הצורך בקרבתם של אחרים הוא לא רק נפשי. הוא גם פוליטי

לפני כמעט שנתיים, בתחילת המגיפה, כתבתי כאן על הסכנות הגלומות בוויתור על נוכחות במרחב הציבורי בתקופה זו. בעקבות דברים נכוחים של ההיסטוריון האמריקאי מייק דייוויס, הצבעתי על חשיבותה של ההבחנה בין ריחוק חברתי הכרחי לבין "מעצר בית" שרירותי, ועל הצורך להמשיך לפעול קולקטיבית תוך שמירה על זהירות רפואית.

במובנים רבים ניתן לומר שהלקח נלמד: במהלך המגיפה נצפתה עלייה חדה ברמת הפעילות הפוליטית ההמונית בעולם, שכללה את מחאת ההמונים נגד אלימות משטרתית גזענית בארה"ב; את מרד האיכרים העצום נגד רפורמות ניאוליברליות שכופף את ראש הממשלה, נרנדרה מודי, בהודו; ואצלנו את המאבק להפלתו של בנימין נתניהו, שגם הוא הוכתר בהצלחה – כולם מאבקי רחוב במלוא מובן המילה.

מצד שני, ברמה ה"מולקולרית" – רמת הפרקטיקות היומיומיות, שאליהן אנחנו כמעט לא שמים לב, אף שהן משחקות תפקיד עצום במבנה החברתי – יש מקום רב לדאגה. ככל שהמגיפה מתמשכת, צעדי חירום, שהיו הכרחיים בשלבים שבהם לא ידענו מספיק על המחלה ומנגנוני ההידבקות בה, הולכים ונטמעים בחיי השגרה שלנו.

מקומות עבודה ומוסדות ציבוריים הופכים את פעילותם ל"ווירטואלית", גם כשאין בכך צורך אפידמיולוגי ממשי, מטעמים של חיסכון כספי, זהירות יתר ביטוחית או אינרציה בירוקרטית. ההרגלים המוסדיים הופכים למובנים מאליהם ומשתקפים גם בבחירות ה"חופשיות" שלנו, וכך אנו יותר ויותר נשארים בבית, מעבירים אירועים פוליטיים ותרבותיים לזום, עוסקים בפעילות גופנית ורוחנית במבודד מאחרים, ונמנעים לצאת לבלות עם חברים.

הקולות הציבוריים שמזהירים מפני הסכנה שבהרגלים החדשים הללו נוטים לנסח את הסתייגותם במונחים של בריאות הנפש והגוף – צעד מובן ואף הכרחי, לאור הצורך לשקול באותם מאזניים את הצרכים שעליהם הם מצביעים ואת דרישות המאבק במחלה. אך השאלה אינה רק בריאותית, אלא גם פוליטית.

אין צורך בהלך רוח קונספירטיבי על מנת להבין שלהון ולמנגנוני המדינה הדכאניים יש הרבה מה להרוויח ממצב שבו אנחנו מבלים את חלק הארי של זמננו לבד או בחיק המשפחה הגרעינית, ומפצים את עצמנו על עוגמת הנפש האמיתית בצריכה של take away, חומרים ממכרים וטלוויזיה.

כמובן, על מנת לספק לנו את התענוגות המפוקפקים הללו יש צורך בעובדים הקרויים "חיוניים" – תואר מחמיא לכאורה אך מפוקפק למדי בעצמו, שמקנה בעיקר את ה"זכות" לתעסוקה תוך סיכון בריאותי. אבל בעולם שכבר עבר מיכון יתר, חלקם של אלה באוכלוסייה קטן למדי.

במדינות כמו ישראל רבים הרבה יותר מועסקים במגזר ה"שירותים" הענק – ואם יתגלה כי ניתן להעביר רבים מאיתנו לעבודה מהבית, שם אנו משלמים מכיסנו את עלויות התקורה ועושים (בעיקר עושות, כמובן) "משמרת שנייה" מקבילה בטיפול בילדים מבודדים, שמאפשרת לקצץ גם בהוצאה הציבורית על חינוך – אז אפשר להיות בטוחים כי הטייקונים ושפוטיהם במשרד האוצר ינסו להפוך את הסידור המשתלם הזה לקבוע ככל הניתן.

מובן שישנם גם יתרונות באמצעים הטכנולוגיים שאימצנו בתקופה האחרונה: האפשרות להשתתפות וירטואלית באירועים, למשל, מנגישה אותם לאנשים עם מוגבלויות, מקלה על יצירת קשרים בין-לאומיים, ומפחיתה את טביעת רגלם הפחמנית. אין צורך לוותר כליל על האמצעים הללו, אלא לשקול לצד יתרונותיהם גם את המחירים שהם גובים מאתנו.

הצורך שלנו בקרבתם הפיזית של אחרים – בעבודה, בבית הספר, בשעות הפנאי ובפעילות פוליטית – הוא מהותי. מנקודת מבט שמאלית, יש צורך להעלות אותו על נס כטוב בסיסי, שאותו יש לצמצם רק כאשר יש סיבות טובות לכך, ולא רק כאשר החלופות "יקרות מדי" בעיניהם של פקידים קמצנים, או סתם מאתגרות לוגיסטית.

חשוב שנתנגד להפיכתו של ה"ווירטואלי" לברירת מחדל גם בפעילויות שלנו, ושנתעקש לקיים פגישות ואירועים גם בעולם האמיתי, תוך ניצול האפשרויות ה"היברידיות" למיקסום הנגישות. הזירה הממשית הזו – זירתם של האירוע המשפחתי, מועדון הלילה, מגרש המשחקים, בית הספר, השביתה והפגנת ההמונים – חיונית להטענת המצברים שלנו בשמחה המשותפת הנחוצה כדי להמשיך במאבק. בבית, לבד, מול המסך – שם רק נמשיך להפסיד.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג ועמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית. פעיל בארגון אקדמיה לשוויון ומבודד עם אומיקרון