מעמדה של הרשות ומחבלים במאבקה במגיפת הקורונה כבר מהימים הראשונים.

בבית לחם למשל, בזמן שהרשות נאבקה על חייהם ובריאותם של תושביה והציבה מחסומים פנימיים שזכו לכינוי "מחסומי האהבה והחמלה", הצבא הישראלי נכנס לעיר והרס את המחסומים האלה באמצעות דחפורים.

בנוסף, הצבא עצר שני צעירים ממחנה הפליטים אלדהיישה, ובהם אחיינו של הדובר מלחם, תוך יריות בתוך ביתם ומול עיני המשטרה וכוחות הביטחון הפלסטינים שלא יכלו לעשות דבר. מזכיר תנועת הפת"ח בבית לחם ותושב אלדהיישה מחמוד אלמסרי תיאר את חוסר האונים ואת תחושת ההשפלה מול המראות האלה. למחרת יצאו תושבי בית לחם לרחובות וחילקו פרחים וממתקים לשוטרים כדי לחזק את רוחם.

האמון בכוחות הביטחון חזר. דר כיפאח מנאסרה מחלקת פרחים לכוחות הביטחון בבית לחם. (צילום: נור מנאסרה)

האמון בכוחות הביטחון חזר. דר כיפאח מנאסרה מחלקת פרחים לכוחות הביטחון בבית לחם. (צילום: נור מנאסרה)

בהמשך, כשנוצר בישראל צורך בפועלים פלסטינים – כדי שלא יהיה מחסור בביצים וירקות וכדי עבודות הבנייה לא ייפסקו – נוצר בהסכם בינה לבין הרשות תקדים שלא קרה מאז הסכמי אוסלו: ישראל הסכימה לאשר לפועלים לשהות בשטחה לתקופה של חודש לעובדי חקלאות וחודשיים לעובדי בניין, בתנאי שלא יחזרו לשטחים כל התקופה.

הרשות התנתה את יציאת הפועלים בכך שישראל תסדר להם מקום לינה ראוי ותטפל במי שיידבק. אולם בניגוד להבטחות, רובם ישנו באתרי הבנייה, בגנים ציבוריים או בחממות. בתוך פחות משבוע נזרקו שני פועלים במחסום בית סירא בחשד שחלו בקורונה. ובנוסף הסתבר שלא כל הפועלים הגיעו מרצונם, ועל חלקם איימו מעסיקיהם שאם לא יגיעו לעבודה, האישורים שלהם יבוטלו (במילים אחרות – פיטורים).

בסוף החודש שעבר החליטו חלק גדול מהפועלים שמצאו את עצמם ללא קורת גג לחזור לבתיהם. לנוכח המחסומים הסגורים הם נאלצו לעבור דרך הפרצות שתמיד היו קיימות בגדר מאז בנייתה.

אך אם בעבר הצבא הישראלי היה רודף אחריהם ועוצר אותם והרשות שתקה – כי הפועלים האלה אחראים על שליש מהמשכורות שנכנסות לשטחים – כעת, בגלל המגיפה, לרשות נוצר אינטרס משמעותי לפקח על הכניסה והיציאה של הפועלים. זאת, במיוחד אחרי שהסתבר שהפועלים האלה אחראים על כשני שלישים ממקרי ההידבקות בגדה המערבית, כפי שנטען בדיווח בחדשות 12 בשבוע שעבר.

כדי לבצע את הפיקוח הזה, הרשות הפלסטינית השתמשה במתנדבים של ועדות החירום בכל האזורים שגובלים עם הגדר, כדי שישמרו על הפרצות בגדר בתיאום עם כוחות הביטחון הפלסטינים. החיילים הישראלים, מצדם, לא עשו דבר. בסרטונים ועדויות רבים נראו פועלים שמסתננים לישראל דרך הפרצות מול עיני החיילים.

אם זה לא מספיק, לפני שבוע טען מושל קלקיליה שהחיילים פתחו את תעלות הניקוז לשלושה ימים ופועלים עברו דרכן לישראל. התעלות האלה נפתחות לרוב כשיש שיטפונות, וגם אז רק לשעות ספורות ובפיקוח הדוק של הצבא. עכשיו, צוותי טלוויזיה צילמו את עצמם נכנסים ויוצאים מהתעלות האלה.

ישראל הכחישה את הדברים, וטענה כי התעלות נפתחו בגלל הגשם. אך במהלך השבוע הגיעו לידינו דרך מושל ג'נין תמונה של תעלת ניקוז נוספת שנפתחה בכפר ערבונה, אף שאין גשם.

תעלת ניקוז פתוחה בכפר ערבונה בג'נין, ב-16 באפריל 2020 (צילום: באדיבות משרד מושל מחוז ג'נין)

תעלת ניקוז פתוחה בכפר ערבונה בג'נין, ב-16 באפריל 2020 (צילום: באדיבות משרד מושל מחוז ג'נין)

ברשות קמה צעקה נגד ההתנהלות הזאת, ודרישות מישראל לסגור את תעלות הניקוז, את השערים החקלאיים הפתוחים ואת הפרצות בגדר. ישראל מצדה המשיכה להכחיש את הכל, ואף איימה על הרשות כי אם יימשכו "דברי ההסתה", היא תימנע מכוחות הביטחון הפלסטינים להיות ברחובות ולהציב מחסומים, כלומר תחבל במאמצי הרשות להיאבק בקורונה.

עניין של שליטה?

באזור הדמדומים של ירושלים המזרחית, אזור מוזנח, מוכה עוני ואבטלה והריסות בתים, ישראל פועלת בצורה גסה אף יותר. כשהרשות הפלסטינית סייעה לקליניקה בסילוואן ונתנה להם ערכות לבדיקת קורונה, ישראל סגרה את הקליניקה בטענה שירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית ולרשות אסור לפעול שם.

מושל ירושלים נעצר פעמיים ועוכב לחקירות, ואפילו שילם קנס. השר לענייני ירושלים שמכהן רק חודשים ספורים נעצר כבר 4 פעמים. אמאם מסגד אלאקצא נעצר ונחקר גם הוא, לא ברור מדוע, לאחר שהמופתי של ירושלים הכריז בעצמו על סגירת המסגדים למתפללים אפילו שחודש הרמדאן מתקרב.

הרשות הפלסטינית הציבה במשבר הזה את חיי תושביה כמטרה נעלה – למרות העוני ולמרות המחסור, והיא עושה את המקסימום באפס אמצעים כדי למנוע את התפשטות המגיפה בשטחה. כל הדברים שתוארו לעיל מעוררים חשש כי ישראל מנסה לחבל במאמציה של הרשות הפלסטינית לדאוג לרווחת תושביה ולהגן עליהם מפני הקורונה.

האם ייתכן שהדבר מאיים על ישראל, ועל רצונה להציג את הפלסטינים כטרוריסטים וכאנשים שלחייהם אין ערך, כעם ששולח את ילדיו למות ואימהות שרוקדות אם ילדיהן הופכים לשהידים? בעיקר אחרי שהיא עצמה ריסקה את תפיסת ה"סכנה הביטחונית" ברגע שאישרה לפועלים הפלסטינים לשהות בשטחה.

עובדי משרד הבריאות הפלסטיני מחטאים פועלים שחוזרים מישראל, במחסום תרקומיא ליד חברון, ב-27 במרץ 2020 (צילום: אורן זיו)

עובדי משרד הבריאות הפלסטיני מחטאים פועלים שחוזרים מישראל, במחסום תרקומיא ליד חברון, ב-27 במרץ 2020 (צילום: אורן זיו)

מה כל כך כואב לישראל שהרשות הפלסטינית מנסה לטפל בתושבי מזרח ירושלים? הרי יש כאן אינטרס משותף, במיוחד כשמדובר בעיר מעורבת ובווירוס שלא מבחין בין אדם לאדם. ואפילו לא נאמר שהקליניקה ההיא בסילואן נועדה לפגוע בביטחון המדינה, הטיעון היה ריבונות.

ומה כל כך מציק לישראל בכך שהרשות מציבה מחסומים פנימיים ומנסה לשלוט בכניסה וביציאה של פלסטינים בתוך שטחי הרשות? האם ההתנהלות הזאת נובעת מתחושה של אובדן כוח, והכל זה עניין של שליטה על הגדה המערבית ומזרח ירושלים?

הרשות הפלסטינית, מסתבר, יודעת מה כוחה ולמה היא מסוגלת. להילחם בישראל היא אינה יכולה כרגע, אבל לשרוד, להיאחז באדמה ובמולדת, ולהגן על אנשיה מפני הקורונה היא יכולה – ואפילו עושה זאת, נכון לעכשיו, יותר טוב מישראל. ההתנהלות הישראלית בעיקר חושפת את פרצופו של הכיבוש ומסירה מעליו את המסיכה – והוא הרבה יותר מכוער ממה שנראה. אבל אם ייצא משהו טוב מהמשבר הזה, הרי שזאת התחזקותו של העם הפלסטיני ושל הרשות שלו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf